סיכום עקרונות מ"תקציר תולדות הכל" של קן וילבר

הקדמה

פרויקט כזה יהיה דומה מאוד לפרויקט הגנום האנושי )המיפוי השלם של הגנים בדנ"א האנושי(, אלא שכאן יהיה זה פרויקט הכרתי ותרבותי; מיפוי של היכולות התרבותיות, שאליהן יש גישה לכל בני האדם באשר הם. התוצאה תהיה מפה יוצאת מן הכלל של הפוטנציאל האנושי, מפה אדירה של האפשרויות

לזהות אילו מהפוטנציאלים האלה עדיין לא מימשנו. תהיה– אתם ואני –האנושיות. בעזרת מפה זו נוכל זו מפה של שלבי הצמיחה היותר גבוהים שלנו ומפה של ההזדמנויות היותר גדולות שפתוחות בפנינו.

מפה מדויקת יותר ומקיפה יותר של הפוטנציאלים האנושיים תיתרגם באופן ישיר לכדי יעילות רבה יותר בעסקים, בפוליטיקה, ברפואה, בחינוך וברוחניות. אך אם יש בידכם מפה חלקית, מקוצצת ומקוטעת של האדם, תהיה לכם גישה חלקית, מקוצצת ומקוטעת לעסקים, לרפואה, לרוחניות וכן האלה. וכך

לא משנה, מהו תחום העיסוק שלכם, סביר להניח ש"תיאוריה של הכול" תהפוך עיסוק זה ליעיל יותר.

מבוא

הדרך הטובה ביותר להבין את האבולוציה היא כרוח-בפעולה, אלוהים בתהוות; הרוח מתפתחתומתגלה בכל שלב התפתחותי, וכך, עם כל התפתחות, היא מגלה יותר ויותר מעצמה.

this worldly פירושה התעלות מוחלטת מעל לארצי. הגישה היורדת otherworldlyהגישה העולה ארצית ומהללת את הריבוי ולא את האחד.

העולם המודרני והפוסט-מודרני נשלט באופן כמעט גורף על ידי תפיסת העולם של הירידה.

המסורות של הלא דואליות, האי-שניות, במזרח ובמערב, מנסות לשלב בין שתי הדרכים, העולהוהיורדת.

חלק ראשון - הרוח בפעולה

הדפוס המקשר

וסמוס' כולל את הקוסמוס )או את הפיזיוספרה(, את הביוס )ביוספרה(, את הפסיכה אוקהמושג 'הנואוס )נואוספרה( והתיאוס )התיאוספרה או התחום האלוהי(.

אף אחת מהמהויות האלה )אטום,מולקולה,תא,אורגניזם( היא לא שלם וגם לא חלק, אלא שלם/חלק,הולון.

העיקר הראשון הוא שהמציאות מורכבת לא מדברים ולא מתהליכים, לא משלמים ולא מחלקים, אלא משלמים/חלקים, או הולונים- כל הדרך למעלה וכל הדרך למטה. אז המציאות לא מורכבת מחלקיקים

תת אטומים, הגישה הזו נפוצה, אבל זו גישה רדוקציוניסטית מאוד, כי היא נותנת מעמד גבוה יותר הוא תולדה של חלקיקים תת אטומיים, וזה– מהחייים ועד הרוח –ליקום החומרי, הפיזי, ואז כל השאר

לעולם לא יעבוד, לעולם. חלקיק תת אטומי הוא בעצמו הולון. וגם תא הוא הולון. וגם כל סמל תמונה או רעיון. כל הדברים האלה הם בראש ובראשונה הולונים. ולכן העולם אינו מורכב מאטומים או

מסמלים או מתאים או ממושגים. הוא מורכב מהולונים.

הולון חייב לקיים את השלמות שלו. עליו גם– (Agency and Communion)עצמיות ושיתופיות להתאים את עצמו כחלק ממשהו אחר.

אם הולון אינו מצליח לקיים את– (Transcendence and Dissolution)התעלות והתמוססות העצמיות שלו ואת מערכות השיתוף שלו, הוא יכול להתפרק לגמרי לתת הולונים שמרכיבים אותו.

תהליך ההיבנות, תהליך ההיווצרות של הולונים חדשים. איך מלכתחילה קרה שמולקולות נייחות הצטרפו זו לזו והפכו לתאים חיים? לעת עתה כולם פשוט מסכימים לקרוא לזה "אבולוציה קוואנטית"

הולונים חדשניים בצורה קיצונית– (Emergent)או "אבולוציה מקוטעת" או "אבולוציה מגיחה" בלי שום רמזים או עדויות–ומורכבים בצורה שלא תיאמן מגיחים אל תוך העולם במין קפיצה קוואנטית

זמניות, לא קטלניות, צריכות להתרחש כדי שבעל–לצורות מתווכות. עשרות או מאות מוטציות בו החיים ישרוד וכדי שיהיו לו כנף, למשל, או עין. לא משנה איך נחליט בסוף שהטרנספורמציות האלה

מרחשות, העובדה הבלתי ניתנת להכחשה היא שהן בכל זאת מתרחשות. וכך, תיאורטיקנים רבים, כמואריך יאנ'ץ, פשוט קוראים לאבולוציה "הגשמה עצמית על ידי התעלות עצמית".

.(emerge)הולונים מופיעים/מגיחים

נראה שהקוסמוס מתגלה בצורת קפיצות קוואנטיות של התגלות יצירתית.

"הבסיס המטאפיזי האולטימטיבי הוא ההתקדמות היצירתית לעבר חדשנות" , ווייטהד.

הקוסמוס נבנה מיצירתיות, לא ממקריות.

היררכיה טבעית היא בסך הכל שלמות בסדר עולה, כמו: חלקיקים לאטומים לתאים לאורגניזמים, אואותיות למילים למשפטים לפסקאות. השלם של רמה אחת הופך לחלק מהשלם של הרמה הבאה.

כשהוא רוצה להיות שלם בלבד, הוא–כשהולון מסוים תופס בכוח את מקומות בכל הולארכיה שהיא מתחילה ההולארכיה הטבעיות או הנורמלית להידרדר ולהפוך להולארכיה–לא רוצה להיות גם חלק

בין שהיא פיזית, רגשית,–פתולוגית או להולארכיה של שליטה, ששמותיה האחרים הם מחלה, פתולוגיה חברתית, תרבותית ובין שרוחנית. ואנו רוצים "לתקוף" את ההירכיות הפתולוגיות האלה לא כדי להיפטר מההירכיה החולה כשלעצמה, אלא כדי לאפשר להיררכיה נורמלית או טבעית לעלות ולצמוח במקומה

ולהמשיך את הצמיחה הבריאה שלה ואת התפתחותה.

כל הולון שמתגלה מתעלה על קודמו אבל גם מכיל אותו.

האבולוציה היא תהליך של התעלות והכלה, התעלות והכלה. וזה מכניס אותנו ללב לבה שלהרוח-בפעולה, הסוד היותר כמוס של הדחף האבולוציוני.

הדחף הסודי

מולקולה מתעלה מעבר לאטומים ומכילה אותם. מתעלה במובן זה שיש לה תכונות יצירתיות או מתגלות או חדשניות, שהן יותר מסך כל המרכיבים שלה. זה כל העניין בתורת המערכות ובהוליזם

בכלל: רמות ארגון חדשות נוצרות, ואין כל דרך לבצע רדוקציה של הרמות החדשות האלה לממדיהן הן מתעלות מעבר להם. אבל הן גם מכילות אותם, משום שההולונים הזוטרים הם בכל זאת–הזוטרים

מרכיבים של ההולון החדש. וכך יש התעלות והכלה.

אם אתה משמיד הולון מכל סוג שהוא, כל ההולונים שגבוהים ממנו מושמדים גם הם, משום שהם הם החלקים שמרכיבים אותם. אבל ההולונים הנמוכים–תלוים באופן חלקי בהולונים הנמוכים מהם

יותר יכולים להסתדר יפה מאוד גם בלי ההולונים הגבוהים מהם: אטומים יכולים להסתדר יפה מאוד בלי מולקולות, אבל מולקולות לא יכולות להסתדר בלי אטומים. כלל פשוט, אבל הוא עוזר לנו לראות מה

גבוה יותר ומה נמוך יותר במושגים של כל הולארכיה.

התפתחות מוסרית, למידת שפה, התמיינות–הכלל הזה עובד בכל רצף התפתחותי, או בכל הולארכיה ביולוגית, תוכניות מחשב או התנהלותן של חומצות גרעין. הכלל עובד מתוקף הצורה הפשוטה מאוד

שבה שלמים תלויים בחלקים, אבל לא להפך. וכמו שאמרנו ה"לא להפך" הוא ההולארכיה, או סדר שלשלמות הולכת וגדלה.

העומק מתייחס למספר הרמות בכל הולארכיה, וההיקף מתייחס למספר הולונים בכל רמה נתונה.

.3 ולתאים יש עומק של 2 אז למולקולות יש עומק של 1אז אם נאמר שלאטומים יש עומק של

משום שהגבוה יותר מתעלה מעל לנמוך יותר ומכיל אותו, תמיד יהיו פחות מהגבוהים ויותר ויותרמהנמוכים יותר, ואין כאן יוצאים מהכלל. לא משנה כמה תאים יש ביקום, תמיד יהיו יותר מולקולות.

טוענת שהמציאות היא הולארכיה גדולה של קיום(perennial philosophy)הפילוסופיה התמידית ושל מודעות, ושהיא מתפרשת מהחומר לחיים, לבינה, לרוח. כל ממד מתעלה מעבר לממד הזוטר

שתחתיו ומכיל אותו בהולארכיה של ממדים בתוך ממדים.

הרוח מתעלה מעל לכול, ולכן היא מכילה את הכול. היא לגמרי מעבר לעולם הזה, אבל היא גם חובקת כל הולון בעולם הזה בצורה מוחלטת. היא מחלחלת אל תוך כל התופעות, אבל היא לא רק

התופעות עצמן. היא נוכחת תמיד בכל רמה או בכל ממד, אבל היא לא רק רמה מסוימת או ממדמסוים. היא מתעלה אל מעבר לכול כוללת הכול, כבסיס חסר בסיס או כריק של כל התופעות.

מתעלה מעל לכול, מכילה את–וסמוס קהזהות האינדיבידואלית מתרחבת לרוח וכך היא חובקת את ה הכול. וכל זה טוב ויפה. אבל מספר האנשים שבאמת מגשימים את הזהות העילאית הוא קטן מאוד

מאוד. במילים אחרות לעומק האדיר יש היקף צר מאוד. כמו תמיד, יותר עמוק, פחות היקף.

וסמוס. ובזהות הזאת, כלקאבל בחוויה הזאת, הזהות המודעת היא באמת זהות עם הכול, עם ה היצורים, גבוהים ונמוכים, קדושים ולא קדושים, כולם נראים כמופעים מושלמים של הרוח, בדיוק כמו

שהם, לא גבוה מזה, לא נמוך מזה. העומק האולטימטיבי הוא אחדות אולטימטיבית עם הכול, עםוסמוס.קה

אז מה שאנו רוצים הוא שהאתיקה הסביבתית שלנו תכבד את כל ההולונים, בלי יוצא מהכלל, כמופעים של הרוח, ושבאותו זמן אותה אתיקה תאפשר לנו לבצע הבחנות פרגמטיות לגבי הערך הפנימי של

הדברים. אנו רוצים שזו תהיה אתיקה שתכיר בכך שעדיף בהרבה לבעוט באבן מאשר בקוף, שעדיףבהרבה לאכול גזר מאשר פרה, שעדיף בהרבה להתקיים על דגנים מאשר על יונקים.

לאבולוציה יש כיוון, עיקרון של סדר שעולה מתוך הכאוס, כמו שנוהגים לנסח את זה.

לאבולוציה יש נטייה כללית רחבת היקף לנוע לעבר מורכבות גוברת והולכת, הבחנה/אינטרגרציהגוברות והולכות, ארגון/הבניה גוברים והולכים, אוטונומיה יחסית גוברת והולכת ותלוס גובר והולך.

מודעות ועומק הן מילים נרדפות.

יש קשת רחבה של דרגות עומק, הקשת הרחבה של המודעות. והאבולוציה פותחת ומפתחת את הקשת הזאת. המודעות מתפתחת יותר ויותר, מכירה בעצמה יותר ויותר, מתגלה יותר ויותר ובאה לידי

כל כך הרבה מילים לתאר אותו דבר.–ביטוי יותר ויותר. רוח, מדעות, עומק

המודעות היא פשוט איך שהעומק נראה מבפנים.

כיוון שליקום יש כיוון, לנו עצמנו יש כיוון. יש משמעות בתנועה הזאת, ערך פנימי שצריך לאמץ. כמו שאמרסון אמר פעם, אנו מונחים בחיקה של תבונה עצומה, שאין לה שם אחר אלא הרוח. יש נושא

וסמוס. יש דפוס מסוים שחקוק על קיר האין. יש משמעות בכלקשחקוק על פניו המקוריות של המחווה שלו, חסד בכל מבט חטוף.

אנו לא חייבים לחשוב על אלוהים כאילו היה איזו דמות מיתית מחוץ להצגה, שמנהלת ומביימת אותה. ואנו גם לא חייבים לדמיין את האלוהות רק כמעין אלילה שנמצאת בפנימיות של כל הדברים והולכת

לאיבוד בצורות שהיא בעצמה יצרה. האבולוציה היא גם אלוהים וגם אלילה, התעלות ופנימיות. זה וסמוס; אבל בכל מקום הוא מתעלה מעבר ליצירותיו שלו,קמשהו פנימי לתהליך עצמו, שזור ברקמת ה

ובכל רגע מביא יצירות חדשות.

העומק גובר והולך מתת-מודעות למודעות-עצמית למודעות-על, בדרך להכרה מדהימה. שהיא עצמהמתאחדת עם הכוליות הקורנת, ואנו מתעוררים כאחדות הזאת.

אנושי, אנושי מידי

שלבים/תפיסות עולם: ארכאיים, מאגיים, מיתיים, רציונלים, אקזיסטנציאליסטיים. )לא כולל את הטרנס-פרסונליים(. זה מקביל גם לשלבים העיקריים של ההתפתחות הטכנולוגית-כלכלית: לקטות,

גננות, חקלאות, תעשיה ומידע.

בכל אחד מהשלבים האלה מותווים קווים לסוגים השונים של הייצור הכלכלי, תפיסות העולם, צורותהטכנולוגיה, ההשקפות המוסריות, הקודים והמשפטיים, סוגי הדת השונים וכן הלאה.

מלאכת ציד. נשים-ליקוט מזון מן הצומח וגידול ילדים. חברות הלקטים– : גברים (Foraging)לקטות התהוו מתישהו בין לפני מיליון לארבע מאות שאלף שנה. כמו שהברמס מציין, מה שהבדיל את בני מה–האדם מהקופים או מההומינידים לא היה כלכלה או אפילו כלי עבודה, אלא המצאת תפקיד האב

שהוא מכנה "הכנסת הזכר אל חיק המשפחה". השבט חי על ציד וליקוט מזון, אינו עוסק בחקלאות. היא שסיפקה את– ולא הצייד –הם היו חייבים למצוא דרך להיעשות טרנס-שיבטיים, והחקלאות

האמצעי שיאפשר את ההתעלות החדשה הזאת.

: הגננות מבוססת על שימוש במעדר או באת חפירה פשוט. החקלאות מבוססת(Horticultural)גננות אחוזים מאספקת המזון בחברות האלה יוצרו על80על מחרשה כבדה שאותה מושכת בהמת עבודה.

ידי נשים )מובן שהגברים המשיכו לצאת לציד(. לכן זה לא ממש מפתיע לגלות שבערך לשליש מהחברות האלה יש אלוהויות שהן אך ורק נשיות, ושלשליש מהן יש אלוהויות שהן גבריות ונשיות. גם

לא ממש מפתיע לגלות שמעמדן של הנשים בחברות האלה השתווה למעמדם של הגברים, אף שתפקידם של כל אחד מהמינים עדייו היו מובחנים בצורה ברורה וחדה מאוד. כמעט בכל מקום

שמוצאים בו דת, שבמרכזה דמות האם הגדולה, אפשר לדעת במידה רבה של ודאות שהרקע שלה הוא לפנה"ס. גם במזרח וגם במערב.10000תרבות גננות. זה התחיל בערך בשנת

האקו-פמיניסטיות טוענות שחברות הגננות הקדומות שעליהן דיברנו חיו בהתאם לחילופי עונות השנה, שהן היו מחוברת לאדמה. האקו-מסקולניסטים מגנים בצעקה גדולה כל סוג של עבודה חקלאית

וטוענים שזהו האונס הראשון של הטבע בידי האדם.

האבולוציה ממשיכה, מי אנו שנצביע על תקופה אחת באבולוציה ונאמר כל מה שהתרחש אחריה הואטעות אדירה או פשע מתועב?

משלמים מחיר על כל צעד של התקדמות אבולוציונית.–הדיאלקטיקה של הקידמה )או ההתקדמות( כולנו המזון של המחר. התהליך נמשך. והרוח נמצאת בתהליך עצמו, ולא בתקופה מסוימת או בזמן

מסוים או במקום מסוים.

- גברים ונשים כאחד החליטו שהחריש הכבד הוא עבודה לגברים.( Agrarian)חקלאות ה"פטריארכיה" הזאת הייתה יצירה משותפת ומודעת שנוצרה על ידי גברים ונשים נוכח נסיבות שהיו

אכזריות במידה רבה. שהגברים בחברות ה"פטריארכליות" האלה סבלו הרבה יותר מהנשים לפי כמה סטנדרטים של "איכות חיים". לחברות החקלאיות )ולחברות שמבוססות על רעיית צאן( יש את המבנה

המקוטב ביותר מבחינה מינית.

כשנשים עובדות את האדמה במעדר, אלוהים הוא אישה; כשגברים עובדים את האדמה במחרשה,אלוהים הוא גבר.

– במקרה שלנו, סביב המחרשה –בגלל קשרים חברתיים שהתחילו להתארגן סביב כוחות ייצור בסיסיים גברים התחילו לשלוט בספרה הציבורית של הממשל, החינוך, הדת והפוליטיקה, ונשים שלטו בספרה הפרטית של המשפחה והבית. לעיתים קרובות מתיייחסים לחלוקה הזאת כיצרנות גברית וילודה נשית.

לפנה"ס, וזה היה אופן2000-4000במזרח ובמערב כאחד התחילו חברות חקלאיות להיווצר בסביבות הייצור הדומיננטי עד למהפכה התעשייתית. עקב היצרנות החקלאית נוצרו עודפי מזון אדירים, ומצב זה

לעסוק במשימות אחרות. – גברים רבים –שיחרר אנשים רבים

ולוחמה מיקצועית. –הומצאה המתמטיקה, המוצאו הכתב, המטלורגיה

לפנה"ס בכל רחבי העולם3000הם התחילו לבנות את האימפריות הצבאיות הראשונות. וכך בסביבות החלו לקום אלכסנדרים וקיסרים סרגונים וחאנים, אימפריות אדירות, שבאופן פרדוקסלי התחילו לאחד שבטים יריבים לכדי מבנים חברתיים מאוחדים ומחייבים. עם עליית הרציונליות והמהפכה התעשייתי פינו

האימפריות המיתיות-קיסריות האלה את מקומן למבנה של המדינה המודרנית.

במאה השישית לפנה"ס, גם במערב וגם במזרח, עם הופעת של "חכמים קדמונים שמהווים ציר מרכזי": גאוטמה בודהה, לאו טסה, פרמינדס, סוקרטס, אפלטון, פטנג'לי, קונפוציוס, חכמי

האופנישדות וכן האלה. בחברה החקלאית תמיד כולם גברים.

זה היה מעבר מתרבות פיאודלית-חקלאית עם תפיסת עולם מיתית לתרבות תעשייתית עם–מודרניות מתכוונים בדרך כלל לסחף הגדול בהתפתחויות–תפיסת עולם רציונלית. וכשאומרים פוסט מודרניות

שהתרחשו אחרי תקופת ההשכלה, שכולל גם התפתחויות פוסט-תעשייתיות.

בפעם הראשונה בהיסטוריה התפתחו מבנים חברתיים שלא העמידו את הכוח הפיזי של הגבר כעמוד התווך של כוחה של התרבות. הביולוגיה כבר לא הכתיבה את גורלו של אדם בכל הנוגע לתפקידי

המגדר.

כאשר יש לנו את המודרניות ואת המדע, יש לנו, בפעם הראשונה בהיסטוריה, דרך להתגבר על הבורות שלנו בדיוק באותה הנקודה בזמן שבה יש לנו את האמצעים להפוך את הבורות שלנו לרצח עם בקנה

מידה גלובלי.

המהפכה הפוסט-מודרנית הגדולה

והוא–שלבים שונים של התפתחות המודעות מתאפיינים בתפיסות עולם שונות. העולם נראה שונה בכל שלב ושלב. תפיסות עולם שונות יוצרות עולמות שונים, מגלמות תפקידים של–באמת שונה

עולמות שונים, הן לא מייצגות את אותו עולם שפשוט נראה אחרת. הפרדיגמה הבסיסית של ההשכלה טוענת שיש את האני או הסובייקט מצד אחד, והעולם האמפירי או החושי מצד שני, וכל ידע תקף הוא

ידע שמשמש לייצורן של מפות העולם האמפירי, עולם אחד ויחיד. פשוט ונתון מראש. ואם המפה תהיה מדויקת, אם היא תייצג בצורה נכונה את העולם האמפירי או תתאים לו בדיוק, אז בעצם נשיג את

ה"אמת". מפה של ממש, או תיאוריה, או היפותזה, זו צריכה להיות מפה של העולם האובייקטיבי. צריך לזכור שהשאלה אם העולם הוא הוליסטי או אוטומיסטי היא לא רלוונטית לעניין. הדבר שכולם הסכימו

עליו היה על פרדיגמת המיפוי עצמה.

כל התאורטיקנים–החל בקאנט, עבור דרך הגל, שופנהאואר, ניטשה, דילתי, היידגר, פוקו וכל בדרידה אצל כל אלה אנו מוצאים מתקפה רבת עוצמה כנגד פרדיגמת המיפוי, כיוון–הפוסט-מודרניים הגדולים

שהיא אינה מביאה בחשבון את האני שמלכתחילה הכין את המפות.

כל הדרכים הפוסט-מודרניות מובילות לניטשה.

זהו הגילוי הפוסט מודרני הגדול.–לא העולם ולא האני פשוט נתונים מראש

הקונסטרקטיביזם הקיצוני טוען שכל תפיסות העולם הן שרירותיות, "מעוצבות" על ידי תרבויות שאינןמתבססות על משהו בר קיימא אלא על אופנה חולפת.

הבניה תרבותית מוגבלת על ידי הזרמים בנואוספרה עצמה. הנואוספרה מתפתחת. כלומר, היא גםפועלת בהתאם לעשרים העיקרים, ואין ספק שהזרמים האלה מגבילים את ההבניה.

הטענה של הקונסרקטיביסט הקיצוני היא שהאמת של כולם היא אמת יחסית, חוץ מהאמת שלו כיהאמת שלו נכונה בצורה אוניברסלית ומוחלטת.

זוהי הסתירה שחבויה בכל התנועות הפוסט מודרניות הרב תרבותיות הקיצוניות.

וסמוס, ישקהקונסטרקטיביזם הקיצוני הזה הוא בעצם צורה פוסט מודרנית של ניהיליזם: אין אמת ברק רעיונות שבני אדם כופים על אחרים.

קונסטרקטיביזם מתון והגירסה הנפוצה ביותר שלו בימינו היא התפתחותי או אבולוציונית. )הגל, מרקס, ניטשה, היידגר, גבסר, פיאז'ה, בלה, פוקו המאוחר והברמס( : העולם ותפיסות העולם אינם נתונים מראש באופן מוחלט, אלא מתפתחים במהלך ההיסטוריה. הם חוקרים את ההתפתחות של תפיסות

העולם כדפוסים אבולוציוניים והתפתחותיים שנשלטים באופן חלקי על ידי הזרמים של האבולוציה.עשרים העיקריםעצמה.

http://www.theory-of-everything.org/the-twenty-tenets.htmסיכום לעשרים העיקרים

רוב גישות הפרדיגמה החדשה מייצגות מחשבה שלפיה כל מה שדרוש כדי לפתור את הבעיה הוא מפה מדויקת יותר. המחשבה היא עצמה תנועה של הדבר שאותו היא מבקשת לדעת. זה לא שיש מפה מצד

זה הדואליזם הקרטזיאני המסוכן; המפה היא ייצוג בפועל של–אחד וטריטוריה ממופה מצד שני הטריטוריה שהיא מנסה למפות.

מטרתה של הפילוסופיה היא לא רק להבהיר את המפות ולתקן בהן את הסטיות מהמציאות, אלאלהאיר ולהבהיר את אותם זרמים עמוקים שמהם המחשבה אינה יכולה לסטות גם אילו היתה רוצה!

תפיסת העולם המאגית לא הייתה יכולה לדמיין בחלומותיה הפרועים ביותר שתפיסת העולם המיתית תנצח אותה. והאלים והאלות המיתיים לא היו יכולים לדמיין שההיגיון מסוגל להשמיד אותם. והנה אנו

יושבים לנו בתפיסת העולם הרציונלית שלנו, מדושני עונג ובטוחים בעצמנו, בטוחים ששום דבר גבוה או נעלה יותר לא יבוא כרוח סערה מהשמים, לא ינפץ את התפיסות המוצקות ביותר שלנו וימוטט את

היסודות שליהם אנו ניצבים.

אבל אפשר לומר בוודאות, שהטרנס-רציונלי מחכה לנו. הוא מחכה לנו מעבר לפינה, השחר החדש הזה. כל שלב מתעלה אל מעבר לקודם לו ומכיל אותו, וכך, באופן שנראה בלתי נמנע, מחר תזרח

השמש על עולם שיהיה במידה רבה מעבר לגבולות ההיגיון.

זה לא שתפיסת העולם המוקדמת יותר שגויה לחלוטין ותפיסת העולם החדשה נכונה–התעלות והכלה לחלוטין. התפיסה המוקדמת יותר הייתה הולמת, והחדשה, הולמת יותר.

נהפוך הוא. במקום שבו יש–מובן שזה לא אומר שלתפיסת העולם הגבוהה יותר אין בעיות משלה אפשרות להתעלות, יש גם אפשרות להדחקה. תפיסת העולם הגבוהה יותר עלולה לא רק להתעלות

אל מעבר לקודמתה ולהכיל אותה, אלא גם להדחיק אותה, להתנכר לה, לדחוק אותה לשולייםולהתכחש לה.

לחפש בזהירות רבה כל סימן להדחקה בכל שלב ושלב של האבולוציה האנושית, גם ברמת הפרט וגםברמת הקולקטיב. וזה כולל כמובן גם את הבעיות העצומות של התיעוש הרציונלי.

ארבעת קצות הקוסמוס

( פתיחות למצבי מודעות שהם מעבר לרציונלי ו)1המעבר אל הפוסט מודני כרוך מבחינת התעלות ב)( בהטמעה שלהם במבנים טכנו-אקונומיים שהם מעבר לתעשייתיות.2

שינוי במודעות שיהיה מעוגן בשינוי ממסדר. סביר להניח שבנפרד כל אחד מאלה לא יצליח.

כמה פרטים מארבעת הרביעים:

ארבעת סוגי ההולארכיה האלה למעשה עוסקים בפנים ובחוץ של הולון. הצד השמאלי הוא הצורה שבה נראה הולון מבפנים; הצד הימני הוא הצורה שבה אותו הולון נראה מבחוץ. פנימיות וחיצוניות.

תודעה וצורה. סובייקטיביות ואובייקטיביות. החלק העליון הוא האינדיבידואל התחתון הוא הקולקטיב.

במובן כללי מאוד התרבותי מתייחס לתפיסות העולם הקולקטיביות המשותפות, והחברותי מתייחסלבסיס החומרי של תפיסת העולם הזאת.

הולון מגיב, ויכול להגיב, רק לאותם הגירויים שנמצאים בתחומי מרחב העולם שלו, תפיסת העולם שלו.כל השאר פשוט לא קיים.

וסמוס באמת שונה בכל אחד מהשלביםקוסמוס נראה אחרת בכל אחד מהשלבים האלה כיוון שהקה וסמוס מביט בעצמו בעיניים חדשות, וכך מביא לידי ביטויקהאלה. בכל אחד מהשלבים האלה, ה

עולמות חדשים שלא היו קיימים לפני כן.

הרביעים האלה ארוגים ואחוזים זה בזה. כולם קובעים זה את זה באופן הדדי. כל אחד הוא גם סיבהוגם מסובב של הרביעים האחרים.

אם לא נביא בחשבון את כל אלה, הם עשויים להתחיל את הטרנספורמציה בלעדינו. הטרנספורמציה תתרחש, והיא כבר מתרחגשת, ואנו נמצא את עצמנו יושבים ברביע החביב עלינו, מסבירים לאנשים סביבנו למה יש לנו את הפרדיגמה החדשה, וספינת הטרנספורמציה תצא לדרך בלעדינו. נבטל את

ההשתתפות הכלל-רביעית שלנו בכוחות שכבר פועלים. נצלע לנו אל תוך העתיד, מביטים בעולם במבט מבולבל ובחיוך נבוך, והזרמים האחרים האלה לא יפעילו את עצמם בהוויה שלנו. נהיה כמו בולי עץ

סחופים לחופי הנהר המדהים הזה. נטעה ונחשוב שהקביים שלנו הם הישועה עצמה, נציע את פצעינולעולם, נדמם לנו אל תוך העתיד, כולנו חיוכים ותהילה.

אני לא חושב שהגישה החלקית הזאת תעבוד אי פעם. נראה לי שבמקום הגישה הזאת עלינו לאמץ גישה אינגרלית, שתכלול את כל ארבעת הריבעים, את כל ארבע הפנים של הרוח. אולי הסוד שעומד

בבסיס הטרנספורמציה הגבוהה יותר נעוץ בגישה מאוזנת, שלמה ואינטגרלית יותר.

שתי ידיו של אלוהים

אמת פרשנית,– אמת אמפירית ייצוגית, השמאליים –לכל רביע יש אמת מסוג שונה. )הימניים הרמנויטיית(

החוויות שאתה חי, הדימויים, הסמלים, התחושות– יש לך את הבינה (Mind and Brain) –בינה ומוח ואת המוח ברביע הימני העליון,– שהחוויות שבה רשומות רשומות ברביע השמאלי העליון –והמחשבות

הם לא אותו דבר.

אתה עצמך אפילו לא יכול לראות את המוח שלך כאובייקט, אלא אם תחתוך ותפתח את הגולגולת של עצמך ותלך להביא מראה. רק ככה תוכל לראות את המוח שלך. אבל אתה כן יכול לראות ולחוות את

הבינה שלך באופן ישיר, ממש עכשיו, ברגע זה, באופן אינטימי ומיידי. הבינה היא הצורה שבה נראיתהמודעות שלך מבפנים. והמוח שלך הוא הצורה שבה המודעות שלך נראית מבחוץ.

אתה יכול לדעת הכול על המוח שלי, וזה לא יגיד לך דבר על התכנים המסוימים של הבינה שלי,שאותם תוכל לגלות רק אם תדבר איתי.

כל הדרכים הימניות קשורות בתפיסה, אבל כל הדרכים השמאליות קשורות בפרשנות.

כל "תרפיות הדיבור" )כולל פסיכואנליזה(, מהיבטים של תרפיה קוגנטיבית ועד תרפיה בין אישית, תרפיה יונגיאנית, תרפיית גשטאלט ואנליזה טרנס-אקציונלית - כולן באופן זה או אחר מבוססות על

נכונה יותר או מתאימה יותר לעומק הפנימי.פרשנותהעיקרון האחד הזה; כלומר, הניסיון למצוא

יכול להיות שהדיכאון שלי נובע מכך שאבי נטש אותי; הביטוי החיצוני של המצב הזה יהיה רמה נמוכה של סרוטונין במוח שלי, ופרוזאק יכול, במידה מסוימת, לתקן את חוסר האיזון של הסרוטונין. וזה בסדר

גמור, ולפעמים זה גם עוזר מאוד. אבל פרוזאק לא יעזור לי בשום צורה להבין טוב יותר את הכאב הפנימי שלי, לפרש אותו בצורה שתהיה לה משמעות כלשהי עבורי ושתעזור לי להגביר את מידת

השקיפות שלי מול עצמי. ואם אין לך כל עניין בזה, אם לא מעניין אותך להבין את העומקים של עצמך, אז פרוזאק יספיק למטרות שלך. אבל אם אתה רוצה לראות את העומקים שלך ולפרש אותם בצורה

מדויקת ומתאימה יותר, אז תיאלץ לדבר עם מישהו שכבר ראה את העומקים האלה ועזר לאחרים לפרש אותם בצורה מדויקת ומתאימה יותר. בדיאלוג האינטר-סובייקטיבי הזה עם המסייע התרפויטי,

אתה תאחז ידיים ותלך לאורך שביל הפרשנויות המדויקות יותר והמתאימות יותר, תיכנס למעגל האינטר-סובייקטיבי, וככל שתפרש ותנסח את העומק הזה ביתר דיוק, ביתר התאמה ובהירות, כך תהיה פחות מבולבל ונבוך, כך תהפוך בהיר יותר לעצמך, כך תהפוך שקוף יותר לעצמך. ובסופו של דבר, כמו

שנראה בהמשך, אולי תהפוך שקוף גם עבור האלוהי ותהיה חופשי ומשוחרר בעומק האינסופי של לא ייפתח בפניך אם תתעקש לאמץ– בשום רמת עומק –עצמך. אבל בכל מקרה, שום דבר מכל זה

אל חיקך רק את פני השטח של הדברים.

למרבה הצער, ישנה צורת בינה שמאמינה שרק דברים שיש להם מיקום פשוט קיימים, אף שלאמונההזאת עצמה אין מיקום פשוט.

וסמוסקלהיות מכוונן עם ה

המרחב הסובייקטיבי הוא חלק בלתי נפרד מהמרחב האינטר-סובייקטיבי, וזוהי התגלית הגדולה שלהתנועות הפוסט מודרניות.

כל ההיבטים השמאליים עוברים–תורת המערכות היא פשוט עוד ביטוי של אותו סיוט רדוקציוניסטי רדוקציה לכדי היבטים ימניים, וכל זה קורה בתוך המערכת הגדולה, הרשת הגדולה, "רדוקציוניזם

פשוט עושים רדוקציה של הכל לכדי אטומים ברביע הימני העליון.–מעודן". הרדוקציוניזם הגס

האמיתות הלאה הן האוצר הגדול ביותר של האנושות כקולקטיב. האנושות זכתה בהן בדם, יזע ודמעות, ועברה בדרכים הקשות של השקריות, הטעות, ההטעייה והרמייה. לאט לאט, במהלך מיליון

שנות היסטוריה, האנושות למדה להבדיל יותר ויותר בין האמת לבין מראית העין, בין הטוב לביןהמושחת, בין יופי לבין עיוות, בין כנות לבין טעיה.

הטוב האמיתי והיפה

)אלה הן החלוקות הבסיסיות: את כל מה שנמצא בצד הימני אפשר לתאר במונחים של "זה" או "לז" it)את כל מה שנמצא ברביע השמאלי העליון אפשר לתאר במונחים של"אני". ואת כל מה שנמצא .

גרסה פשוטה– אלה "שלושת הגדולים" –ברביע השמאלי התחתון אפשר לתאר במונחים של "אנו" יותר של ארבעת הרביעים.

הנה כמה דוגמאות לצורות שונות של שלושת הגדולים:

אני: מודעות, סובייקטיביות, עצמי, ביטוי עצמי )כולל אומנות ואסתטיקה(, כנות ויושר.

אנו: אתיקה ומוסר, תפיסות עולם, הקשר המשותף, תרבות, משמעות אינטר-סובייקטיבית, הבנההדדית, הגינות ונכונות.

לז: מדע וטכנולוגיה, טבע אובייקטיבי, צורות אמפיריות )כולל המוח ומערכות חברתיות(, הנחת אמת)התאמה יחידנית ופונקציונלית(

להבחנה בין שלושת הגדולים היו השגים רבים.הנה כמה:

ההבחנה בין העצמי )אני( לבין התרבות )אנו( תרמה בצורה ישירה לעליית הדמוקרטיה, שבה לכל אני יש זכות בחירה. מכאן והלאה האני כבר לא היה מוכל בצורה חד כיוונית על ידיד ההיררכיה המיתית

השלטת של הכנסייה או המדינה. עלייתן של הדומקרטיות הליברליות בהיקף רחב.

ההבחנה בין התודעה )אני( לבין הטבע )לז( תרמה להיווצרותן של תנועות השחרור, כולל שחרור האישה ושחרור העבדים, כיוון שהתחום הביולוגי לא היה יכול להוות עוד הצדקה ברמה נואוספרית.

עליית הפמיניזם הליברלי ותנועת ביטול העבדות כתנועות תרבותיות יעילות ורחבות היקף.

ההבחנה בין התרבות )אנו( לבין הטבע )לז( תרמה לעליית המדעים האמפיריים, ובכללים הרפואה, הפיזיקה והביולוגיה, כיוון שהאמת לא הייתה נתונה עוד לחסדי המיתולוגיה של הכנסייה והמדינה. עליית

המדעים האקולוגיים וכן הלאה, וכן הלאה, וכן הלאה..

האבולוציה מתפתחת על ידיד תהליכים של הבחנה )דיפרנציאציה( ואינטגרציה.

כיוון שלצד הימני יש מעין שלוחה פיזית או פיזיקלית, אפשר לכמת ולספור בקלות יחסית את מה שנמצא בו, מקבלים כמויות ולא ערכים מוסריים. ובעוד ייתכן שהמספר שבע גדול מהמספר שלוש, הוא

מפשיטים– הוליסטי או אחר –לא טוב ממנו. וכף אם מתחילים להתיייחס לכל העולם כאל אובייקט וסמוס שלדבר בו אין ערך. וכשאתה גומר עם כל זה ועוצר לרגע להביטקאותו מכל ערך. מקבלים

סביב, אתה מוצא, למרבה האימה, שאתה ניצב בעולם מושטח ודהוי, שאין בו משמעות, אין בו עומק, אין בו פרשנויות, או יופי, או טוב, או מידות טובות, בעולם שאין בו דבר שהוא נעלה. שום דבר מלבד

לזים הוליסטיים בהתאמה פונקציונלית. לזה וייטהד התייחס כשאמר "עניין עמום, חסר קול, חסר ניחוח, חסר צבע; לא יותר מחומריות שאצה לה בלי מנוח, בלי סוף ובלי משמעות" הוסיף ואמר "וכף הגיעה

הפילוסופיה המודרנית לחורבנה"

בודהה דהרמה וסנגהה. בודהה היה מגשים רוחני גדול, דהרמה היא האמת שאותה הבין והגשים, וסנגהה היא הקהילה שמורכבת מאלה שמנסים להבין ולהגשים את מה שבודהה הבין והגשים. אלה שלושת הגדולים בהקשר של אבולוציית המודעות, שממשיכה להתפתח לקראת התחומים הגבוהים

יותר, או מודעות העל או הטרנס פרסונליים. מובן שזהו בסך הכול שימוש במושגים בודהיסטיים.

בפעולה–הטווחים היותר רחוקים של הרוח

האבולוציה של המודעות

גישה אינטגרלית היא גישה כלל-רמתית, כלל-רביעית.

מימין סיכום קצר של הרביע השמאלי העליון. הרמות הבסיסיותאו הספרות של המודעות.

אפשר לומר שלכל תרבות יש מרכז כובד כלשהו, שסביבו מאורגנים כללי האתיקה של אותה התרבות, החוקים, הנורמות

והמוסדות הבסיסיים של התרבות, ומרכז העובדה הזה מספק את הלכידות התרבותית הבסיסית ואת האינטגרציה החברתית

של אותה החברה.

אם אתה רוצה לעלות מעבר לזה, אתה ברשות עצמך, ושיהיה –לך בהצלחה, כי עכשיו המגנט ינסה למשוך אותך כלפי מטה

בשני המקרים אתה "פורע חוק".

אחד הדברים הראשונים שראיתי לנכון לעשות כשהתחלתי לבחון את התקופות העתיקות האלה היה ואחר כך– ארכאי, מאגי, מיתי, רציונלי, אקזיסנציאלי –קודם כול להגדיר את מרכז הכובד המממוצע

לבחון בתשומת לב רבה את בני האדם המפותחים ביותר שהצליחו להתעלות אל מעל למצב הממוצע ובכך גילו מצבי מודעות גבוהים או עמוקים יותר– ושלעתים קרובות שילמו על כך מחר אישי כבד –

)השאמאן, היוגי, הקדוש או החכם(.

הדרך הטובה ביותר לחשוב על התרשים מעל היא כמו על סדרה של מעגלים קונצנטריים, בעלי מרכז משותף, כשכל רמה גבוהה יותר מתעלה אל מעבר לקודמתה ומכילה אותה. זוהי הולארכיה של

הגשמה, שבה כל שלב מגלה ואז מכיל את השלב הקודם.

ההולארכיה הגדולה הזאת של המודעות היא עמוד השדרה של מסורות החוכמה הגדולות של העולם,ואפשר למצוא אותה באופן אוניברסלי וחוצה תרבויות.

האני )בטיפוסו על הסולם( עלול לאבד יד או רגל בכל אחד מהשלבים, ולאובדן כזה יש תוצאהפתולוגית אופיינית שונה בכל אחד מהשלבים.

מין צומת מכריע בדרך ההתפתחות, האני צריך להתמודד עם הבחירה.– (Fulcrum)נקודת משען

נקודות הציון האלה הן לא יותר מאבני דרך. לכל נקודות המשען יש אותו מבנה תלת שלבי; הזדהות,התנתנקות, ואינטגרציה; או מיזוג, הבחנה ושילוב; או קיבוע התעלות והכלה.

השלבים הבסיסיים של המודעות מרגע הופעת הם משמשים בתור אבני בניין בסיסיות או–הסולם הולונים של מודעות.

מטפס בשלבי הסולם הבסיסיים, כל צעד בטיפוס הוא נקודת משען, תהליך תלת שלבי של–המטפס מיזוג/הזדהות, בידול/התגלות, אינטגרציה/הכלה.

ראייה משתנה של האני והזולת בכל שלב, כולל שינוי: בזהות העצמית בצרכים של–נקודת המבט העצמי ובהכרה המוסרית.

אם משהו משתבש בתהליך התלת שלבי הזה, בכל שלב שהוא, אפשר "לשבור רגל" או להיפגע בכל צורה אחרת. והצלקת שתישאר מהאסון תהיה תלויה באופן שבו העולם נראה כשנשברה לך הרגל.

אבל באופן כללי אפשר לומר שככל ששלב השבירה נמוך יותר, כך הפתולוגיה חמורה יותר.

המודל הזה של התפתחות המודעות מבוסס על עבודתם של שישים או שיבעים תאורטיקנים מן המזרחומן המערב. )לעיין בספרי הפסיכולוגיה אינטרגלית(

אחוזים, מהשלב הבא50 בכל נקודה נתונה בהתפתחותו יגיב האני מתוך השלב הוכחי שלו ברמה של כ אחוזים. אין אני שפשוט נמצא "בתוך" שלב אחד.25 אחוזים ומהשלב הקודם ברמה של כ25ברמה כ

ויותר מזה, יש רגרסיות ,ספירלות, קפיצות דרך, חוויות שיא וכן הלאה.

כמעט בכל שלב– חוויית שיא, או חוויה של שינוי מצב מודעות –לאנשים יכולה להיות חוויה רוחנית בהתפתחות שלהם.

אפשר להתחבר לממדים גבוים יותר במגוון תנאים - ברגעי התעלות אקראיים, ברגעים של תשוקה מינית, במצבי לחץ, בחלומות בהקיץ, במצבים שנגרמים על ידיד סמים משני תודעה ואפילו במשברים

פסיכוטיים.

"האבולוציה הרוחנית כפופה להגיון של התפתחות בשלבים; אפשר לעשות צעד משמעותי חדש והחלטי אך ורק אחרי שהצעד המשמעותי הקודם מוצה כהלכה: גם אם אפשר לדלג על שלבים מינוריים יותר

בהתקדמות מהירה ופתאומית, המודעות חייבת לחזור ולוודא שהתחאום שעליו דילגה הסתפח בבטחה למצב העניינים החדש. התפתחות מהירה או מרוכזת )שבהחלט אפשרית( אינה פוטרת אותנו

מהשלבים שעליהם דילגנו וגם לא מהצורך להציב אותם בבטחה בזה אחר זה" אאורבינדו.

ה"מצבים" עדיין צריכים להפוך ל"תכונות". אתה עדיין חייב לעבור מבלוט לעץ אלון, לפי שתוכל עדיין חשובים יותר.(stages) חשובים, ה"שלבים"(states)להתאחד עם היער. אז גם אם ה"מצבים"

הסולם יכול להתפתח הרבה לפני שמתפתחת הנכונות של האני לטפס בו.

להתחבר לרמה גבוהה זה דבר אחד, לחיות בה זה משהו אחר לגמרי!

חוויות רוחניות אינן מאפשרות לך לדלג על שלבים או לעקוף את ההתפתחות והגדילה שעליהן נשענותההבנה וההגשמה הרוחנית המתמשכת.

לרבים מהתיאורטיקנים האלה של הפרדיגמה החדשה יש אותה מטרה כללית: להרחיב את המודעות וסמית גלובלית, שתכלול בתוכה את הפיזיוספרהקמהאינדיבידואל המבודד והמנוכר למעין מודעות

והביוספרה והנואוספרה. קל מאוד להעריך ולכבד את המטרה הכללית הזאת. אבל התיאורטיקנים אני מבודד–האלה אינם מכירים את הטרנספורמציות הפנימיות הרבות שדרושות לצורך המעבר מגוף

כול. יש להם מטרה סופית, אבל אין להם דרך של ממש. אז אנו יכולים–למודעות קוסמית חובקת להסכים עם המטרה שלהם ולעזור לספק להם דרך של ממש, על כל השלבים החשובים שבדרך

הזאת.

כשאתה יורד מהסולם לגמרי, אתה נמצא במצב של נפילה חופשית בריק. הפנים והחוץ, הסובייקט והאובייקט, כל אלה מאבדים את המשמעות הסופית שלהם. אתה כבר לא נמצא "כאן בפנים", מסתכל

אתה הקוסמוס. עולם הטעם האחד–על העולם שנמצא "שם בחוץ". אתה לא מסתכל על הקוסמוס מכריז על נוכחותו, והוא בהיר ומובן מאליו, זוהר וצלול, בלי שום דבר בפנים, שום דבר בחות, מחווה אינסופית של שלמות גדולה, שמוגשמת בצורה ספונטנית. האלוהי בכבודו ובעצמו מנצנץ בכל מראה

לא עליך, אלא בתוכך. גלקסיות נולדות ומתות, וכל זה–ובכל צליל, וזה פשוט אתה. השמש זורחת מתרחש בתוך ליבך, הזמן והחלל רוקדים כמראות מבליחים על פניו הקורנות של הריק, והעולם כולו מאבד משקל. אתה יכול לגמוע את שביל החלב כולו בלגימה אחת, להניח את גאיה בכף ידעך ולברך

אותה, וזה הדבר השגרתי ביותר בעולם, ולכן אינך מקדיש לו מחשבה.

חלק ראשון–בדרך להשקפה גלובלית

חשוב בצורה גלובלית, פעל בצורה מקומית.

, מזוהה עם הממד(sensomotor)כשהתינוק נולד הוא לא הרבה יותר מאורגניזם חישתי-מוטורי החישתי-גופני, או עם השלב הראשון בתרשים הלפני אחרון.

ראינו שכל נקודת משען היא תהליך תלת שלבי. התבנית הראשונית היא בסך הכל השלב הראשון של נקודת המשען הראשונה. האני ממוזג עם העולם החישתי המוטורי, גם מבחינה פנימית וגם מבחינה חיצונית. אין כל מרחב אנכי )מבחינת ארבעת הארביעים(. אינו מסוגל להביא רגשות שאפילו דומים

אי אפשר באמת לאהוב מישהו לפני שאפשר להבין את נקודת המבט שלו ואולי–לאהבה אמיתית אפילו לבחור להעמיד אותה לפני נקודת המבט שלך. ולכן אין במצב הזה חמלה, אין בו אהבה אמיתית,

אין סובלנות, טוב לב או אלטרואיזם.

מרגע שיש לנו עיוות תת שלבי בכל רמה שהיא הפתולוגיה יוצרת פגיעה במודעות, שנוטה לזהם ולעוותאת כל שלבי ההתפתחות הבאים.

יש הבטים מסוימים של קיומול של אני, שאינם שייכים לאני, או הוא אינו מכיר בהם, אינו מודה בעצם קיומם. הוא מתחיל להתחבא מעצמו. במילים אחרות, האני מתחיל לשקר לעצמו. מערכת אני כוזבת

מתחילה לצמוח מעל האני הממשי, האני שבאמת נוכח בכל רגע נתון, האני שעכשיו מתכחשים לו,מעוותים אותו או מדחיקים אותו. להדחיק זה בסך הכל לא להודות במה שבאמת מתרחש בנפשך.

וכך מתחיל התת מודע האישי את הקריירה שלו. כמו שכבר אמרנו, התת מודע הזה הוא מיקומו של "גושי אני קטנים",–השקר של האני. היבטים מסוימים של המודעות מפוצלים מהאני המרכזי

סובייקטים קטנים נדחקים בעל כורחם לאפלה תת קרקעית. והגושים הקטנים האלה נשארים ברמת ההתפתחות שבה הם היו כשנדחו ופוצלו. הם מפסיקים לגדול. הם נשארים ממוזגים עם הרמה שבה

הם הודחקו. הם מתחבאים במרתף, ועל דלת המרתף שומר שקר.

וכף היבטים שונים של האישיות שלך שנעולים במצב של ניתוק, מתחילים לצרוך ולבלוע חלק מהאנרגיה שלך ומהמודעות שלך. הם שואבים אליהם אנרגיה ומעכבים את ההתפתחות שלך. הם

משקל עודף, משקשל מתקופה שכב ר עברת ושכבר היית אמור להיות מסוגל לעכל. אבל כיווןשהגושים האלה מוגנים על ידי השקר, הם ממשיכים לחיות ולהשליט טרור.

נקודת המשען הראשונה: בקיעתו של האני הפיזי; בערך בגיל ארבעה חודשים יתחיל התינוק להבחין בין התחושות שבגופו שלו לבין אלה שבסביבה. מסיים את התהליך בין החודש החמישי לחודש התשיעי

לחייו.

לידתו של האני הפיזי.–"הלידה האמיתי"

פסיכוזה, סכיזופרניה,–המחקר מצביע באופן עקבי על כך שלרבות מהפתולוגיות החמורות ביותר יש שורשים אטיולוגיים בבעיות שקשורות בנקודת המשען המוקדמת הזאת.–והפרעות רגשיות חמורות

נקודת המשען השנייה: תולדת האני הרגשי; נקודת המשען האמוציונלית-פנטמית. התינוק יכול להבחין בין האני הפיזי שלו לבין הסביבה הפיזית שלו, אבל הוא אינו מסוגל להבחין בין האני האמוציונלי שלו

הוא בכלל–לבין הסביבה האמוציונלית שלו. זה לא שהתינוק חושב באנוכיות רק על עצמו, אלא להפך ולכן– העולם האמוציונלי –אינו מסוגל לחשוב על עצמו. הוא אינו מסוגל להבחין בינו לבין העולם

מבחינתו, נקודת המבט שלו על העולם היא היחידה שקיימת.הזהות שלו ביוצנטרית או אקו-צנטרית,והוא ממוזג עם הביוספרה מבחינה פנימית ומבחינה חיצונית.

חודשים האני האמוציונלי מתחיל להבדיל את עצמו מהסביבה האמוציונלית שלו.15-24בין הגילים )שלב ההבחנה( המצב הקודם הוא מצב של קהות לא של לא-דאוליות; בורות ולא אושר-עילאי. כמוהדיאלקטיקה זוהי במודעות. התפתחות כל על מחיר משלמים אנו ההתפתחות, שלבי שכל

שלההתקדמות.

יותר בסדר, הוא מתחיל או עובר פחות הולדת האני המושגי; אם הכל נקודת המשען השלישית: להתעלות אל מעבר לרמה הזאת ולהזדהות עם האני המנטלי או המושגי. נקודת המשען של הבינה הייצוגית. דימויים מתחילים להופיע בערך בגיל שבעה חודשים. בדרך כלל, סמלים מתחילים להופיע

. סמל פשוט4בהמלך השנה השנייה לחייו של התינוק. הסמלים שולטים במודעות מגיל שנתיים ועד גיל שולטים ורעיונות מושגים אובייקטים. של שלמה קטגוריה מייצג מושג ואילו אחד, אובייקט מייצג

. עכשיו האני הוא כבר לא רק גיבוב של תחושות ודחפים ורגשות.7במודעות בערך מגיל ארבע עד גיל עכשיו הוא כולל גם סמלים ומושגים.

ועכשיו, השנייה, המשען נקודת של לביוספרה הראשונה המשען נקודת של מהפיזיוספרה עברנו בנקודת המשען השלישית, האני מתחיל להיכנס במיוחד לנואוספרה.

ברמה הפרטית התוצאה של ההדחקה שעושה הנואוספרה לביוספירה היא מה שנקרא פסיכוניורוזה. נוצר אני מנטלי מגובש ויציב למדי, והאני המנטלי והמושגי הזה )האגו( יכול להדחיק ולנתק היבטים

מסוימים שלהדחפים הפיזיים שלו.

מנגנוני ההגנה עצמם נמצאים בהיררכיה התפתחותית.

חיסונית פסיכולוגית. הם ונורמלית, הפ כמו מערכת בצורה טבעית פועלים מנגנוני ההגנה, כשהם עוזרים לתחזק את שלמותם ויציבותם של גבולות האני, והם הודפים כל פולש שמאיים על מערכת

האני.

אבל כמו תמיד יכול להיות מצב שבו יש עודף של משהו טוב. מנגנוני ההגנה עלולים להפוך להפרעה האני מתחיל לתקוף את עצמו, לאכול את עצמו. צבא ההגנה הופך למדינת משטרה. –חיסונית

במקום האני האמיתי עולה וצומח אני שקרי. זה יכול להתחיל עוד בנקודת המשען הראשונה.

שכבות ההטעיה, שכבות חוסר–ב"לא מודע" במובנו הרחב ביותר הוא פשוט מיקומו של השקר הרץ הכנות, שמסתירות את האני האמיתי ואת הפוטנציאלים האמיתיים שלו.

ואז יעמדו בפני האדם כמה– תתרחש "קריסה" –בדרך כלל האני הכוזב יקרוס תחת משקלו המחניק אפשרויות: לנוח ולהתאושש או לקחת את עצמו חקירה מעמיקה של חייו של השקר )פה נכנסות

התרפיות הפרשניות של הצד השמאלי(.

בכל רמת התפתחות שהיא אנו יכולים לחיות בכנות כאני אמיתי, או לחיות בהטעיה וברמייה כאני כוזב.והרמות השונות של הקשר הן הרמות השונות של הפתולוגיה.

תפיסת עולם–תפיסת העולם הארכאית היא תפיסת העולם הכללית של נקודת המשען הראשונה מוטורית.–חישתית

התפיסה המאגית היא אנימיסטית, תפיסה גסה מאוד ואגו צנטרית. העננים זזים כיווון שהם עוקביםנוטים ולכן המאפיינים שלהם וחדה, זה מזה בצורה ברורה אינם מובחנים והעולם אחריך. הבינה

להתמזג.

יכול לתת פקודות כשההתפתחות מגיעה לנקודת המשען השלישית הילד מתחיל להבין שהוא אינו מאגיות לעולם.

אבל בינתיים הילד מפתח תפיסת עולם מיתולוגת מפותחת ומורכבת, שאותה מאכלסים כל מיני כוחות אגוצנטריים; אם אני אוכל את כל ארוחת הערב אז כאב השיניים שלי יעבור. התפיסה המתית מתחילה

לדעוך עם הופעתה של תפיסת העולםה הרציונלית.

נקודת המשען הרביעית: הולדת האני בעל התפקיד; בינת הכללים והתפקידים; קוגניציה קונקרטית ארבע עשרה. האני יכול לקחת–. מופיה בממוצע בגול שש-שבע, עד אחת עשרה (conop)ופארטיבית

על עצמו את תפקידו של האחרי. בדרך לאימוצהשל פרספקטיבה שמממוקדת בעולם. הוא מתחיללהבין שתפיסת העולם שלו אינה תפיסת העולם היחידה בעולם.

חלק שני–בדרך להשקפה גלובלית

הוא בכיוונם של שלבים– התלוס של התתפתחות האנושית –הכיוון הכללי של ההתפתחות האנושית פחות ופחות אגוצנטריים.

נקודת המשען הרביעית )המשך(; אני מכנה את העמדה הקונבנציונלית או הסוציוצנטרית הזאת גם בשם "חברות-מיתית". תפיסת העולם של נקודת המשען הרביית עדיין מיתולוגית, והדאגה והאכפתיות

בשלב הזה מופנות כלפי אלה שמאמינים באותה המיתולוגיה, באותה האידאולוגיה, באותו הגזע, אבל לא מעבר לאלה.–באותה האמונה, באותה התרבות

הזהות עוברת שינוי מאגוצנטריות לסוציוצנטריות.

נקודת המשען החמישית: האגו הבוגר או הממוקד בעולם; בגיל אחת עשרה עד חמש ערה, עולה וצומחת היכולת למודעות פורמלית-אופרטיבית )ראו תרשים מפורט של ארבעת הרביעים, ברביע

(12השמאלי,

פתאום האדם יכול לדמיין עולמות עתידיים של אפשרויות אידיאליות, והוא יכול להתחיל לעבוד כדילשנות את העולם בהתאם לחלומות האלה. אתה יכול לדמיין את מה שיכול להיות!

באופן דומה, עובדה שאפשר לחשוב על המחשבה אומרת שיכולה להתחיל התבוננות פנימית אמיתית.בראשונה נפתח העולם הפנימי ונפרש למול עיני הרוח.

בקיצור, עברת מעמדה סוציוצנטרית לעמדה שממוקדת בעולם, עוד ירידה ברמת הרקיסיזם, עודאי-מרכוז. עוד התעלות.

אתה–אתה תופס עמדה פוסט-קונבנציונלית או גלובלית או ממוקדת בעולם )ולא פחות חשוב מזה מתקרב מאוד להתפתחות רוחנית או טרנס- פרסונלית(.

כל ההתפחוויות הבאות, הגבוהות יותר, שיבואו מנקודה זו והלאה, ישתמשו במצע של העמדההממוקדת בעולם בתור הבסיס שלהן.

בעוד המוסריות הקונבנציונלית היא סוציוצנטרית, המוסריות הפוסט-קונבנציונלית ממוקדת בעולם; היאמבוססת על עקרונות של פלורליזם אוניברסלי או על סבלנות גלובלית והגינות.

ברגע שאתה מתחיל להתמקד בעולם,לבחון ולבקר את התרבות שממנה אתה בא ואולי להרחיק את עצמך מהדעות הקדומות הסוציוצנטריות והאתנוצנטריות שלה, אתה יוצא לדרך הפרטית שלך. אבל

ברגע שאתה עושה את זה, אז מי אתה בעצם? בלי כל התפקידים הישנים והטובים, מי אתה? איך תוכל לעצב את הזהות שלך? מה אתה רוצה מהחיים? מה אתה רוצה להיות? מי אתה בכלל? אריקסון קורא

לזה "משבר זהות". כנראה זאת האי נחת או אפילו המחלה המרכזית של נקודת משען זו.

) של הקטנאור; מבנה המעוף הגיון (Bodymind)נקודת המשען השישית: אינטגרציית הגוף-שכל vision-logic)הם סוג של מודעות שעושה סינתזה ואינטגרציה. המעוף הגיון מחבר את החלקים

השונים ומתחיל לראות רשתות של יחסי גומלין.

יש נטייה חזקה לאישיות מאוחדת, אני שיכול באמת להכי פרספקטיבה גלובלית ולא רק לדבר עליה.

בורטון מסכם את השלב הזה: "גם הגוף וגם הנפש הם חוויות של האני האינגרטיבי" בשלב הזה אני מודע גם לגוף וגם לשכל כחוויות. כיוון שהאני המתבונן מתחיל להתעלות אל מעבר לגוף ולנפש, הוא

יכול עכשיו להתחיל לעשות אינטגרציה של שניהם, ומכאן השם "קנטאור". לרמה הקנטאורית קוראיםגם אקזיסטנציאלית.

אפשר ללכת לאיבוד בצורה קיצונית מאוד בתוך המודעות חסרת הפרספקטיבה של המעוף-הגיון, כיווןשכל נקודות המבט מתחילות להיתפס כיחסיות ותלויות הדדית: אין שום דבר שהוא באמת בסיסי.

העובדה שכל נקודות המבט יחסיות ממש לא אומרת שכל נקודות המבט שוות.

מי ששוכח זאת ומתמקד ביחסיות של נקודות המבט, נקלע לטירוף נעדר פרספקטיבה, לשיתוק מחסרר של הרצון והשיפוט. "הכול יחסי, אז אין טוב או רע יותר, ואף עמדה אינה טובה מרעותה". אבל

זאת הסתירה–לא שמים לב לכך שהעמדה הזאת טוענת בדיוק שהיא טובה יותר מכל החלופות הפרפורמטבית הסטנדרטית.

אחד המאפיינים של האני האמיתי של השלב הזה )הקטנאור( שהוא כבר לא קונה את כל הנחמות כמו שאמר קירקגור, האני כבר לא יכול להרגיע את עצמו באמצעות–הקונבנציונליות המרדימות

הטריויאלי.

האותנטיות האקזיסנציאליסטית הזאת חשובה לא רק כשלעצמה, אלא כתנאי כניסה הכרחי לשלביםהטרנס פרסונליים.

וכל מה שהם חווים ואומרים הוא נכון, אבל כיוון שהם לא מאמינים בקיומה של ספרת מודעות גבוה משלהם, הם תקועים עם תפיסת העולם האקזיסנציאליסטית, שמגבילה את התפיסות שלהם לתחומי

קו האופק האקזיסנציאליסטי.

כל העניין ברמה האקזיסנציאליסטית הוא שאתה עדיין לא נמצא בשלב הטרנס-פרסונלי, אבל אתה גם כל התחום הפרסונלי מתחיל לאבד טעם, הוא מתחיל–כבר לא מעוגן לגמרי בשלב הפרסונלי

–להיראות מאוד חסר משמעות. אז ברור שאין יותר מדי על מה לחייך. מה בעצם הטעם בפרסונלי באישי? הרי מה שלא תעשה, בסוף הוא ימות. בשביל מה בכלל להשאר בו?

העיסוק הזה במשמעות ובהיעדרה הוא אולי המאפיין המרכזי של הפתולוגיות של נקודת המשעןהשישית )אומללות( ושל התרפיות האקזיסטנציאליסטיות שמותאמות לפתולוגיות האלה.

זוהי הנשמה שעבורה כל התשוקות הפכו דלות וחיוורות ואנמיות. זוהי הנשמה שהשלב הפרסונלי הפךעבורה אפרורי לחלוטין. במילים אחרות, נשמה על סף השלב הטרנס פרסונלי.

תחומי מודעות העל - חלק ראשון

כמה מהמסורות מתוחכמות כל כך שיש להן חלוקות מדויקות ומדוקדקות למאות שלבים ומרכיבי מודעות. אבל בהתסבסס על מצב המחקר הנוכחי, אפשר לומר בוודאות יחסית שישנם ארבעה שלבים

עיקריים של התפתחות או אבולוציה טרנס-פרוסנלית; נפשי, מעודן, סיבתי ולא דואלי.

אלה הן רמות או ספרות המודעות הבסיסיות, ולכן מן הסתם לכל אחת מהן יש תפיסת עולם שונה;מיסטיקת טבע, מיסטיקת אלוהויות, מיסטיקה חסרת צור ומיסטיקה לא דואלית, בהתאמה.

כלומר בצורת ספרות קונצנטריות או–אמנם התחומים הגבוהים יותר מסודרים בדומה לסולם אבל זה לא אומר שהצמיחה וההתפתחות דרכם הן בצורת סולם. יש–הלוארכיות שמסודרות זו בתוך זו כל מיני עליות, ירידות וספירלות.

נקודת המשען השביעית: הנפשי; לפעמים אירועים נפשיים מתרחשים בתדירות גבוהה יותר בשלב הנפשי, אבל זה לא מה שמגדיר אותו. המאפיין המגדיר את הרמה הנפשית, את מבנה העומק שלה,

הוא מודעות שאיננה מוגבלת עוד באופן בלעדי לאגו האינדיבידואלי או לשלב הקטנאורי. אפשר לקרואלה האני האקו-נואטי, נשמעת על או הנשמה העולמית. בשלב המיזוג אתה נקראת "מיסטיקן טבע".

למעשה, זאת לא כזאת קפיצה גדולה. אני חושב שמה שמבלבל אנשים הוא זה שאנו אומרים שהזהות עוברת מהגוף-נפש ה"אינדיבידואלי" ל"כל העולם", ואז זה באמת נראה פתאומי. אבל זה לא מה

שקורה. בוא נראה מה באמת קורה. בשלב הקנטאור, הממוקד בעולם, המודעות כבר עבר מהזדהות ( להזדהות עם האני המנטלי )נק'2( להזדהות עם הממד הביולוגי )נק' מ'1עם הממד החומרי )נק' מ'

(. האני המנטלי המוקדם הזה, כמו שתי נקודות המשען שקדמו לו הוא מאוד אגוצנטרי ונרקיסיסטי.3מ'

אבל כשעוברים לנקודת המשען הרביעית, ההזדהות עובדרת ממיקוד אגוצנטרי למיקוד סוציוצנטרי. כאן המודעות שלך כבר עברה מעבר להיבטים שלה שהם אינדיבידואליים במובהק. המודעות שלך,

הזהות שלך, מבוססת על תפקידים תרבותיים, זהויות קולקטיביות וערכים משותפי. אתה כבר לא מזוהה עם הגוף, אלא עם התפקיד. לכן כשאתה אומר, אני אבא, אני אמא, אני בן זוג, אני בת זוג, אני עובד

כל אלה הן כבר זהויות טרנס-גופניות. הזהויות האלה–בעבודה הזאת ואני מעריך את המטרה ההיא כבר נמצאות מעבר לגוף האינדיבידואלי ולתחושות שלו, ונכנסות למעגל של תפקידים, ערכים ומטרות שהם אינטר-סובייקטיבים, ואתה מתקיים במעגל התרבותי הזה, ולא במעגל המצומצם יותר של גבול העור שלך. עברת אי-מרכוז, התעלית אל מעבר לזהות שהיא בסך הכל גבול העור שלך. אתה אפילו

איננך מסוגל לחשוב מי אתה בלי לחשוב על עצמך כמתקיים במעגל התרבותי הזה, והמעגל הזה כברחורג מגבולות העור שלך!

, הזהות שלך עוברת אי מרכוז נוסף ומתרחבת, והפעם היא מתעלה אל5עם הופעת הרציונליות ונק' מ' מעבר לזהות האגוצנטרית או הסוציונטרית. במקומן היא מוצאת זהות פוסט-קונבנציונלית שממוקדת

בעולם. אתה מזהה את עצמך מתוך פרספקטיבה גלובלית. אתה כבר לא יכול להתקיים או לזהות את עצמך כישות אתנוצנטרית. כואב לך להיות בסך הכול אתנוצנטרי. אתה מרגיש נבוך לדבר בצורה

אתנוצנטרית. שוב עברת אי מרכוז, שוב התעלית. הזהות האמיתית שלך מתקיימת עכשו בתוך ובזכותמודעות גלובלית, שממוקדת בעולם, שהות שממוקמת במעגל האנושות בכללותה.

מכאן אתה נמצא במרחק של צעד אחד קטן מחוויית הזהות המרכזית שלך, לא רק עם כל שאר בני האדם, אלא עם כל היצורים החיים. המודעות הגלובלית, הממוקדת בעולם, פשוט סוגרת עוד מעגל, מצליחה לחמוק מהדעות הקדומות האתנוצנטריות ומכריזה על עצמה כמזוהה עם כל היצורים החים,

כל היצורים שיש להם יכולת חישה. אתה חווה את הנשמה העולמית.

אם כן ההגעה למודעות שמוקדת בעולם, שלב הנשמה העולמית, היא בסך הכול צעד קטן וצנוע, בהתחשב בכל מה שקרה עד עכשיו בהתרחבות של הזהות המודעת. זהו צעד פשוט וטבעי בתהליך

האבולוציוני של ההתעלות וההכלה, ההתפתחות וההכללה. כל שלב שמופיע כרוך באי מרכוז, התעלות שמוצאת שיותר ויותר ממה שנקרא "העולם החיצוני" הוא למעשה עולם "פנימי", או חלק מהקיום של

עצמך.

יום אחד התעוררו מולקולות וגילו שיש בתוכן אטומים, שהאטומים כלולים בעצם קיומן. ויום אחד התעוררו התאים וגילו שהמולקולות נמצאות בתוכם, כחלק מהקיום שלהם עצמם. ויכול להיות שיום אחד תתעורר ותגלה שהטבע הוא חלק ממך, שהוא פנימי לקיום שלך במלוא מובן המילה. אתה לא

הטבע הוא חלק ממך. ולכן אתה מתייחס אל הטבע בדיוק כפי שהיית מתייחס לריאות–חלק מהטבע ולכליות של. מתוך לבך פורצת אתיקה סביבתית ספונטנית. ולעולם לא תוכל עוד להתבונן בנהר, בעלה

עד שאתה חווה את זה–או בציפור כפי שהתבוננת בהם עד כה. זה נשמע מאוד מוזר ומרחיק לכת בעצמך. אתה יכול לשאול את האסטרואוטים של החלליות אפולו את זה.

בעצם זו התפתחות מאוד טבעית.

נקודת המשען השמינית: המעדון; מדובר בתהליכים שהם מעודנים יותר מהתהליכים הגסים והרגילים של המודעות של שעות הערות. כוללים הארות וקולות פנימיים, צורות ודפוסים ארכיטיפיים, זרמים

וקוגניציות מעודנים מאוד של שמחה עילאית )שאבד, נאדה(, מצבי ריגוש שכרוכים בתחושות התרחבות, אהבה וחמלה. זו כבר לא מיסטיקת טבע אל מיסטיקת אלוהויות, לא רק איחוד עם העולם הגס או

הטבעי )נירמנקאיה( אלא איחוד עמוק עם ההיבטים המעודנים יותר של גוף האושר העילאי)סמבהוגקאיה(

המבנים העמוקים של הרמות האלה, הגבוהות יותר, נוכחים בצורת פוטנציטלים בכל בני האדם. פניהשטח נוצרים ומתהווים בזכות תבניות ודפוסים מכוונים התנהגותיים, תרבותיים וחברתיים.

תחומי מודעות העל - חלק שני

אם אתה ספקן, אנו רואים בכך גישה בריאה ומזמינים אותך לבדוק את העניין בעצמך; לבצע את הניסוי הפנימי הזה איתנו, להשיג את המידע ולעזור לנו לפרש אותו. אבל אם אתה לא מוכן לבצע את הניסוי, בבקשה אל תלעג לאלה שכן מוכנים. והפרשנות, שהיא ללא ספק הנפוצה ביותר בקרב אלה שראו את

המידע הזה, היא שאתה עומד פנים אל פנים למול האלוהי.

כל האובייקטים במודעות שלך הם בדיוק כל מה שהאני המתבונן הוא לא. אלה הם בדיוק הדברים שהם לא האני האמיתי. הם לא הרואה; אלא פשוט דברים שאפשר לראות אותם. למעשה, כל

האובייקטים האלה שאתה מתאר כשאתה "מתאר את עצמך" הם בכלל לא האני האמיתי שלך.

מה מתבונן בגוף ובתחושות שלו, מה מתבונן בשכל ובמחשבות שבו?

האני האמיתי הוא לא אובייקט! זה לא משהו שאתה יכול לראות. כשאתה נח בשלווה במודעות יכול להיות שתתחיל– מתבונן במחשבה, בגוף ובטבע צפים וחולפים על פניך –המתבוננת הזאת

להבחין בכך שמה שאתה בעצם חש הוא בסף הכול תחושה של חופש, תחושת שחרור, תחושה שאתה לא מוגבל למי מהאובייקטים שלהם אתה עד בשלווה. אתה לא רואה משהו מסוים, אתה פשוט נח

בחופש העצום הזה.

לפניך חולפים העננים, חולפות המחשבות, חולפות התחושות הגופניות שלך, ואתה אף לא אחד מהדברים האלה. אתה מרחב החופש העצום שדרכו באים וחולפים כל האובייקטים האלה. אתה

פתיחה, חלל פתוח, ריק, נרחבות, שבהם באים וחולפים האובייקטים האלה. עננים באים וחולפים, ואתה לא אף אחד מהדברים האלה. אתה הוא–תחושות באות וחולפות, מחשבות באות וחולפות

אותה תחושה עצומה של חופש, הריק העצום הזה, הפתיחה הגדולה הזאת, שבהם עולים ומופיעיםביטויים שונים של המציאות, נשארים שם רגע, ואז חולפים.

את האובייקטים והסובייקטים האלה בהחלט אפשר לראות, אבל את מי שעד להם אי אפשר לראות. העד הוא שחרור מוחלט מהם, שחרור מוחלט משבי המבוכות שלהם, התשוקות שלהם, הפחדים

שלהם, והתקוות שלהם.

האני האמיתי מעולם לא נולד ולעולם לא ימות. הוא בכלל לא נכנס לזרם הזמן. החופש העצום הזה הוא הלא-נולד הגדול, שעליו אמר בודהה: "ישנו מה שלא נולד, שלא נוצר ושלא נעשה. אם לא היה

הלא נולד, הלא נוצר, הלא נעשה, לא היה כל שחרור ממה שנולד, ממה שנוצר, וממה שנהיה". לנוחבמרחב החופש העצום הזה משמעו לנוח שלא נולד הגדול הזה, בריק הגדול הזה.

וכיוון שהוא לא נולד הוא גם לא מת. הוא לא נוצר עם גופך ולכן לא יגווע עם הגויעה של גופך. זה לא שהוא יחיה מעבר למותו של גופך, הוא מלכתחילה לא נכנס לזרם הזמן. הוא לא ממשיך לחיות אחרי

הוא חי קודם לגופך, תמיד. הוא לא ממשיך בזמן לנצח, הוא פשוט קודם לזרם הזמן עצמו.–הגוף

, שלוקח את המיטב מן המסורות הגדולותתרגול איטגרליבהמשך אולי נוכל לדבר על חשיבותו של כלל רמתי".–ומשלב אותו עם מיטב הפסיכותרפיה לשם השגתו של תרגול טרנספורמטיבי "כלל רביעי

כל האובייקטים, אפילו אלוהים כצורה שאותה אנו תופסים, נעלמים לתוך–מיסטיקה חסרת צורה (, וכך מיסטיקת האלוהויות מפנה את מקומה למיסטיקה חסרת הצורה.cessationהחדילה )

היא ריק טהור.–העד עצמו, המודעות הטהורה עצמה היא לא דבר, לא תהליך, לא איכות ולא ישות

הכינוי סיבתית נובע מהיותה הבסיס או הסיבה או הקרקע היצירתית של כל הממדים הזוטרים.

מסורות רבות רואות את מצב החדילה כמצב אולטימטיבי, הנקודה הסופית כל ההתפתחות וכל האבולוציה, ואת המצב הסופי הזה משווים להארה המלאה, השחרור האולטימטיבי, הנירוונה הטהורה. אבל לפי המסורות הלא- דואליות, זה לא "הסיפור הסופי". כיוון שבנקודה כלשהי בחקירה לעומקו של העד, מתוך המנוחה במצב העדות, נעלמת לחלוטין תחושת הקיום כעד שנמצא "כאן בפנים", ומתברר

שהעד הוא כל מה שהוא היה עד לו. המצב הסיבתי מפנה את מקומות למקום למקום הלא-דואלי, והמיסטיקה חסרת הצורה מפנה את מקומה למיסטיקה הלוא-דואלית. "צורה היא ריק וריק הוא צורה". מבחינה טכנית, ביטלת אפילו את ההזדהות עם העד, ואז ביצעת אינטגרציה שלו עם כל

במילים אחרות, השלבים השני והשלישי של נקודת המשען התשיעית, שמובילים לנקודת–המופעים )המשען העשירית, שהיא לא באמת נקודת משען או רמה נפרדת, אלא המציאות או הככות

suchness)של כל הרמות, של כל המצבים ושל כל התנאים. וזוהי המשמעות השנייה והעמוקה ביותר הוא לא מצב נפרד, אלא המציאות של כל המצבים כולם, הככות של כל המצבים. עברת–של הריק

מהסיבתי ללא-דואלי.

– משמעויות לריק; מצד אחד כמו שראינו, הריק הוא מצב מודעות שניתן להבחין בו ולזהות אותו 2 כלומר ספיגה לא גלויה או חדילה )ניוויקלפה סמדהי, אין, ג'נאנה סמדהי, ניודהה, הנירוונה הקלאסית(. זהו המצב הסיבתי, מצב מובחן. המשמעות השנייה היא שהריק אינו מצב מסוים אחד מני רבים ותו לא, אלא המציאות או הככות או המצב בסיסי של כל המצבים. הוא לא מצב נפרד מכל המצבים האחרים,

אלא המציאות או המצב הבסיסי של כל המצבים כולם, גבוהים ונמוכים גם יחד, קודש וחול גם יחד, רגילים ויוצאים מגדר הרגיל גם יחד. הרוח מופיעה גם כרמה הגבוהה ביותר )"הסיבתי"( וגם כקרקע

שקיימת בכל הרמות לכל אורך הדרך )"הלא-דואלי"(

דואלית הזאת דומה לאחדות עם הטבע שבה דנו קודם, אלא שעכשיו–ה"חוויה" של הככות הלא האחדות הזאת נחווית לא רק עם הצורות הגסות שנמצאות שם בחוץ, אלא גם עם כל הצורות שמעודנות יותר שנמצאות כאן בפנים. במונחים בודהיסטיים אפשר לומר שזו לא רק חוויה של

מיסטיקה מעודנת–הנירמנקאיה- מיסטיקה גסה או מיסטיקת טבע; ולא רק חוויה של הסמבוגהקאיה מיסטיקה סיבתית או מיסטיקה חסרת צורה;–או מיסטיקת אלוהויות; ולא רק חוויה של הדהרמקאיה

שילוב של כל השלוש. זו חוויה שהיא מעבר למיסטיקת טבע,–זוהי חוויה של הסוומבהאוויקקאיה זוהי המציאות או הככות של כל אחת–מעבר למיסטיקת האלוהויות ומעבר למיסטיקה חסרת צורה

מתעלה אל מעבר–מהשלוש, ולכן היא מכילה את כל השלוש. היא מכסה את כל ספקטרום המודעות לכול ומכילה את הכול.

זו חוויה גורפת. כל תחושה או רעיון של הרואה, העד הוא העצמי נעלמים לחלוטין. אתה לא מביט בשמים.אתה השמים. אתה יכול לטעום את השמים. במסורת הזן היו אומרים על זה שאתה יכול לגמוע

בדיוק כיוון–את כל האוקיינוס השקט בלגימה אחת. שאתה יכול לבלוע את כל היקום בשלמותו שהמודעות כבר אינה מפוצלת לסובייקט הרואה שנמצא כאן בפנים ולאובייקט הנראה שנמצא שם

שניים.–בחוץ. יש רק ראייה טהורה. המודעות ומה שתופסים הם לא

אבל אף אחד אינו מסתכל– היקום כולו ממשיך להופיע מרגע לרגע –הכל ממשיך להופיע מרגע לרגע על זה, יש רק את מה שקורה, מחווה ספונטינית וקורנת של שלמות גדולה. מתברר שהריק הטהור של העד הוא הצורה שהיה עד לה, וזוהי אחת מהמשמעויות הבסיסיות ביותר של מה שאני קוראים לו "לא

דואלי".

קרישנמורטי נהג לומר; בפער הזה, שבין האובייקט לסובייקט, נמצא כל הצער של האנושות.

"כששמעתי את קול הפעמון המצלצל, לא היה אני ולא היה פעמון, רק צלצול"

זה לא מצב שקשה להיכנס אליו, אלא מצב שאי אפשר להימנע ממנו. זה תמיד היה ככה. מעולם לא זהו הקבוע היחיד ביקום כולו. –היה רגע שבו חווית משהו שהוא לא טעם אחד

מובן שלעיתים קרובות שיקרנו לעצמנו בנוגע לזה, לעתים קרובות לא היינו כנים בעניין הזה, היקום של הטעם האחד, קולה הקדמוני של מחיאת כף היד האחת, פנינו המקוריות. ומטרתן של המסורות הלא דואליות היא לא לכונן את המצב הזה, כיוון שזה בלתי אפשרי, אלא פשוט להצביע עליו עבורך, כדי

שלא תוכל עוד להתעלם ממנו, כדי שלא תוכל עוד לשקר לעצמך בנוגע למי שאתה באמת.

האמת הקדמונית היא הצלצול; האמת היחסית היא ה"אני" וה"פעמון", הנפש והגוף, הסובייקטוהאובייקט. יש בהם אמת יחסית כשלהי, אבל כמו שאמר אקהרט, הם לא המילה האחרונה.

שום דבר שתעשה ל"אני" או ל"פעמון" לא יהפוך אותם לאחד; כל מה שאתה יכול לעשות הוא להירגע אל תוך הצלצול שקודם להם, אל תוך המיידיות של החוויה עצמה, שבה הדילמה מלכתחילה לא עולה.

העניין לא נפתר, הוא מתמוסס-ולא על ידי כך שעושים רדוקציה של הסובייקט לכדי האובייקט, או של האובייקט לכדי הסובייקט, אלא באמצעות ההכרה בבסיס הקדמוני, שכל אחד מאלה הוא השתקפות

חלקית שלו.

כשאתה שרוי בחופש הבראשיתי של הטעם האחד, אתה כבר לא פועל על סמך הנטיות הסובייקטיביות האלה, אז הן פשוט מתות משעמום. אבל זה עדיין מוות, ופרורי הגסיסה שבאים עקב החופש הזה מאוד

שניהם לא– או לשחרר –אינטנסיביים. בעצם, אין שום דבר שאתה צריך לעשות חוץ מלהחזיק חזק רלוונטיים. הכול מושג בצורה ספונטנית במרחב הפתוח של החופש הקדמוני. אבל אתה עדיין נשרף

בעודך חי, וזה פשוט הכיף הכי גדול שיכול להיות לך בלי שתחייך.

דואלי והלא–בבסיסו של דבר, לא משנה איזה סוג של חוויה מופיע - המצב הפשוט, הטבעי, הלא מתכנן קודם לחוויה, קודם לדואליות, ולכן הוא מאמץ את כל מה שבא אל חיקו בשמחה. אבל עולים

דברים מוזרים, ואתה צריך לשהות במצב הזה, של "מאמץ חסר מאמץ", במשך זמן מה, למות אתהמיתות הקטנות האלה בקביעות, וזו הנקודה שבה אימון אמיתי מתחיל להיות חשוב מאוד.

משחק לדוגמא; "ישנם חמישה עשר פרצופים של נשיאי ארצות הברית בתמונה. האם תוכל למצוא אותם?", הנקודה במשחקים האלה היא שאתה מסתכל לכולם בפרצוף. כבר יש לך במודעות כל מה

אבל אתה לא מזהה אותם. אם– כל פני הנשיאים פרושות מולך –שצריך. אתה מסתכל על התשובה מישהו יבוא ויצביע עליהם, אתה תתפוס את הראש ותגיד, כן, בטח, זה היה ממש פה מולי, הסתכלתי

על זה!

אותו דבר קורה עם המצב הלא דואלי של הטעם האחד. אתה מסתכל עליו ישר בפרצוף, ברגע זה ממש. כל חלקיק של המצב לא דואלי נוכח במודעות שלך באופן מלא עכשיו, ברגע זה ממש. כל כולו. לא רובו, אלא כל כולו נמצא ממש עכשיו במודעות שלך. אתה פשוט לא מזהה אותו, לא מכיר בו. אז

בטח, זה היה ממש פה מולי, הסתכלתי על זה–מישהו בא ופשוט מצביע עליו, ואתה תופס את הראש כל הזמן.

אבל החוויות האלה הן רק– סאטורי לדוגמה –יכולות להיות לך חוויות הארה שיהיו פריצת דרך התחלתו של תהליך שאין לו סוף, שבו אתה גולש על גלי צורה חדשים שעולם ומופיעים ללא הפסקה.

לכן במובן הזה, אתה לעולם לא מואר בצורה "מלאה", לא יותר משאי פעם תוכל לומר שאתה "מחונךלחלוטין". זו אימרה חסרת משמעות.

במסורות הלא דואליות אתה מבטיח לגלוש על גלי הסמסרה )מחזור הסבל( עד שכל היצורים החיים שלכודים בגלים האלה יוכלו לראות שהגלים האלה הם בסך הכל גילויים של ריק. אתה נודר לעבור דרך

החדילה אל תוך המצב הלא דואלי מהר ככל האפשר, כדי שתוכל לעזור לכל היצורים החיים להכיר באי-הוולדות בתוך קיומם המולד. לכן המסורות הלא דואליות האלה לא בהכרח נוטשות את הרגשות,

המחשבות, התשוקות או הנטיות. המטרה היא פשוט לראות את הריק של כל הצורות, ולא להיפטר מכל הצורות. וכך הצורות ממשיכות לעלות ולהופיע, ואתה לומד לגלוש. ההארה היא באמת קדמונית, אבל ההארה הזאת ממשיכה לנצח, והיא לנצח משנה את הצורה שלה כיוון שכל הזמן עולות ומופיעות

צורות חדשות, ואתה אחד עם הצורות האלה.