The Eighth Annual

National Security Conference:

Air Power Challengesin a Changing

Strategic Environment

May 22, 2012

Publication No. 50

April. 2013

P.O.Box 303, Herzlia, Israel 46103

Tel. 9-9510260 Fax. 9-9510261

www.fisher inst i tute .org. i l

May 22, 2012

≤

5

8

17

25

35

44

49

57

61

63

70

79

90

98

104

110

116

Table of Contents

Opening remarksBrig. Gen (res) Asaf Agmon, Head of the Fisher Institute . . . . . . . .Critical choices for Israel's Grand StrategyProf. Uzi Arad, Lauder School of Government, Diplomacy and Strategy, IDC, Herzliyaand former national security advisor to the prime minister and head of the NSC.Strategic Changes and the Challenges of Force EmploymentBrig. Gen. (res.) Udi Dekel, former head of the Strategic Planning Division, IDFStrategic and Operational Challenges: Return of the Symmetric ConflictMaj. Gen. (res.) Amos Yadlin, Director of INSS, former Chief of Defense IntelligenceF-35 in the Symmetric ConflictSteve O'Bryan, Vice President, F-35 Business Development and Customer Engagement,Lockheed Martin, USA . . . . . . . . .Air to Air Advanced MissilesDr. Hermelin Solo, R&D Chief Engineer, Air to Air & Air Defense Directorate, RAFAELDouble-Digit or Double-Bluff? - Russian state-of-the-art Ground-based Air DefenseThomas Withington, defense and aviation journalist and consultant, FranceAn Integrated Sky Picture in a Multi-Target and Multi-Sensor EraDr. Uri Degen, VP, Ness STG division manager . . . . . . . . .Odyssey Dawn Operation in LibyaBrig. Gen. (res.) Ephraim Segoli, Head of the Airpowerand the Asymmetric Conflict Research Center, Fisher Institute . . . . . ."Unified Protector, Unified Approach"? An examination of NATO's executionof strategic and operational concepts during the 2011 intervention in LibyaThomas Withington, defense and aviation journalist and consultant . . . . . .The Operation's Implications on the Israeli Air ForceDr. Col. Robert Owen, Department of Aeronautical Science, Embry-Riddle AeronauticalUniversity, USA . . . . . . . . . . . . . . . . . .The New Middle EastProf. Uzi Rabi, Director of the Moshe Dayan Center for Middle Easternand African Studies in Tel Aviv University . . . . . . . . .Strategic and Operational ChallengesMaj. Gen. (ret.) Eitan Ben Eliahu . . . . . . . . . . . . . . . .The Contribution of Space to Long Range OperationsOpher Doron, General Manager, MBT, IAI . . . . . . . . .UAVs 2030: A Vision for the FutureCol (res.) Alex Gan, Consultant, Gan Consulting . . . . . . . . .Overview lectureBrig. Gen. Hagi Topolanski, Chief of IAF Air Staff . . . . . . . . .Concluding remarksMaj. Gen. Herzle Bodinger, Chairman of the Fisher Institute for Airand Space Strategic Studies . . . . . . . . . . . . . . . . . .

≥

Members of the academic committee of the conferenceBrig. Gen. (res.) Asaf Agmon, The Fisher Institute for Air and Space Strategic Studies†

Brig. Gen. (res.) Ephraim Segoli, Head of the Airpower and the Asymmetric Conflict Research Center, Fisher Institute

Tal Inbar, Head of the Space and UAV Center, Fisher Institute

Administrative managerShany Niv-PalmonOsnat Gerson

Production teamHerling-Weinberg Production and Events

Public RelationsMS Business Communication

EditorsDorrit LandesOded Marom

Cover art by Igal GabayGraphic design and print by Oded MaromPrinting by Copy Top, Bney Brak

c 2013. All rights reserved to the Fisher Institute

The following articles have no security classification andhave been cleared for public perusal.The authors' opinions do not necessarily reflect those ofthe Fisher Institute for Air and Space Strategic Studies northe opinions of its trustees, researchers, or of its beneficiaries.

¥

5

Opening remarks Brig. Gen. (res.) Asaf Agmon, CEO, Fisher Institute for Air and SpaceStrategic Studies

I shall begin by congratulating Maj. Gen. Amir Eshel, recently nominated to that most demanding job, commander of the Air Force. Gen. Eshel will face a most challenging watch, and all of us are confident that he will successfully navigate the force to its destinations. Change of command is a most important juncture in a military organization's path, and when Gen. Eshel assumed command the Defense Minister, Mr. Ehud Barak said that the Air Force is Israel's main force of deterrence and decision. The Chief of Staff, Lt. Gen. Benny Gantz added that "We have the best air force in the world, it carries a large, significant and immediate strategic weight. The Air Force is more than essential vis-à-vis threats coming from near and far." The strategic situation will require that we rethink a new security concept, in keeping with changing reality. When we express ourselves in terms such as 'a strong air force' on the one hand and the need to think about a security concept in keeping with changing reality, the question that comes up is how should we plan, build and maintain an air force in keeping with the whole range of present and future threats so that the supremacy of the IAF is maintained, against which threats and missions should the resilience and advantage of the air force be focused?As is well known we are working under the ever-growing pressures and constraints of budgetary allocations. Changing reality seems a modest way to describe the momentous process now taking place in our region. The so called Arab Spring has turned in less than a year to an autumn in the eyes of many; this is a very intense process that is still going on. We know its starting points but we have no influence on the direction it might take and the heights or depths it might reach. The deterioration of our relations with Turkey and the position its leadership has adopted towards Israel, the evacuation of American forces from Iraq, the unwillingness on the part of the US and Europe to be physically involved in international conflicts – all these have the utmost importance even before one adds the significance of the economic crisis now plaguing the West. If we add the strategic implications that result from the development of capabilities and the concept of employing missiles and rockets against civilians, we get to a rather alarming picture. Momentous processes happen

6

simultaneously that a small country like ours finds it difficult to influence – if such influence is at all possible. Still, one should remember that an analysis of our present situation shows there is no immediate existential threat on Israel. Egypt is still compliant to the peace treaty with us and so does Jordan. The Syrian military is still occupied with the Assad regime fight for survival and Iran still has to undergo a few processes before becoming nuclear while the US is aiding Israel's security even more than ever. The biggest danger awaiting us is giving in to the pressure of current events in the economic and social, political and defensive regarding terror. Thought, discussion and coping with strategic challenges have a general conception as to the future of our country in a region becoming more unsettled and more unpredictable – including resource allocations. Force design as a response to these challenges is of the utmost importance to our survival; if we do not address them and set up a comprehensive strategic conception based on the appropriate military force,we shall be unable to cope with them if we are perceived as unprepared. This is an existential danger already.Moreover, by preparing or designating a deterrent force we may foil several developments that may threaten us. There is a need to form a strategic plan, a grand strategy for Israel that various aspects of strategy may be derived from. One central matter is directly connected with mission functioning and force design of the Air branch. The themes to be taken up in this conference are numerous, too broad to be covered all in one day, so we decided to focus on two central ones: the return of the asymmetric conflict, a threat that had not gone anywhere but the intensive preoccupation with the asymmetric conflict made us relegate it to a lower priority. This threat might develop into the central relevant threat on Israel. We shall discuss the strategic and operational challenges deriving from it.The second theme influences the daily exchange we have with the world. Iran has set us with a strategic and operational challenge of the first order. The IDF has established the Depth Command. To the best of my knowledge there is not one senior IAF man in that Command HQ. Still, I think that none in the world thinks that when Israel will have to go on depth missions the IAF will not be the main protagonist in establishing the operational conception, planning and execution of course. That is why we wish to discuss the problematic of force employment in

7

depth missions and the operational and strategic challenges, the capabilities and directions of technological development that may enable a successful operation for the IAF in these missions.We shall deal with the missions – as much as can be done in such open forum – of the new and future systems and platforms, that are essential condition for these conditions and we shall also hear several viewpoints on the performance of various air forces, like those of the US and NATO, that took place recently. The main aim is to contribute to a conceptual and technological discussion of those issues. We have with us today a long list of first-rate lecturers from around the world and from this country. We are grateful to all those who came from near and far to share with us their knowledge and experience. We also have a high-quality informed audience with much experience. We shall make an effort to allow the audience as many questions as possible under present time limitations.We thank all companies and organizations that have helped us to hold this conference, to Ephraim Segoli and Tal Inbar who have contributed much and prepared the program of this conference.The conference has four sessions. The first deals with the geopolitical framework and then we shall address the asymmetric conflict. the third session is devoted to the lessons of NATO air operations in Libya and the last one will be about the challenge of air branch operations in distant destinations.The conference will be concluded with the traditional air force address to be given this time by the Air Force chief of staff, Brig. Gen. Hagi Topolanski.

.

8

Critical choices for Israel's Grand StrategyProf. Uzi Arad, Lauder School of Government, Diplomacy and Strategy, IDC, Herzliya; former national security advisor to the prime minister and head of the NSC

It is my aim to speak of our grand strategy because Israel – as is well known – does not have any authoritative and binding document charting the grand strategy in layers, the sort of documents arranging Israel's approach to this topic.The most basic infrastructure is the national intelligence assessment, sometimes there are above it national assessments and above those – in a rawer shape, there is no national-level binding document that defines the security concept. You are familiar with the constraints that existed in the past as to an authoritative national security concept. Efforts were made by [former government minister] Dan Meridor at one time and former minister of defense Itzhak Mordechai, there is a security concept in effect but no document regulating it so it is all the more difficult to define the national security strategy or grand strategy in the broadest sense.Grand strategy in its historical conception as it is known in the West is the harnessing of national resources in a rational way in order to achieve national objectives. The formula is very simple; the difficulty lies in identifying the formula and cutting it to slices. This is what I wish to talk about; I would naturally say that the essential axes in a grand strategy for Israel should regulate the following issues: Israel's place among the nations, its alliances and treaties, its place in the world, especially in a changing world. Secondly, this is the security concept in its most profound sense – where the line should be drawn between defense and deterrence and between offensive capability and defensive questions, the classical questions. The third level is naturally the way Israel is conducting itself in the processes of settling the Israeli-Arab conflict, an issue which has been accompanying us since the dawn of history. The fourth component could be our linkages to the Jewish people, to us and our heritage and the connection to home, our native country. Finally there is an inevitable factor, our very own special capabilities, preserving our qualities or our quality advantages, designed to make up for the basic situation of a quantitative inferiority. The need to preserve and develop quality and competitive advantages is naturally a basic ingredient in the military component as well as in the

9

economic level. Only in this way it will be possible to acquire security that stands on two legs, the power of the economy and the market together with that of defense and technology.These are the main axes where decisions are needed. When looking at our agenda it is very clear that the focus should be moved for a moment to the dilemma which is part of the agenda in a way that determines the course of the future is the Iranian issue. Since on this pitch a mighty struggle is currently taking place about the very shaping of the environment in which Israel will have to function in future in case there will be a hostile nuclear state in the region. What is no less interesting is that the US, the great power and our ally that over the last 40 years has been leading an activity aimed to prevent the Mideast from acquiring nuclear capability, the US itself is now at a crossroads, it needs to make decisions about itself, where it places itself in the world, how it sees its interests in the Mideast and if it is about to pull out or persevere in keeping stability and the balance of powers.American decisions about the essence of the grand strategy that the US may adopt within the next decade may be made very soon. These will inevitably hold some consequences for Israel. Not just because the events now taking place force us to look at the Iranian issue but because this will be an issue that will decide orientations in future and we are at a crossroads of decisions, together with our allies. This crossroads of decisions will produce moments of decision; the nature of the decision will be the environment in which we shall have to operate in. Therefore one cannot shirk from considerably emphasizing the rest of my comments about a more focused look at the Iranian issue. I have said that when looking at a situation it is always a good idea to look back - maybe even before looking ahead. When looking at the history of the effort to prevent the acquisition of nuclear arms in the Mideast, one may discover that Israel has always been active on this pitch but the US not only has been active in employing diverse means to that end, but to a great extent has been the factor deciding the long-term results.Within the last 40 years there were episodes of looking at military nuclear options by some countries in the Mideast including Libya, Syria, Algeria and Iraq and for a moment Egypt. Even though by certain American definitions Pakistan is part of the Mideast, we shall overlook it for the purpose of the following analysis. In practice not even one of these became nuclear. President John F. Kennedy spoke in the beginning of the

10

1960s with great concern about a forecast that in 2000 there will be 25 countries with military nuclear power. The number of countries assumed to have military nuclear capability today, after 2000, is about one third of the number mentioned above. So this may show that the efforts to prevent countries from acquiring nuclear capability were reduced considerably because they were sometimes executed lamely, not always with immediate success and always with very varied measures, but some of them evidently succeeded.I suggest that we examine the Iraqi precedent. Iraq did not decide to become a nuclear power in 1981 but in 1991. The role Israel played in the Iraqi issue is well known to some of you in the audience from very direct hands-on experience. What has been achieved is known to us but it is also known that a few years later Iraq was on another nuclear path and this time it was a somewhat conjectural development, the first Gulf War. This war brought about such military and political involvement that put paid on the Iraqi nuclear program for a long time. The role which the US played by other ways and a different dosage in Libya too is an event that should be seen in context of the war in Iraq in 2003 but also as an intelligent, quiet British-American effort.Mystery still shrouds the greater part of the story of the elimination of the Syrian nuclear plant; the US must have followed what happened. There have been additional instances of other ways to prevent the acquisition of nuclear power in other places but nothing equals the great effort directed for some years towards Iran. That effort is a major one and the US and its allies are partners in it, Israel has a part in it. This is a complex array of five states plus one that compete with the Iranians in the present episode. The five are the permanent members of the UN Security Council and they have the greatest political power in terms of the Security Council, having a great deal of authority both politically and morally: China, Russia, Britain, France and the US. They are the ones defined as countries that have nuclear arms by permission. This is the original nuclear club; the five countries that face Iran. They are committed to the effort to distance Iran from achieving military nuclear capability. The American position on this issue as declared by President Obama and senior officials again and again in the last two years is apparently very clear: the US is determined to prevent Iran from acquiring nuclear arms (emphasis on the word determined and on prevent in the sense of active action). The US does not go into details about the means but is precise about the term in saying that all means are

11

legitimate. Seemingly there is flexibility in choosing the means and there is an apparent toughness in defining the objective. There is no reason to doubt this American resolve about the objective because it is consistently identical to US policy for 40 years. Various administrations have come and gone as well as governments in Israel and the objective is still the same, to prevent the Mideast countries from becoming nuclear power. In this case it undoubtedly relies on a deep American recognition of its national security interests and the role the US plays at the head of the western alliance that strives for a certain structure of order and stability in the Mideast.There is no doubt at all that the US identifies what might happen to western interests around the world, be they political, economic or military should Iran turn into a nuclear power. I have heard it personally from president Obama several times and it reflect the clear understanding that a nuclear Iran is an avalanche the start of which is known but no one knows where it would lead to. The situation is inestimably more threatening than other nuclear episodes sited in the Mideast and nipped in the bud, which is the reason for the intense effort now taking place.We see now a huge wrestling match that cannot be summed up in any sense by the episode of the current negotiations, as if white smoke might appear following any agreement and there is talk of a temporary agreement and an intermediate agreement in stages. Clearly there is a long way to go that may lead to any one of several directions: a gradual settlement process which will ascertain that Iran is not militarily nuclear, a crisis of any sort, oil crises and military flare-ups. In an analytic strategic examination it is very difficult to correctly analyze the equation of the situation. We understand how fateful it is and know these are junctures of momentous decisions but we do not know how to assess and measure it. I propose we look at three components or dimensions of the situation equation; one is the power relations on both directions, I should mention that at this stage while Iran is advancing towards becoming a nuclear power in its gradual way, the US and the coalition have intensified the pressure levers on Iran. At first they reacted with political condemnation and isolation, then applied symbolic sanctions; the pressure grew later with economic sanctions which have become harsher, and then the sanctions got to such sensitive sectors as energy and finance. Sanctions have become more and more extreme and by this time the possibility to tighten pressures on Iran has not yet been exhausted.These pressures are felt in Iran that tries through talks with the West to

12

bring about certain alleviation, even though the sanctions are already in effect. Military options are also in the offing: even thought just now they are latent and have not been realized they are a component in the decision making. Each side thinks of these possibilities – the Iranians are aware of it and it influences their behavior which somewhat increases the bargaining power of the five plus one. Therefore this balance of power indicates that the more Iran approaches nuclear capability, the pressure on it increases and accelerates, so one should not be impressed with the fact that talks are currently taking place. The talks take place on the background of power relations that are not negligible at all.The second dimension is the political space. The talks are indeed political but there is a great deal of the theatrical about it since the position Iran espouses in some of the discussions, as for example Iran talks of its intentions for nuclear development for civilian purposes only even though it is known their have other intentions. The visit by the secretary general of the International Atomic Energy Agency to Teheran was meant not just to ascertain the tightening of the supervision which would have to take effect if there is any agreement but also to maneuver inside the political legitimacy space. This space has symbols and it can be utilized – even in attributing credibility to Iranian statements which are clearly not credible. So the political space is important, it holds an element of negotiations in order to enable a certain side to make difficult concessions and call them achievements. There is no reason to act with toughness and indeed the whole variety of measures is being employed including body and terminology trickery if only they serve the purpose.The third space is the goal. Analytically the goal is measured nowadays in units of time. The name of the game is time since Iran has not yet gotten to a military nuclear capability and still has some way to go, the parameters one has to work on are to delay, distance or block Iran from arriving at this objective. The delay is measured in time. On the other had there are those who maintain that the Iranians want exactly the opposite. They want to approach nuclear capability in a way that does not rain sanctions and a military blow on their heads, they want to gain time. As long as their activity is not stopped they advance. They wish to gain quality time by their terms. But the western coalition today is harnessed to an interim objective, to cancel the progress the Iranians have made within the last two-three years. The instruments in this game are sanctions that can be maneuvered, they can be made stricter or be alleviated and there is the threat of use of force

13

which is in the air – an American threat, no less than the Israeli option to which I cannot and will not refer. People who analyze the activity now effected about enriching uranium, used to formulate positions and concrete requirements all of which are translated to time, they now do so in term of capabilities, inventories, materials and facilities.They refer to amounts of raw uranium enriched to a low level, three and a half percent, certainly not above five percent. This level is defined as the level permitted every country if designated for civil objectives. There is an amount of material that Iran enriched to 20 percent. The quantity is known, it is about 100 kg, this amount is piled and there is capability to continue with the enrichment to 20 percent, the facilities for it are known, and there are of course different facilities, some exposed and others less exposed. There is an ongoing dispute as to where the materials will be found: will they be exported out of the country's borders or stay in Iran? Will the activity of some of these facilities be stopped or will they be completely dismantled? Israel's position on this issue is clear: stop any enrichment, dismantle the facility in Qom and take the enriched materials out of Iranian borders.This position is a natural one for an opening position; I have indicated that the uranium enriched to a low level is problematic because there is some contradiction between the American positions. In principle there is no ban on enriching for civil purposes, but as to Iran specifically, the UN Security Council unanimously decided that it should stop all enrichment activity. Why this drastic exception towards Iran? Because it violated the accords, so as punishment for the violations committed a constraint was placed on Iran, a constraint it obviously does not uphold, demanding that it stops all enrichment activities. Therefore Israel is holding to this resolution of the Security Council and requires full Iranian obedience to all requirements made by the Security Council. Is this what the negotiators will demand in Teheran later on? It is not certain. They may have to come to a compromise. The main test is the sort of enrichment performed and the sort of facilities extant in order to make certain they stop functioning or that they are taken out in a way that effects to the maximum an effectual distancing of Iran from nuclear capability, setting it back or obstructing it.There is a situation that will place it further if Iran agrees to the demands – and there may be a situation that will distance it less. Either way, this issue is very complicated, I suggest that simplistic formulas or "rules of

14

thumb" about the quantity of kilograms should not be relied on. There are those who maintain that 25kg high-quality enriched is the amount needed to make a bomb. The degree of inaccuracy is very high. There is a great deal of difference among various bomb mechanisms and different amounts of material and different grades of high enrichment, different levels of production rate, the number of facilities and their level of sophistication. These are questions of assessment that only good intelligence and high professionalism of experienced specialists – and there are in the West those who dealt with centrifuges and they know the various routes and the various assumptions - will be able to decide what is the optimal dosage to take Iran back in effective time terms with relation to the objective.So let us leave the matter to negotiations. I do not know if they will succeed at all. The probability for not reaching a common denominator is not insignificant because the Iranians wish to preserve in their hands as much of the capability they reached as they can in terms of materials and the proximity to the stage of assembling a bomb. The process should be followed keenly – it is not sufficient to leave the matter in terms of agreement and leave the future open; it will be a grave mistake.The US that carries an immense responsibility to its history, its policy and the future of the Mideast, maybe even to the future of the world, should complete the equation. After having exhausted the space of possibilities if it believes there is a possibility for an agreement it will have to assess the result in terms of time. For example, is the degree of the supposed delay that the agreement achieves equal to that of the delay than an Israeli attack might have caused. Even if the US can reach a satisfactory agreement it must complete the presentation with a clear declaration to the world at large, to the Iranians and others as well, saying that if an agreement is reached it will be an interim agreement, and the objective is still to do away with all potential Iranian nuclear capability the significance of which is military capability.That is to say that every agreement talking of freezing or going back is temporary and partial by definition and will have to lead to later, completing agreements all of which aspire to the permanent objective.There is another condition: even if an agreement is reached that Iran undertakes to respect, the US will be allowed, with high moral standing, in view of the dubious record of the Iran in upholding commitments and having violated agreements it signed – such as the NPT and other accords – the US will have no alternative but to move to other measures supposed

15

to achieve the same objective of distancing Iran completely and for a long time from a military nuclear capability. If there is an Iranian violation, the US would be able to define it as a violation of its security and will be entitled to act in measures it will deem right to decide the matter. History knows that the US has already overpowered and restrained nations that had gone nuclear, having used military measures as well. The US, at the disposal of all these measures prefers to get to the objective by other means that save utilizing power. But should this approach fail to achieve its goal because of Iranian deception, there will be no escape from effectively and immediately acting to achieve the objective.I feel that if the component of an American declaration accompanies any agreement it will reduce the risk that the Iranians will cheat – maybe not remove it completely but it will certainly reduce it. This very reduction opens the way for continuing agreements that will achieve not by force but by the threat of force the goal that should be adhered to. I can say I am absolutely sure that the US will do so because as I have said this is entirely consistent with the US historical policy and its understanding of the unpleasant ramifications all countries of this zone and outside of it visualize in case Iran goes nuclear. But one can never know, look at an episodic indicative case: the Rand Corporation that in many ways is supposed to be a brother-institute to

Left to right: Maj. Gen. (ret.) Herzle Bodinger, Chairman of the Fisher Institute; Prof. Uzi Arad, IDC

16

the Fisher Institute since it very much grew out of the AAF with a great awareness to the needs and interests of American airpower from the 1940s till now, this Institute has held records of sophisticated, daring, breakthrough strategic thinking, but this very establishment released a few weeks ago a report by several researchers – a completely defeatist report – that contains some written reflections as to what policy the US should adopt when Iran is nuclear. The authors toy with the familiar, hackneyed terms of "containment and deterrence" what will be effective and what will be ineffective. The discussion of those themes as done in that work is not up to the traditional excellence of the Rand Corporation. What is upsetting is the insufferable levity of defeatism the report exudes as if President Obama's declarations are hollow. There is no resolve, no prevention, only – if this is how things will go – adaptation and adjustment.I want to estimate that this phenomenon – the Rand report – is out of the ordinary and with sympathy to a research institute of high quality they should be forgiven this transgression. I think that at the end of the day the precise, realistic awareness of the ramifications of an Iran approaching and reaching nuclear capability will bring about an intelligent, wise mobilization of the variety of means at the disposal of the coalition along the US – with Israel part of it as it has always been in a special assignment, part of the Western array – and I wish to believe that the objective will be realized.This challenge is fraught with most difficult junctures of decision in the rounds of discussion in Teheran as well as later on. These tactics join the situations and the routes that change strategic states.If the US does not succeed in this effort and Iran slips away and approaches its objective it will be a historical strategic defeat to the US, it will be a major turning point in the world balance of power and who can tell where it will lead to.As far as Israel is concerned, before it espouses a grand strategy it must see how the struggle and current world wrestling about reaching the objective are concluded. If there is no nuclear Iran, another grand strategy will become possible in the Mideast. If the objective is not reached – no country can stay without alternatives and Israel has them.At present all eyes are focused on that battle of giants and its intelligent management is first and foremost America's test with Israel to a considerable extent at its side.

17

Strategic Changes and the Challenges of Force EmploymentBrig. Gen. (res.) Udi Dekel, former head of the Strategic Planning Division, IDF

I am going to talk of the general challenges, the strategic challenges at the operational and even tactical level, not of the air dimension.We live in a most complex era and we are expected to cope with a wide variety of conflicts and challenges. Twenty years ago our defense activity focused mainly on force design and the operation of force as well as consolidation of concepts that deal with war, which at that time was defined as taking a short time, relatively speaking, with periods of routine security activity, but in the last twenty years we have been coping mainly with a sequence of conflicts which are beneath the threshold of ear, these go on with ascending or descending intensity. Concurrently, we have to cope with the challenge of force design and its operation without forgetting the central challenge posed by wars. In the variety of threats this is a completely different challenge; we have to provide a response to anything that comes up, from a suicide-bomber to the level of WMD, from a terrorist team through the whole gamut of rockets and missiles supposed to strike Israel's hinterland. This process of coping with a wide variety of challenges that we cannot forecast what they are nor when they will appear is a significant challenge. I should mention that I am referring more to challenges and dilemmas and less of solutions that are among the classified subjects.Another popular phenomenon in our region and around the world at large is that of the state-player growing weaker. In our region layers have appeared that are not states and they begin to accumulate power, capabilities and influence that are sometimes above the capabilities of the states out of which they are operating.Such an actor has no state responsibility and does not have to take into account the risk he poses to the population within which he is living and operating. Quite the opposite: he exploits the population for his needs and uses it as a human shield. The considerations of such a terrorist organ are unlike those of a state. They use a method of operation by proxy: a proxy operates a proxy who is already operating a proxy. The problem the state faces is the need to decide which link of this chain should be dealt with; the last proxy, the state that sent it or the middle proxy? This challenge is becoming more complex. Fighting vis-à-vis an organ that is not identified

18

by uniform and lives within the local population makes identification a real problem. The enemy assimilates among the inhabitants, adjusts to the locale and exploits every single thing to make his detection more difficult. In order to refrain from harming the uninvolved or cause any environmental damage one needs accurate intelligence and operational capabilities to decide who the enemy is at that battleground. One should take into account that the situation on the ground does not necessarily express the strategic result and that a military achievement does not necessarily translate into a strategic achievement.In the Second Lebanon War Nassrallah declared his victory – this is how it was perceived by Hezbollah. The insight we gained from that event was that in order to translate military moves into political gains one has to establish some clear, permanent facts on the ground.In Operation Cast Lead we established clear facts on the ground and Hamas was unable to declare victory at the end of the fighting, there was an enormous gap between what happened on the ground and the situation that could be interpreted as a Hamas victory. We should be aware of this state of mind which is becoming more significant. Now there is talk of a strategic victory; a victory is supposed to express the accomplishment of the political level's objectives. In order to attain a strategic victory, one has to achieve decision on the operational and tactical level at each encounter. This new situation, the multiplicity and the variety of symmetric and asymmetric challenges causes difficulty in decision making about force design.It is known that in the last few years we have invested more in defense. Even though our defense concept has not been formulated yet, the issue of defense has been assimilated in the concept of defense. Even if no government resolution states it has been decided that this is what needs to be done, if one checks the budgets and investments one finds mega-investments in defense – the security fence and various systems of interception, for example. A prominent asymmetry has been created: the enemy can produce rockets and missiles in a home laboratory and launch them; our response must be based on high technological capabilities. This is a very expensive response. Since resources are limited and we have to invest in air defense and defense of the military and civilian hinterland, this will inevitably reduce investment in our offensive capabilities. In the past we operated in a structured process of force design: from the

19

intelligence assessment, assessment of the threat and the operational response and examination of the gaps, examination of the directions to closing the gaps and deciding in which domains our relative advantage should be reinforced. This was a process of doctrine building in a given time range. The situation today is different. At the end of the process the targets change and change places. The assessment and the concept are no longer relevant and a new concept has to be established, based on the generic, a response to suit a list of outlines some of which are even imaginary. To contend with this scenario or that one an operational adjustment can be made quickly and thus it is possible to cope with these versatile challenges.The phenomenon of coping in difference fighting spaces deserves mention. In the past we fought mainly in an open fighting space; today we have to fight in the problematic urban space. The enemy is trying to pull us to regions in which they could make the best of their advantages and offset our technological advantages.Part of the idea of asymmetric fighting is to offset the advantages of the IDF or Western forces by the enemy's pulling the struggle to those places where technology loses a great deal of its advantages.The hinterland has turned into a front, maybe even the principal front. The ideas of moving the battlefield to the enemy's territory as quickly as possible is at the heart of our security concept – has been so for many years, and now it is more significant thanever since our hinterland is exposed to missile and rocket strikes and we have to ensure the routine of daily life in the hinterland. These conflicts are protracted and they go on for a long time and the hinterland daily routine is required not only in wartime but in daily life too.The domain of social networks and the new media has turned into weaponry. This is a medium through which one can understand what happens on the enemy side. This is a significant communication space that the enemy uses, and in this way he can diffuse unpleasant pictures of Israel. This domain has unlimited availability: a pedestrian in Gaza photographs with his cell-phone only his point of view and not the whole, complete picture and with one push that photograph is sent to the whole world. One cannot explain that this story is completely untrue. Every country is taken to be a responsible factor that does not manipulate data and gives clear answers, and the state will always find itself inferior in this domain. The new media also has some advantages we have not yet been clever enough to make

20

use of. I refer to the factor of influence in the street and on the public at large, not necessarily by manipulation but by an exchange of views and explanation. When one knows how to correctly accompany a military operation with operating this array – I intentionally call it an array – he will be able to considerably advance his objectives.I shall not go into the long chain of threats, suffice it to indicate that we must face a very wide diversity of threats including high-trajectory weapons; the enemy also uses the subterranean medium and cyber warfare.Regarding intelligence for targets, in the past it was relatively easy to identify the sort of targets (strategic and tactical) so we could understand how the enemy functions and we were able to produce a picture of the targets relevant to that system, today the situation is more problematic. The enemy assimilates in the terrain, he gets drowned out in the noises of civilian environments and other environments and employs sophisticated means to make it difficult for us to locate him; he adjusts quickly to changes and understands this is his way of coping with our capabilities.The enemy operates out of civilian population and adopts deceptive and camouflage methods and at each point in time there is a different point of gravity and we have to identify the relevant center of gravity. For example, when dealing with rocket launching it is sometimes the team that moves on motorcycle that is the center of gravity we should take care of.The targets are launchers that may be sometimes on innocent-seeming vehicles or launchers buried in the sand; it is difficult to identify exactly from where the missile is launched and in general it seems to me that the subterranean medium is becoming a significant mission.As to the air dimension: how can the air force contribute and participate in stopping the stream of weaponry into the Gaza Strip? The enemy is getting equipped with weaponry in any possible way; advanced technology is available to everyone and one can buy weapons in the open market and then make some changes and alterations for military use and for terrorist use.Where target foiling is concerned, the IAF has reached some advanced capabilities that were expanded on the bases of capabilities we had developed for other uses and then we adapted them for coping with terror, we have the capability of precision operations that enable us to hit the enemy accurately – in a certain vehicle or at home. The problem is how to translate this capability into an advantage, to enable a massive attack; how would you manage to collect a mass of hard-to-identify targets for

21

which one needs precise intelligence. Transforming directed and accurate information into a wide mass is one of our central challenges in this era. Naturally there are challenges connected to the capability of operation in coalitions and there is also the question of division of information and knowledge between us and other factors in the military, the different levels and the different arrays. The challenging domain is that of fighting in urban areas; the enemy pulls into this area where he feels he has an advantage. Terrorist teams hide there and they launch from residential houses, including long-range launchers that launch missiles towards Israel.In order to cope with what happens in those houses or under the ground we have to get ground troops into the area and perfect coordination is needed between air power and ground forces in order for us to know where our forces are. The ground force separates and gets into the enemy's hiding places; an updated assessment of the situation is needed so that we know where the enemy and each one of our forces are. Concurrently we have to take care of the civilian population and avoid injuring the uninvolved, provide humanitarian aid for them and operate influence mechanisms to dissuade them from getting in the way or in the range of fire. One has to produce a complete array of means, capabilities and concepts that make it possible to operate within this medium.A few words about the dimension now called the campaign-in-between-campaigns. It is clear to all that we are in a relentless struggle the intensity of which is rising and falling. We too have to make use of those calm periods to provide ourselves with advantages; deterrence is an important advantage, which is designed to defer the next conflict for as long as possible. Concurrently, we try to give ourselves other capabilities and advantages so that at the opening of the next round we shall have an advantage over the enemy. It can be realized, inter alias, by limiting the enemy's capability of strategic build-up together with building intelligence and operational advantages that should improve our situation, so that we arrive at the next campaign prepared and equipped with a variety of solutions.Military moves are a collection of many diverse efforts of fire and maneuver, part of a wide variety of efforts that include the economy, infrastructures and the media as well, all the legal aspects and the humanitarian issue, tending the other side's infrastructures and other issues. This is a collection of efforts operated against the enemy. The significant question is how to produce synchronization and integration of all these

22

efforts. The Americans operated a great deal on this concept; we have not yet managed to do it on our level. This is a whole world that is scarcely talked about, in my opinion it is one of the central challenges and to my regret there no organization has undertaken the responsibility of dealing with this issue on the national level.As it happens in many cases these things are sucked into the military. I do not think that the IDF has to deal with the political world or the diplomatic and media issues or with the awareness; there must be one responsible body that knows how to deal with and synchronize all these efforts.I shall now go over to the air domain. The present challenges have bearing on the operation of airpower: we do not always operate in places where we can fully use the relative advantage of airpower. We get into asymmetric situations and conflicts in which the air force is required to take a significant part. The air force should know how to fight in all these circumstances and be aware of all threats against it.The new situation created on the Israel-Sinai border makes it obligatory to take into account the presence of terrorist teams equipped with systems of man-portable ground to air shoulder missiles. A formerly peaceful region has suddenly turned into a missile-defended zone without our fighting there. The air force has to make the relevant adjustments to the asymmetric conflict space without going too far and keeping our objective

23

of preventing environmental damage, refraining from injuring civilians or civil infrastructures. These constraints oblige us to be selective and accurate before dropping the bomb. Obstructions and constraints limit the possibility to enable the optimal capabilities and achieving the effectiveness of operating airpower. The enemy understands this point and knows we do not intend to hit civilians therefore he operates in this environment and sees civilians as human shields. We have gone far and produced the "knocking on the roof" operation. if we have to attack a building housing rockets and missiles we make a series of activities designed to persuade civilians in the vicinity to stay away. Those who live in the building about to be hit may not even know there is an arsenal in the basement and others who live in houses nearby get the message that the building is about to be demolished. Naturally, the enemy too receives this message (showing photos) and you can see in the photos how the enemy brings people up on the roof knowing that in these conditions we shall not strike. War in these conditions is almost impossible; the enemy exploits all condition and tactics to limit power and prevent us from achieving the target.The IAF has a firm foundation upon which it has to contain all the asymmetric applications – I have indicated some but not all of them. In order that it be relevant, it is not enough to declare that the IAF knows how to wage wars. I shall now demonstrate it with a completely imaginary scenario. Suppose that someone in Syria decides to turn attention from the internal events and launch a few rockets and missiles towards Israel. Suppose Israel reacts with almost automatic fire towards the sources of that fire. This holds a potential for developing into a war. In my assessment, the IAF commander would promise that the air force is capable of destroying within a few days the whole high-trajectory array as well as Syrian military capabilities, ruin strategic infrastructures and cause unimaginable damage to the Syrians, if only given the opportunity to realize its capabilities. What will such strike achieve? Will the Syrian regime become more responsible? Will it be possible to promote a settlement with Syria?One cannot foresee the ramifications of a certain operation, one has to be selective and calculated before fully employing force – maybe it is more fitting to operate in a controlled fashion that makes it possible to control the situation; one should produce many options instead of reducing them to one single option or just a few. The present era of conflict obliges us to be much more professional at the capability of operational coordination

24

between intelligence and operations. Intelligence has to understand the operational outline that changes incessantly and identify the point of gravity in order to combine with the operational force and bring about an effective result of the operation.We are required to act proportionately in each operational activity and we have to consider the defense and military advantage vis-à-vis the damage that can be done to the enemy population and our population. The term 'proportionate' has gained in importance and it brings us occasionally to the Supreme Court. We do not always seek dramatic destruction and we need to have at our disposal capabilities that are less lethal so as to avoid environmental damage or unnecessary damage. This is one of the important challenges in the present battlefield. The proportionate actors in our environment are weakening gradually and they are not always the ones controlling the area.We have talked of building an offensive force instead of the defensive. For lack of choice we have to develop defensive capabilities. It reduces offensive capabilities but enables defense of the hinterland as well as flexibility in decision-making to the political echelon.We are looking today at the issue of decision, not in its strategic meaning but decision in the battleground which is important to producing deterrence that will defer future conflicts. In other words, Israel is trying not to promote conflicts but defer them except for exceptional cases. Today there is an orientation, called Smart Power, to operate power in an intelligent way that takes all measures and efforts and synchronizes them correctly while keeping the hard power in the background as a threat. Airpower is very strong at its peak and has to be much more versatile and adjust to the changes occurring in the battlefield. The air force has to make the rest of the military feel that it will correctly translate its advantage in the air into the battles we wage in the urban area and under the ground.The air force is Israel's strategic arm. Such an arm should be coordinated with the various constraints and conflicts we face and will be able to make its unique contribution in diverse activities.

25

Strategic and Operational ChallengesMaj. Gen. (res.) Amos Yadlin, Director of INSS, former Chief of Defense Intelligence

I should state at the outset that in my view the symmetric conflict never disappeared; it has been an inseparable part of the security concept called deterrence. The symmetric conflict has always been potentially about to be realized the moment the enemy decided that it was going back to symmetric conflict. One of the mistakes we made was in going too deeply into the asymmetric conflict while sometimes neglecting the symmetric elements we chose not to operate, through sayings such as "there is no military solution, the possibility to operate symmetric force is nonexistent" and we channeled ourselves into the enemy comfort zones.When we examine the issue with a long range historical perspective, we see a doctrinal technological solution giving you the advantage, as the result of which you win the campaign or the war and then rest – mistakenly in general, on your laurels. The defeated enemy goes home, does his homework and finds a response. If we take our classical wars for example, in 1967 we achieved decision thanks to the attack on enemy air forces. This was an entirely symmetric attack, the same weapon systems and the same airfields. Only by the right doctrine and a well planned operation we destroyed all the planes in the enemy airfields. This was the winning card of the Six Day War, not the only card – there was also a very impressive maneuver on the ground, but we basically sat on our laurels and the enemy did his homework. The result of that homework is that planes do not stand on the ground any more; they were put into underground hangars and all the bombs we threw at them in 1973 had no effect. The enemy was equipped with ground to air defense arrays, the SA2, SA3, SA6 batteries. The end of this story is known and (Maj. Gen.) Ezer Weitzman described it well as "the missile bent the wing of the plane." The enemy this time sat on its laurels and we went back to do our homework. In 1982 we came with the solution and the result was 19-0 for us against the SA batteries in the B'akaa in Lebanon. This seesaw keeps swinging from the symmetric conflict to the asymmetric. In 1982 the enemy understood that the gap is big, especially the technological gap, what with guided bombs and intelligence the enemy lacks, and they decided to go over to asymmetric warfare that has to find our weaknesses and avoid exposing their weaknesses. This is how we lost

26

two asymmetric campaigns, one in the first Intifada and the other went on for 13 years in Lebanon which came to an end with many definitions and one word: flight.So the message I bring you today is that this too has a strategic seesaw – possibly not all of you will agree but I should like to state that Israel won in three asymmetric conflicts: against the terror campaign Arafat mounted against us in 2000; it did not take six days but in six years we won it. The next campaign we won was in 2006. Contrary to conventional wisdom we could have won it better had we operated differently. I shall elaborate later, but with six years' hindsight we won than campaign. The third one is against Hamas in 2008-9 – this is not a great cause for pride but we did win this campaign and since then Hamas does not shoot and does not want to shoot, it even tries to stop the extreme factions from shooting. There is a strategic seesaw here and we should not sit on our laurels. Hezbollah does not sit on its laurels, understanding that it lost the war. Nassrallah sits in the bunker six years and Hezbollah has not shot one round. The organization that had been used to snipe, to put explosives, to kidnap soldiers every month has not shot one round since the Second Lebanon War.The short period of the Arab Spring in the beginning of 2011 turned into a very long season which is not spring at all for several years during which the decisive force in the countries around us will be Islamist. Let us not get into a panic, we are not going to war but we shall be hearing from Egypt and other places around us declarations and rhetoric that will not be music to out ears. We may see a demand, a legitimate one, written in the peace treaty with Egypt to have it revised 15 years later. Not having a peace treaty with someone does not mean there is war. We do not have peace with Syria for 37 years and there is no war, at least not directly. It is an oblique war. States like Egypt, Saudi Arabia, and Syria following the Assad regime have the capability to put up a symmetric military against us. This is a potential danger - not an acute one, in which we shall have to fight completely symmetric militaries. In Egypt there are more F-16 planes than in Israel, in Saudi Arabia there are more F-15 than in Israel and the probability of going back to symmetric conflict does not emanate from terrorist organizations only but from states. But the interesting issue is still that of the terrorist organizations which have understood and learned the lessons of their failure in 2006 and 2009 and also learnt the mistakes committed in our moves in 2006: we did not operate the ground maneuver in time, we did not hit the infrastructures of Lebanon that hosted

27

Hezbollah, we did not stop the war after six days – if only we had a leader that could stop the war after six days there would not be a dilemma as to who won the war. One day after the fall of the Dakhya quarter, one day after Hezbollah's long-range surface to surface missile supposed to get to Tel Aviv was destroyed and the medium-range rocket not destroyed, the war ought to have been stopped.Timing is an amazing thing that warrants attention. Hezbollah learnt its lesson and understood that in order to influence Israel in the next conflict, Nahariya, Kiryat Shemona and the outskirts of Haifa are not sufficiently good targets. It needs to produce the means to get to Tel Aviv, to make a UAV array that will get to Tel Aviv or to the air force bases and to train a force capable of conquering territory.Out of a terrorist organization that we got used to call "low signature", hiding among the civilian population, arose a giant logistic array. In order to launch a Grad missile at Tel Aviv one needs a logistic array, there is need of a control array: the missile should be placed and fuelled. This is not the Katyusha shot next to the olive trees in the grove that our sensors cannot identify. So in the next conflicts we shall encounter activity in which symmetry and asymmetry are joint. We shall have to understand when to operate symmetry against symmetry and symmetry against asymmetry – which we have forgotten. When we did, it was very effective. One of the reasons for the withdrawal from Lebanon in 2000 was that we did not operate our symmetric force. But more than that, terror organizations took over territories and took over the countries "hosting" them. An interesting identity was created and it should be employed, in which the terror organization is the government. Suddenly Hamas discovers in Gaza a new term, accountability; this is an interesting term which does not translate into Hebrew. So it suddenly has to take care of employment and economy in Gaza as well as sewage and security and then our symmetric means are very efficient. Today, Hezbollah cannot hide behind the Lebanese government.I say that Hezbollah is the government today, our capability to operate our symmetric means and the IAF first and foremost is bigger than the need to search for a Katyusha and we should utilize the places in which we have relative advantage.Beyond weapons that are connected with symmetry and asymmetry one should note that asymmetry is not only in power and weaponry. Asymmetry is also in the objectives of the war and the rules by which one is prepared to

28

fight. Nassrallah defines his objective as not losing even if he loses people. Indeed, Hezbollah lost about 10 times more people than the IDF, eventually he would come out alive from the bunker and broadcast a speech and with this he defined victory. This is an amazing asymmetry that does not exist between two countries at war.The media openness that until now played only against us, now influences the enemy as well. The Facebook revolution has reached Beirut and Gaza as well, people surf the internet and see things they did not see in the past. Phenomena that influenced us in the past, [took their toll on] our resilience and our sensitivity, the threshold of losses we were ready to absorb, now permeate inside our enemies too, not in the same measure of influence but this gap is beginning to close.The same goes for the fighting rules. In the past the enemy had no limitation in launching rockets at population centers in Israel and hitting civilians, whereas the IDF was required to be meticulous and hit terrorists only with zero hits on enemy civilians. This gap too is closing. Nassrallah understands now what Arafat and Abu Mazen did, that hitting Israeli citizens is like shooting himself in the leg. Therefore the enemy also thinks twice, both because of operational reasons and the ethical ones and if he could, then hitting an air force base is preferable to hitting civilians.I maintain that these gaps between symmetry and asymmetry are closing. What should the Israeli approach to the future be? The security concept should be challenged and there is no doubt that the classical security concept once defined in three words – warning, deterrence, decision – should be updated and I would add defense too. Maj. Gen. David Ivry said that defense had always been integrated even though it was not talked about. But in fact defense was not part of the concept because all references pertained to symmetric conflicts. The reason that defense was taken up was that the power to achieve a clear victory weakened and the capability to subdue irregular forces or an asymmetric threat was diluted. Defense is taken up because there is no desire to go on another war for every provocation of a marginal organization in Gaza. This is the importance of defense, even though we had better not get mixed up: the issue of overpowering or subduing the enemy is most important.Let me tell you a story. During my many visits in Washington I used to call on various US intelligence organizations. There are some 16 intelligence organizations and it can fill up one whole visit. I also visited the Pentagon and tried to avoid going to Congress, to the area of our embassy and the

29

State department. In one of those visits our then ambassador – it was not David Ivry – asked me to accompany him to Congress and try to explain the Israeli story to one committee chairman. We got to the chairman's room and the atmosphere was indeed problematic. The first question the chairman put to the ambassador was "Why did you bring a general? – you know I hate generals". The next question was: "General Yadlin, tell me, are you still so pleased with your wars in Lebanon and Gaza?"I needed a few seconds to get my bearings and I told him there are no more glorious wars, there were never any glorious wars, only before the advent of TV people used to think that wars are glorious. War is a bad thing, it sheds blood, it takes its toll in casualties, dead and wounded, and the economy takes a heavy blow. It is a bad thing. But if I have to think and choose between the American wars in Iraq and Afghanistan and our wars in Gaza and Lebanon it seems to me I would choose ours: these are short wars that take days, not years, they cost hundreds of millions – not billions. The number of losses is reasonable even though each person killed cuts up my heart. I do not know what victory is but we reached our strategic objective, especially so when getting out of the area instead of staying there. This is the story.One of the reasons we lost the first Intifada and Lebanon until 2000 is because we took territory which was illegal; legitimacy is a most important issue. We shall not be able to operate neither the symmetric force nor the asymmetric one if we have no legitimacy to do so. One of our great achievements until 1967 was legitimacy and since 1967 legitimacy has been one of the problems.One has to take into account the fact that we need to be in close strategic contact with the power called USA. If anyone does not take it into account in the Israeli security concept they make a serious mistake. In theory we are now at a crossroads, we have to choose one of two strategic possibilities which are most problematic, both of them not recommendable. The first is to live with an Iranian nuclear bomb and the second to do what is necessary so that it does not happen. That is choosing between the bomb and a bombing. We hear that this is the alternative facing us and I say that profound strategic thinking cannot put us in a juncture between these two possibilities, because time does not stop for a minute. After Iran acquires its bomb, or following the bombing of Iran, life will go on. Serious strategic thinking applies itself first of all to what happens the day after the bombing. One can assume that the Iranians will not be surprised as

30

Saddam Hussein was surprised in 1981 or Assad in 2007. Something will happen after the bombing and it is important to analyze and conclude what will happen then. More important than the "day after" is the "decade after". The maximal theoretical engineering achievement that can be reached in a military assault on any nuclear program is deferring the project by three to five years, this is the maximum achievement, he who has enough money and resolve will be able to use the knowledge he has in his hands to start another military nuclear program even if he starts from zero. Take for example countries that have the required finances but have no knowhow like Sweden, Argentine, Brazil, if they become resolute enough they could have a nuclear bomb in five years. The decade after is very important in order to translate the theoretical physical engineering strike we performed in Baghdad in 1981 to a campaign all the world will join so as to lengthen theoretical time until the regime changes or until strategic circumstances change. In Iraq it took 31 years, in Syria we have – in my opinion – ten years at least. So Israel cannot act as though it was all alone in the world even if it could go on the attack all on its own.I am not one of those who maintain that attack is silly, but the opposite, there is a paradox here. He who speaks against the attack will cause this to be the only option we have to stop the Iranian nuclear program. The reason that the Iranians are coming today to talks in Baghdad is that they see in front of them the sanctions and the attack. He who prepares a credible, serious military option which can be carried out may be creating deterrence and it will not have to be put in effect. It might sound as a paradox but it is true; therefore the political and defense leadership of Israel that has prepared a good, credible military option to hit Iran has done the right thing. Are we in the juncture at which decision is to be made? In my opinion, no, and we should exhaust any other way. It is not a choice of the bomb or bombing, but it could be one day – the bombing with all that happens later and a bomb as well. We should not think in specific, limited terms but think strategically ten years ahead. At this period Israel cannot be on its own, it must be with the US. An understanding with the US is most important which is why this is an inseparable part of Israel's concept of security.I am somewhat bothered by the volume of our demands in negotiations. If you have not noticed, we are not sitting at the negotiation table and we are not being consulted but Uzi Arad is right in saying that the results should be examined according to what is happening to the Iranian nuclear program. There is fog and a lot of talk that will interfere with our capability

31

to check if the negotiations in Baghdad or the process of summer 2012 will finally produce a reasonable deal that makes it possible to avoid the bombing or the bomb.The deal has to be examined in three domains: one should not be duped by the 30 percent story. Whoever is capable of enriching to four and a half percent knows how to enrich to 20 percent. You do not gain anything from it and this is not the point. The 20 percent is the proverbial goat the Iranians pushed in with the intention of eventually pulling it our. What is extremely important is what is happening to those 4-5-6 tons the Iranians have at an enrichment level of four and a half percent that need to get out of Iran. Only this can put the clock back by two years and will prevent the Iranians from "galloping on" to a bomb within a month or two – they will need two years at least. Moving the clock back by two years will allow enough space to examine if the Iranians change their minds.I do not trust the Iranians. In some strategic conditions they would in fact be able to change their minds but they will not have any material for the rapid production of a bomb. So pay attention to what happens to the four and a half percent, not what happens to the twenty percent.The second point is the famous site next to Qom; the Iranians close it and do not allow the inspectors in. The Iranians are a proud people and they will not surrender to the terms as demanded to Israel. They will only go for an agreement which will save their face.We have a certain advantage here, Iranians sell the world this story that nuclear arms are prohibited by their religious doctrine and the aim of this grandiose project is not nuclear weapons but nuclear industry for a country that has neither gas nor oil. We have to leverage this story: you want industry, remove out of Iran all this enriched material and it will come back to you as fuel for a reactor for non-military purposes. The device in Qom is extremely important. Very soon they will be in the "immunity zone" and an attack should be carried out before that point in time. But if the facility will be closed down the immunity zone will disappear and the decision needs not to be made in the summer of 2012.The third domain is that of inspection that does not have to be invasive, but in order to check that the Iranians do not cheat us elsewhere, when we are concluding agreements in this zone. So every agreement that will take the materials from Iran and close down the facility in Qom and oversee it is a reasonable agreement. Is there an ideal agreement where Israel is concerned? There are better agreements such as that the Iranians will

32

dismantle all the equipment and ask forgiveness. It will not happen.As to the strategic issue from a doctrinal point of view, I think that one of our problems is that in the past we were locked on concepts we did not know how to challenge. We said there was no military solution to terror from 2000 to 2002 and in 2002 we proved that there is a military solution: we crushed terror infrastructures in Judea and Samaria in an operation that ought to have been executed two years before. We have a great fire advantage in both the power of munitions and certainly at their precision so we would be wise to make use of the tools at which we have the advantage and refrain from using tools at which we are disadvantaged. The IDF chief of Intelligence spoke in the Herzliya conference of 200,000 missiles and rockets. This is one of the biggest mistakes, there are no 200,000 missiles. We have to prepare an operation that on the first day of the next conflict will deprive Hezbollah of this advantage. If we can do it in the next war we shall be able to change it in one move and end the war before it goes on for 33 days. This is a challenge for the IAF, the Intelligence, the IDF and the state of Israel.I say again that although the name of this session is the revival of the symmetric conflict the symmetric conflict is not fully coming back. It never disappeared. It exists next to us and the challenge is to know how to use the components of its power. We still have an immense technological advantage over the enemy that has only now reached the technology of inertial systems (INS) and installs them on its rockets. We installed such systems on the planes and today use GPS systems whose precision is less than five meters, which is sufficient for heavy bombs. We have technological advantages. An issue like cyber was inefficient 15 years ago because the enemy had no computers. After they got outfitted with Scuds in order to shoot at Tel Aviv, they could not do that without computers or control systems so now we have a big advantage in this domain. We have to find our advantages and make use of them.Israeli deterrence is very strong, contrary to all sorts of claims we heard in the closing months of 2006. We need to continue and make it stronger yet. There may still be asymmetric conflicts under certain limitations but he who can o give the strategic and doctrinal solution through the technology at his disposal will be able, in my opinion, to win the next conflict too.

In response to a question from the audience, Maj. Gen. (res) Yadlin said:I said there used to be extreme asymmetry: we were not prepared to take

33

any losses and the enemy seemingly could take any losses. Even though we saw that after 2006, when Nassrallah changed his title from Defender of Lebanon to the Destroyer of Lebanon he is thinking very carefully if he is ready to take it once again. I maintain that this gap closed on our side for two reasons: firstly, awareness: we understood we are vulnerable and will have to take losses. By the way it is not new: in 1948 the Egyptians bombing of the central station in Tel Aviv killed scores of people. Except then there was no media to spread panic and there was leadership that overcame it and we continued in the war. I say that we are aware today that there is an active defense, which is not versatile but provides capability to stop part of the missiles. Not all of them and not always, still it allows some breathing space. We have the Hinterland Command, masks, shelters, is this adequate preparation? Is it ideal? No it is not and I do not suggest that it should be ideal, I suggest that every free shekel be invested in an offensive force.The enemy is much more vulnerable than before. The fact is that when someone is hit in Beirut everyone sees him on TV, on al-Jazeera, through the internet and Facebook; young people speak to each other. It is not a

Left to right: Brig.Gen (res.) Asaf Agmon, Head of Fisher Institute; Maj. Gen. (res.) Amos Yadlin, Director of INSS

34

winning card, the mosques, Kalashnikovs and ideology still have power but this gap is closing.As our enemies advance and gradually resemble us, their vulnerability to a hit in the hinterland is becoming higher than ever. The gap is smaller than it used to be in 2000 or 2006.

In answer to another question:We shall have to take our leave of Ahmadinijad. The good news is that he is no longer relevant. The man managed to infuriate the supreme leader in an ideological and practical controversy and in my assessment they put the X on him and in 2013 there will be another president. Ahmadinijad performed a great service when he explained what the Iranians want and unite the world against them; there were times when I thought he is a Mossad agent. He is no longer relevant.

The audience in the Air Force House auditorium

35

F-35 in the Symmetric ConflictStephen O'Bryan, Vice President, F-35 Business Development and Customer Engagement, Lockheed Martin, USA

You know what my background is [US Navy fighter pilot] so as I look to the future in symmetric conflict here are some of the givens I have. I ask first, is it going to be a denied access environment? Every state actor is probably going to be able to invest in superstar missiles or certainly in 4th generation fighters to deny access in a greater area defense. The second that occurs to me from an air-to-air point of view is that the visual engagement arena is driven now by high off-boresight missiles. It is an incredibly lethal environment and in the air-to-air regime what you want to avoid is any within visual engagement or dog fighting. The second given on air-to-air is we can no longer rely on having a numerical advantage in any kind of adversary conflict. In the air-to-ground regime, as I look at it, what has happened, assuming the adversary is smart and they learn from past operations, is that every target on the ground would be mobile. If it is not mobile it is likely to die in the first day of the conflict. My second given from the air-to-ground regime is the fact that I never really liked doing suppression of enemy air defenses or seed operations. To me it was deed operations. If you came in and you found it, you want to destroy it. And finally, the big picture is that we are dealing with financial constraints in all western economies in the world. So, if you buy a fighter it can no longer be air-to-ground or air-to-air, you really have to redefine a multi-role fighter. It has got to do much more than that. That is why we have created the F-35 program, and what I would like to take you through today is in my opinion, why F-35 with those different, call it strategic, settings, is the right answer for Israel. How do we design an airplane? We try to retro-fit it on F-16, we did our best but we really made no discernible impact to the operational signature of the airplane despite reducing it quite a bit. So, it had to be designed from the beginning, and if you go to the first thing we realized, it is that you have to put the fuel internal to the airplane. You have a 35A, for Israel is going to have 18,500 pounds of fuel compared to internal F16 is only 7200 pounds of fuel. We have to fix the array because a mechanically scanned array antenna is huge radar cross signature head

36

to any kind of fighter airplane. For engine inlets what we learned was the rivets in the engine inlets are also a big radar reflector, therefore in the F-35 the inlets are all composites so there is not a single rivet involved in the construction of the inlets. You also have to hide the engines, for the spinning titanium blades are a big radar signature. So, for the F-35 you can actually put your head in the intake and still have no view of the actual engine in the F-35. Finally, we have to align the edges so that not only are the edges aligned from the leading edge to the wing to the horizon tail, but actually the fuselage is aligned with the vertical tails, and the angles associated with the inlets are also aligned with the horizontals, so not only can we isolate a spike but we can actually mitigate the return of energy to the adversary, and we have to embed the antennas, so everything has to be flush mounted from the electronic warfare gear to the targeting pods, to the jamming pods, to any of the antennas - everything has to be flush mounted to the airplane from the beginning.Finally, we get to the rear quarter. I have found, as many in this room have found, that when you drop a bomb on somebody they tend to get angry about that, so it is not only ingression to the target, you need to egress as well, and those mobile targets since they move around you do not know where they are so it is not enough to be stealth in a tiny quadrant of the airplane, you have to have all-aspects stealth. And then you have to carry your stores internally. If you do all these things and you do not carry the weapons internal to the airplane, you are going to compromise your signature and you are going to undo all the effort to reduce the signature, and it has to be designed in, from the beginning. That is what we knew on the F-35 that we could not do on the F-16, and those attributes have to be present from the beginning in the design of the airplane and that is what F-35 does. When we look at it, it is not just the stealth, but the different qualities of it, so when you see the comparisons of the F-16 and F-35 you can see the big thing that takes you, this amount of fuel on the F-35 that comes to 18,500 pounds and the same amount of ordinance that you see on a fully loaded F-16 today, about 52,100 pounds of it, but what we know in a new symmetrical environment [is] that F-16 is not going to be survivable, it is going to be the high risk: you are going to take high loses or you are not going to accomplish the mission, or more likely all these three. But the F-35 is a flexible alternative, because again, you cannot be just one element of it, you cannot be just the first four days of a conflict; you

37

have to provide a sustained approach to a level of efforts, report to troops, cast missions and only the F-35 gives you 18,000 pounds of ordinance. The flexibility, a transition to a more permissive environment that you see in Iraq and Afghanistan and being able to bear more ordinances without compromising the amount of fuel you have. You could see that compared to any other 4th generation airplane, the F-35 is going to bring more ordinance even in a permissive life as well as an in a stealth configuration. When you add that up it gives you a huge change in the aerodynamics of the airplane. The first, as you see [referring to presentation] is the range, so when you take 5th generation engine technology, advanced 30 years behind what we did to an F-16 and then you put 18,000 pounds of fuel and then you mounted it internally to the airplane you get a huge increase in the range capability, whether it is time on-station or to reach a target further along. When everything is not carried external to the airplane, you are actually able to accelerate faster and you are able to reach a high supersonic speed faster. The F-16 now will tell you in a slick configuration is a mach 2.0 airplane but the configuration I showed you prior, a combat configuration with bombs, tanks and missiles, is a subsonic airplane. That same configuration in F-35, that stealth configuration is a mach 1.6 airplane every day, all day, and we are seeing that in a flight test [referring to presentation]. Finally, even the ability to fight, the ability to accelerate, the ability to achieve that high marks are really in a combat configuration, that is what a F-35 is built for and that is what it is demonstrating today. We also have the ability to carry all sorts of mission systems and capabilities. I wanted to take you through some of them today, and it is really not magic that Lockheed Martin came up with this. It is a 50 billion dollar investment in the development of the F-35 that brings you new capabilities, new sensors and builds on the already advanced F-16, F-18 technology and really adds new capabilities through investment. First is the radar, APG81 AESA radar, no longer mechanically scanned. Imagine a thousand different radars operating simultaneously and no longer is it radar but a multi-functional array; because of its the sensitivity the radar makes it your best ESM sensors, not only in the DB, but also in the angle and ranging capabilities of that sensor. We also have DA system, distributed aperture system. Think six IR cameras mounted on the external of the airplane and that allows a 360 degrees spiral coverage of the aircraft and it is able to do about three functions: first, it sees any missile fired at the airplane, IR missile, possibly guided missile and sees the rocket

38

motor plume, sees the radiant heat rise and is able to alert the pilot to it; it also sees any ground fire, surface stereo missile fire and it is able to see the point of origin, triangulate back and give you detailed quality data so you can go back and target that missile. It also gives you a night vision capability in midway VIRE snots a pilot where he looks even through the aircraft because those sensors, mounted external to the airplane, give capability to see at night, and again, it is not a night vision goggle, it is a midway VIRE so it is not dependent on moon elimination overcast, and that system is mounted on every single airplane. We also have an ESM system or RWR system linked with the radar to give you a meter locating, and that gives you a better order of magnitude than what you are seeing in 4th generation airplanes. So we are talking about plus or minus one or two degrees in azimuth for any threat origination or talking about plus or minus a degree in range capabilities of the airplane. That meter locating allows to isolate a threat at much greater ranges than aircraft specifically built for today, and then find it not only in azimuth but in range, now you can put another sensor on it, and that sensor comes in the electronic support measures or it comes from the electro-targeting system built into the airplane from the beginning. Four times the resolution of current generation pods that are out there, lantern pods, 80 sniper pods; it also has an IRST infrared searching track, a IR radar - if you will be able to scan for fighters out there, you have not only the active capabilities of the radar but the passive capabilities of the IR system. Then you have network conductivity, so we bring obviously links 16 capabilities, we bring VMF to the ground based capabilities, we bring something called Metal Multi Functioning Advanced Data Link. This is a stealth airplane, you have to have the capabilities to communicate in a point-to-point manner, in other words - low probability of inner set, low probability of detection, and then you have to move massive amounts of data between the airplanes, I think of it more as a laser to your wingman, to the other F-35s in the megabyte per second of information transferring on a continual basis. So, whatever my radar is showing, my wingman sees the same thing, and as a matter of fact, in the four-eight planes when you go flying, it fuses the data to the best available information. So, angle tracks from the IR system range from the radar, other aspects, interrogation if you will, fused to a single contact with the lowest uncertainty volume and the best capabilities - all for the pilot, and then to the rest of the national command authority. That gives you different capabilities so

39

you have synthetic aperture radar that we will talk about soon. The ability to give you a one foot resolution at a combat range, its standoff ranges, the sensor capability and the processing capability allows you to use auto-target recognition and auto-target locating. You are looking at the radar display [referring to presentation] and you may not be able to pick out the surface there as threat, but the computer can and the algorithm built-in can and it can ID it and then pass weapons quality targets track to you, your wingman and the rest of the national command authority. We also have ground moving target indications when we are able to track anything doing more than a few knots at combat significant ranges. We talked about the ESM systems: the sensitivity, the emitter locating is better than in 4th

generation airplanes specifically built for that purpose. As to the DAS system, again, this is an IR system that allows you with the IAT system to give you surface tracks, to give you the ability to identify tanks at double digit ranges, the ability to standoff and drop laser guided bombs and other capabilities, all built in to a single package of the F-35. In the air-to-air regime what the stealth and all of these sensors give you is a whole change in how you fight. When I was doing air-to-air in a 4th generation airplane we were looking at about the same ranges in missiles, the same capabilities in the radar and we are really surviving on tactics and training. There was really no discernible technology advantage against the threat out there that time. With F-35 you get a huge change: first, 4th generation are there, even though we reduced to signature of it, they saw us at their max ranges and we saw them at their max ranges and we were all shooting based on tactics and training. Now with F-35 that lower signature gives you simply a first look, first shot, first kill before that adversary even knows where you are or where it is, and only if it is designed in from the beginning. So, again, this is the status-quo, if you will, today, they see you at the same time you see them. What F-35 brings is really a game-changing capability in air-to-air. In air to ground it is built upon the sensors and the stealth so that same stealth is transferred in an air-to-ground regime but now you add on, again, all this development effort, all these advanced sensors in the airplane from the beginning, and you build upon an upgrade capability where all the partners, all the participants in the program, the USAF, US Navy, US Marine Corps, Israel, partner countries, Japan and the follow-on international partners contribute to a single pot of money and expand the capability to each and every operator of the airplane, and when you look at it compared to the threat or any other airplane out there

40

today, whether it be the RF active, the IR sources, as well as other sources out there, there is really no comparison in the starting point and with the production profile that goes out to 2037. They are going to continue building for years and years to come: it is an investment of more than 30 years plus in the production profile. It allows the airplane to do much more than just air-to-air and air-to-ground. Israeli F-35's penetrating a denied access air space thanks to its stealth, using next generation technology, can look at areas of interest, then offload it to other national command authorities. That is a different INSR platform than fighter has been in the past and only F-35 really has this capability investment for years to come in the future. The electronic attack capabilities in the F-35 are better than 4th generational electronic attack capabilities in the bandwidth within which it operate. It does that through different technologies built into the radar, it does that as you look for the US Marine Corps, which is going to replace its EA6B's with baseline F-35B's. That is the inherent electronic attack capability built in the airplane from the beginning. It is not that legacy airplanes cannot do some of those missions, they just lack a lot of a building blocks that are there in the F-35's: they lack stealth, they lack sensor fusion, they lack the ability to communicate without being exposed in those environments and certainly whether the aerodynamic dynamic performance or the different sensor performance to the airplane. They just haven't been invested in today, nor is there a growth path for them really in the future. This is not my slide [referring to presentation] it is the USAF slide. When you look at it compared to what you have even in the baseline F-35 when it delivers, compared to 4th generation, whether it is in the air-to-air environment, the ISR or a reconnaissance environment or the strike environment, it really gives you an order of magnitude better than what is out there today and it does it in a manner that is different, that allows for a different capability than you have seen in other airplanes. I should like to take you through a scenario of trying to put those building blocks together and what it means. On the right hand side of the screen [referring to presentation] you have a denied-access environment, double digit SAMs, advanced 4th generation airplanes, mobile surface area missiles, tactical mobile SAMs, this is the threat of any state actor today and it is actually probably the easiest investment for them to put up a denied-access environment. For 4th generation this is not something that is really easy to do. As we looked in this environment even in Iraq or Bosnia, this was a

41

massive rollback campaign and just one strike in Iraqi Freedom, we fired 100 arm missiles does range and after the strike we could not come up with a single arm missile that hit its target, probably because those emitters were not up. So, what changes with F-35 is that even though those surface-air missiles do not disappear entirely it makes them manageable and the ESM system allows you to locate it within a very tiny area and capability. First it will be in an air-to-air environment so that first look, first shot, first kill, allows you to sweep the fighters out without a dedicated air-to-air set of fighters, and if you look at the capability against them, only F-35 provides an order of magnitude better than what we have seen for other fighters. You are able to accomplish this mission not only where you are equally matched or equal in numbers or able to accomplish it because you are stealth; when you are outnumbered in the number of airplanes you have, you can support numerous missiles. Imagine you are out there and the F-35 formation no longer one mile abreast but we are seeing 25 miles between F-35 single airplanes because of that DA system, because the data links were able to maintain that support capabilities, and now you are able to penetrate these air spaces and you can find these double digit SAMs. Even through the weather with SAR radar you can take pictures of the area.

42

This is the actual map of F-35, I could not find the double digit SAMs on that but the radar can, the algorithms can and not only can it locate it, ID it to the pilot, it can provide a weapon's ID quality track to it, because it goes up through the different resolutions, then it is able through algorithms to ID a tank, an APC, double digit SAMs, other ones and pass it to the pilot. Only F-35 can penetrate that airspace, ID it and now you are able to destroy it. The trick it is able to do, and it's the ESM system, so build the next for the ESM system you use an electronic attack to inhibit the radar and the ESM system allows you to find that mobile threat passively and put it within that certainty volume of the radar. So you find it passively, radar goes on through the weather, tactically significant ranges and now you have found the double digit mobile SAM threat, you are passively able to stay away from it, from the stealth, and now you can target it. Only F-35 has this capability. So when you do that, now you are able to employ weapons and those weapons can be a large variety of weapons, and hit targets, call it strategic targets and hold them at risk, only F-35 is able to do that through the weather: 18, 000 pounds of ordinance able to use the radar, the DA, the EI system, even the ESM system to do that. That is how you are able to come up with numerous sorties where every shooter is a sensor. Every airplane has that electronic attack capability. Every airplane has that ISR capability, every airplane has the strike capability that you see. When you add it up, air-to-air, air-to-ground, but the constraints on budgets today are still very difficult. So, in a symmetrical warfare you have to be efficient and only F-35 is able to do it efficiently, I think 4th generation can hit that scenario, probably through a massive rollback campaign, numbers of airplanes, standoff jammers and AWACS, other items, but the cost is pretty prohibitive; but if you add it up to the next one, only an F-35 in a symmetrical contact can do it with just low numbers of airplanes. It is able to go out with four airplanes, an electronic attack capability, an ESM capability, an air-to-air capability, a strike capability and obviously an ISR capability, that is unique to the F-35 and that is the idea behind the airplane. As I look at the different attributes that we are looking at, only F-35 deals with the deep threat, only F-35 can deal with a mobile threat in double digit SAMs, air to air; we have to have an advantage and stay away within visual range contact and that is F-35, and the stealth gives you that behind visual range. Finally the budget constraints we are dealing with allow only a multi-role contact like F-35 to deal with all these missions in

43

an efficient manner. We just do not have the resources to dedicate an air-to-air platform, an air-to-ground platform, an ISR platform, every sensor has to be a shooter and that really is the F-35.

44

Air to Air Advanced MissilesDr. Solo Hermelin, R&D Chief Engineer, Air to Air & Air Defense Directorate, RAFAEL

I shall try to give you some unclassified information on our work in developing air-to-air missiles and I hope you will be impressed by the technologies we have applied. I have been involved in this domain for many years; our team works not only on air-to-air missiles but on air defense systems such as Iron Dome and Spade and the naval systems Barak 1 and Barak 8. The technologies we use are common to all these systems; a considerable part of the work methods is shared by both and since you know Iron Dome I shall employ some of the conclusions we got to while developing this system as they are important to air-to-air missiles issues. The purpose of air combat is to gain air supremacy, this maneuver and its purpose appeared with the first planes, more than a hundred years ago.The weapons system is not merely the missile but the whole plane, avionics, sensors and the contribution of air-to-air missiles and guns. The technological development in all systems certainly influenced the weapons system in its entirety and the missiles as well. Nowadays the weapons systems are being operated by the pilot but from a technological point of view the system could be automatically operated, we already have this capability in air defense. The controller's role is to confirm or cancel the mission; he has no time to actively operate the missiles and perform the launch even though technologically it is possible: one can allow the machine to do the work.The issue of friend or foe identification has been unresolved for many years. It is a system that separates the friends from the foes and makes it possible to perform the launch without a positive identification of the foe. When I was a young IAF officer, back in 1970, I arrived at a Phantom squadron, and they showed me something at the end of the plane. It was the IFF – identification friend or foe but no one used it then. In all their dogfights the pilots made positive identification of the aggressor before launching their missiles. In the meantime technology has been developing and I think that technologically we can get to a situation in which it will be possible at some point in time to provide automatic identification that would be capable of influencing the tactics of missile launching.

45

As for the plane, with the passage from analogical technology to the digital one, the information transmitted to the pilot and the missile is much more detailed and efficient and makes it possible for the pilot to receive the data needed for the execution of the battle and the data needed for the missile to identify the target effectively. This is one of the factors that made a considerable advance in missile capabilities. The first missiles that appeared in the theater used a launch system of locking before launch. The pilot indicated the target, the homing head of the missile locked on this target and the missile was on its way, locked all the way on the target, knowing what its target is. This is the fire-and-forget method. Another technology developed because of the limited capability of the homing head to lock at long ranges is "locking after launch". The information on the target was received before setting out and the missile performed inertial navigation until its head was capable of locking and following the target. I shall try to make a comparison between the equipment at our disposal vis-à-vis that which the Americans have in order to show just where we are technologically and performance-wise. The technologies in air-to-air missiles go by generations. The first generation missiles were able to see the target only in the back section and their maneuverability was not good enough. As technologies developed the missile's maneuverability enabled it to see the target – it has the capacity to identify the target, lock on it and avoid countermeasures that the intercepting plane sends in order to mislead the missile.The missile family that RAFAEL developed over decades includes the Shafrir 1, the very first missile and then Shafrir 2, Python 3, Python 4, Python 5 – all of them are short-range missiles for air combat. The latest generation is the Derby missile, both for long ranges and air combats. There is an incredible difference between the performances of these missiles. Shafrir 1 was in use from 1964-69 and its performances may seem poor now; you could launch it only behind the target and it did not succeed operationally. The next generation we developed was the Shafrir 2; it had a great success since it shot down more than 100 planes in the Yom Kippur War. Its capability for intercepting was also limited to the back sections of the enemy plane with a none-too-big angle of sight so we moved on to the third generation, Python 3.In this instance, since we worked with a cooled eye that rendered much better sensitivity to the homing head we managed to get to the target from every angle, from behind and from the front with an angle of sight of 30

46

degrees. This missile was very successful: it succeeded in its missions and shot down some 35 enemy planes. I was the reserve officer who investigated all these launches in the squadrons that used it.

We are working on developing all the time. With each generation of the missiles we were already thinking of the next one. The reason we did not advance at a good pace had to do with technologies which were not at our disposal. While developing of Python 3 we were thinking of the next generation, the Python 4. We wanted to make a leap, to get to be better than everybody.What is a leap? The importance is not in the missile, we wished to reduce the load on the pilots during air combats. In the beginning the pilot had to work hard in order to get the plane to a situation rendering it capable of launching a missile according to the limitations of the missile. During the maneuver the pilot took the risk of a battle. We wished to reduce the load and let the missile do most of the work. In Python 4 we planned to enable the pilot to launch and shoot down everyone he sees in his front section, no matter where the enemy plane flew to, or what its speed was - at a certain range of course.This is the leap in technology: no one, no missile in the world had this capability. This missile is operational in the IAF naturally and in other

Dr. Solo Hermelin talking of advanced missiles

47

air forces. The next leap is in the 5th generation. This is a missile that can be launched from a distance, with better performance. We were able to improve the performance of the missile because of the technological advance we promoted.All these missiles are for relatively short ranges, in the professional lingo they are "air combat missiles". We saw the need to develop also a missile for longer ranges and beyond the range of sight and we did that by developing a missile with an active radar homing head.This is a new technology: the entry of plane radar into the body of a small missile. The development was done with MBT of the IAI and this is our next generation (showing a schematic sketch of an air combat with two planes) the blue plane is a friend using 1st generation missiles. In order to launch a Shafrir 1 the blue has to maneuver to get to the back section of the red plane (foe). Only in the section behind the enemy will the missile be able to receive the enemy plane and lock on it. The time needed for such combat is rather long [in air combat terms – about a minute to two minutes, - Ed.] during this time the attacking plane is risking itself because it might be hit by another enemy plane it does not see. When operating Python 3, conversely, the blue plane does not need to complete this entire maneuver. It can launch at bigger ranges and from every angle. This combat too takes its time and if it had been equipped with Python 4 in the first rendezvous then after having made a positive identification of the red plane the pilot could have launched the missile to do the work all by itself.To explain what is a missile that does its work (shown: a schematic drawing of the missile and the red plane) – the missile has very high maneuverability and velocity. The maneuverability of the missile is many times more than the maneuverability of the launching plane, so there is the possibility that if it did not mange to hit the enemy plane at the first launch it has enough energy to execute the banking and continue pursuing the enemy and hit it. These advanced characteristics have freed the pilot from all the process of air-combat maneuvering. This technology has surpassed all expectations of analogical missiles such as Python 3: when it was being developed we were limited to developing applications in an analogical method and we managed nevertheless to develop a good-enough system. In Python 4 and all the others everything is digital and the performance of Python 4 is good thanks to the aerodynamics.The leap we made with Python 5 was its capability to hit all targets in the area, forward targets and also those that attack it from behind. This is the

48

great advantage of Python 5. The missile has a full picture of the target, the missile is very robust.The Americans appeared with the NMX, their advanced missile that gives more or less the same performances with a better homing head. Python 5 is a leap with which we think we have surpassed the NMX.A few words on the next generation: we think of it all the time. We have the capacity to do so thanks to the technologies we have. Take for example Iron Dome. This weapon system did not appear from nowhere just like that. We succeeded in making such missiles in such a short time because we had the best people who were committed to this work and they had the technology that enabled them to make this missile inexpensively and in a short time.We used new components from new technologies. This missile has nothing that had been in the other, preceding, missiles. That is why we managed to make it in a short time and succeeded too. People were highly motivated to do it and in my opinion owe thanks to the journalists some of whom wrote all the time of our inability to do it. These reports got to the members of our team and made them extraordinarily motivated to finish it in time and well.

Left to right: Brig.Gen (res.) Udi Dekel; Dr. Dmitry Adamsky, IDC Herzliya

49

Double-Digit or Double-Bluff? – Russian state-of-the-art Ground-based Air DefenseThomas Withington, defense and aviation journalist and consultant, France

Despite the end of the Cold War and the collapse of the Soviet Union, the United States and her allies have confronted Russian-made medium to high altitude SAMs in the deserts of the Arabian Peninsula and North Africa and the forests of the Balkans. The weapons were SA6 game full tracks, self-propelled SAM system along with SA2 guideline and SA3 Goa fixed sight SAMs.I am sure that there are more than a few people in this room who are familiar with those systems. These defense systems can have an operational range of up to 24 nautical miles and can threaten an airplane flying it up to 60,000 feet altitude. Nevertheless, while these weapons have been able to inflict losses during air campaigns over Iraq and the Balkans, the number of aircraft succumbing to them has reduced since operation Desert Storm in 1991. This paper will examine how the effectiveness of these systems has degraded during the post Cold War era. It will then go on to outline the capabilities of Russian so called "double digit medium-to-high altitude SAMs". The paper will conclude by discussing some of the technologies which can be brought to bear during tomorrow's air defense oppression battles. During operation Desert Storm the US-led coalition suffered 86 lost or damaged aircraft. Of these three were brought down by Russian origin medium-to-high altitude SAMs. The first aircraft to fall victim was the US Air Force Boeing B52 Strato Fortress, which was damaged by a missile believed to have been either SAM6 or SAM3 on January 17, 1991. The first aircraft lost to such weapon occurred two days later when the US Air Force F-15 was hit by a SAM2. A second aircraft was lost to a SAM2 on January 21, when an F-14 of the US Navy was hit during an attack of H2 and H3 airfield complexes in southern and western Iraq. The number of losses to these SAMs was low compared to the losses that the coalition sustained from anti-aircraft artillery and IR guided missiles. These would be the last combat losses to such weapons in the Iraqi theater sustained by the U.S. and her allies prior to commencement of operation Iraqi Freedom in 2003. Even during the years spent enforcing the Iraqi northern and southern no-fly zones, no losses would be accepted by Russian origin medium-to-high

50

altitude weapons operated by the Iraqi forces. This downward trajectory of coalition combat losses continued during NATO- led operation over the Balkans in the 1990s. A single aircraft, a US F-16, of the 512th Fighter Squadron was lost after being shot down by Bosnian SAM6 over western Bosnia of June 2. This also occurred during operation Deliberate Force. Nevertheless, during operation Allied Force, March to June 1999, NATO air losses to such weapons did experience a slight increase. A US Air Force F-117 was lost near Belgrade on March 27. Later on, on May 2, an F-16 from the US Air Force 31st Fighter Wing was shot down dead near Niece in south-west Serbia. The course of that F-117 lost has been subject of intense debate, although it is believed that either one or several SA3s helped to down the aircraft. Since Allied Force no aircraft has been lost to Russian-origin medium- to-high altitude SAMs during operation Iraqi Freedom and more recently during operation Unified Protector over Libya. Why have US and its allies losses to these weapons steadily diminish? Firstly, the great sophistication of air defense suppression and destruction tactics and weaponry has helped to steadily degrade the effectiveness of these missiles. Secondly, military aircraft benefited from increasingly capable active and passive countermeasures. Thirdly, and perhaps of most relevance to this paper, the ground-based air defense systems, which have been responsible for downing this aircraft, are increasingly obsolete. The SA2, SA3 and SA6 are all ancient systems having been designed in the late 1950s and early 1960s. However, they are still in widespread use with an estimated 90 nations around the world which operate variance of the SA2. Up to 25 countries operate the SA3 while 23 countries use the SA6. These are still weapons which can be counted in combat, and given their capabilities they remain a threat. Recently, these legacy SAM systems have appeared on the radar once more. The international community is closely watching the Syria's internal political situation as the violence between Syrian armed forces and the anti-government opposition gets worse. Syria is one country which still relies heavily on these legacy of Soviet designed SAMs. In terms of medium-to-high-altitude weapons, the country's land forces operate an unknown number of SAM6 and SAM11 systems. Meanwhile, the Syrian air force possesses up to 4400 V750 missiles, which are operated by SAM2 launchers. Up to 48 SAM5 systems plus an unknown number of SAM3 launchers, may also be in operation. Open sources claim that the country has 37 SAM2 installations across its territory, up to one third of which

51

may be active at any one time. Syria's ground based air defense systems are of similar vintage to Libya's, the country may have acquired or maybe is acquiring S300 long-range, surface-to-air missiles. Reports emerged in November last year that Russian engineers that have been dispatched to the country to prepare for the arrival of a non-disclosed number of these systems. Other reports say that the S300 have already been delivered. The S300P, which is the variant Syria is thought to have acquired, is one of a clutch of SAM systems constituting the so-called "double digit threat", so called because of their NATO designations. Other weapons include the SAM11, SAM17, the S400 Triumph and the S500 new generation SAM systems. In terms of self-propelled systems, both the SAM10 and SAM17 have been designed as replacements for the SAM6. These systems have yet to be encountered by the US or our allies in combat. They could represent a formidable threat, especially at medium altitude during future air campaigns. There is some information in the public domain regarding the performance of the SAM11. During Russia's 2008 military intervention in Georgia, a 9M38 missile was fired by Georgian SAM11 unit, which was believed to have shot down a Russian air force 2PLF TU22 reconnaissance aircraft. A SAM11 may also have accounted for the loss of three Sukhoi SU25 ground-attack aircraft. That said, there are claims that the losses of the Sukhoi may have been due to an attack by a Georgian SAM15 low-to-medium altitude mobile SAM system. The SAM11 represents a step change regarding the capabilities of the SAM6. Unlike this legacy system, the SAM11 was designed from the outset to engage multiple threats. Its radar can perform simultaneous target tracking and illumination. It has good resistance to countermeasures and it is supplemented by an optronic tracker. It can be used for target acquisition and tracking, enabling the operators to reduce their reliance on radar, and thus their chance of being hit by an anti-radiation missile. Moreover, it is said to possess improved countermeasure discriminations while the missile can engage targets performing aggressive maneuvers of up to 12G. So-called "scoot and shoot tactics" have been built in to the SAM11 and SAM17, allowing them to relocate five minutes after launching their missiles. The baseline SAM11 is optimized to engage an F-15 or Cruise missiles size target up to 16 nautical miles, while the SAM11 could represent a clear and present threat to legacy combat aircraft during any future conflict, as illustrated by the destruction of the TU22. Whether today's and tomorrow's 4.5 and

52

fifth generation war plane would be vulnerable to such a weapon remains to be seen, particularly because of their sophisticated active and passive countermeasures. The SAM11 has been cycled through several versions, each of which added improvements to the previous design. For example, the baseline SAM11 was set to suffered poor performance against theater ballistic missiles anti-radiation and Cruise missiles and hovering helicopters. These deficiencies were addressed by the development of the 9K37M1. This is the Russian designation of the system, though for the convenience of this talk I will put this under the SAM11 umbrella, one of the family members of the SAM11, and this particular system has been widely exported. The 9K37M1 debuted in the early 1980s and was further improved by the 9K37M12, which became available in the early 1990s. This system could engage all of the 9K37M1's targets plus precision at a ground weapons and even ground targets. The SAM11 design reached its zenith with the SAM17. We have a picture of a SAM17 here, the latest track version of the system. This system doubles the number of SAMs that the legacy system could carry from 4 to 8. The mechanically steered antennae of the legacy system have been replaced by passive phased array. Of most concern is the addition of a supplemental mask mounted phased array, which is able to provide low altitude coverage. Both the SAM11 and the upgrade, SAM17's successes are pretentiously very capable systems. Of particular concern is their ability to engage at low altitude targets as well as medium altitude threats by the use of their radar. This could pretentiously remove a zone of comparative safety for attack helicopters or UVs task with engaging the system. That said, the standoff weapons could play a role against these SAM launchers. The other major issue with both the SAM11 and SAM17 is the "shoot and scoot" capability. This composes a challenge to CR practitioners as regards locating these systems and then attacking them at a timely fashion. It can be argued that such weapons are a major priority and will need to be a major priority in the early stage of any future CR battle. While the effectiveness of the SAM11 was witnessed during Russia's conflict with Georgia, the capabilities of the S300 system remains largely unknown. NATO has some experience of the weapons having tested the capabilities of the Slovak air force, S300 PMU battery during NATO's Trial Hammer air defense suppression exercise in 2005. This provided the alliance with an opportunity to witness the effectiveness of the S300 and to devise means by which it could be neutralized during a CR campaign. The S300 family

53

of medium-to-high altitude surface to our weapons has been developed directly as a result of the lessons learned from the use of SAM2, SAM3 and SAM6 during the cold war era conflicts in Vietnam and the Middle East, and during later air campaigns in the Gulf and over the Balkans. Because of this, it has been argued that the only aircraft capable realistically of invading the S300 at the moment are the United States Air Force beat away spirit bombers and the F22 Raptor air superiority fighters. The S300 family includes three major variants: the S300 P, S300 F and the S300 V. Within these several sub variants exist, within each of these separate families. For the purpose of this talk I am not going to talk about all these sub variants in detail. Instead I shall give you a flavor of the dangers that these particular systems represent. The baseline S300 version is the S300 P. Its principle designed features include surveillance radar with a low probability of intercept, which is said to be capable of detecting targets with the radar cross section of north point one square meters at 300 feet altitude and up to 24 nautical miles range. However, the S300 P had a number of deficiencies, including poor performance against low flying threats along set up time at a hot launch method which could damage the launch vehicles. S300 F is classified as a sea-based system, for now outside the scope of this study. However, the S300 V variant is a potent ground based air defense system, which can use two missile types, namely the 40 nautical miles 9M83 and the 54 nautical mile 9M82. As opposed to the S300 P variant, the S300 V missiles radar and command post are all carried on attack upon on track vehicles to approve their battlefield mobility. Both the S300 p and the SA11 and SA17 systems can be integrated together into a larger battlefield air defense network, using the Russian 9S52 command and control system. S300 variants have been exported throughout the world. Currently 15 countries are thought to operate different versions of this ground based air defense system, although the mainstay seems to be the comparatively old S300 P version. This is relatively good news even though the S300 is not thought to have been encountered yet in combat. It is arguably the double digit system on which airpower practitioners have the most information. Also, there were rumors that Libya had acquired S300 P batteries, although they seem to have played no role in the air war last year. They may have been successfully neutralized by NATO air defense suppression. Should the United States, NATO or allied nations become involved in an air campaign over Syria, they have a sporting chance against the S300 P given the vintage of this system which was first deployed with Soviet forces in

54

1979. To underline its obsolescence, the Russian air defense force soon commenced to withdraw S300 P batteries. These systems will be replaced by the SA300 VM. The S300 VM is an updated version of the S300 V. It uses the 9M82 missile which has a range in the regime of 107 nautical miles. This year Russia will receive batteries of S300 V4 SAMs which are expected to be deployed in Russia's Southern military district. The S300 V4 is an effectively S300 VM system but it takes the capable range of this missile out to 161 nautical miles. The S300 family of SAMs poses several designs attributes, which are often a concern to air practitioners. Firstly, although designed in the 1970s and thus considered a Cold War era weapon, the S300 family has been designed from the outset to provide ground based air defense in a heavily saturated air space. Various radars employed by the S300 are said to have a high resistance to countermeasures. The S300 missiles adjust to be highly maneuverable and capable against an array of threats. Meanwhile, all of the S300's sub variants retained good battlefield mobility. Realistically, some experts have said that the only method by which these weapons can realistically be countered, is by the employment wide band of stealth technology plus robust electronic support measures where the extreme sensitivity and near real-time intelligence surveillance and reconnaissance. The United States air force approach to engaging the S300 is set to

55

concentrate on locating the radar using RC135VW aircraft accompanied, the accompanied battery them being detected using an EACG, or aperture radar equipped aircraft. Once located, the radar could be jammed by an EA18G Growler aircraft and then strike executed using FA22 or B2's aircraft armed with GB39 small diameter bombs.We also have to consider in the future the F-35 dimension, which could offer an equally robust if not improved method of countering such missile systems. That said, jamming and destroying the S300 radar may still be no easy task. They are set to produce relatively low side loads, making detection difficult, while also possessing extreme and extensive sophisticated ECCM techniques. Another challenge regarding the S300 is that any anti-radar missile itself will have to possess low observable characteristics in order to avoid a shoot down, particularly by the SAM 11 or SAM17 Unit, which is performing low level air defense for the S300 battery. Since the S300 family was designed as an anti-access weapon, it is absolutely imperative that any of these systems used by an adversary must be identified, fixed and destroyed of the start of any CR campaign. One possible mode that could be employed is to approach the battery using high speed, low altitude flight profiles. It is said that the low Tornado ECRC aircraft was designed from the outset with such a performance in mind, to take account of the threat from the S300's deployed across any German border. However, as noted earlier, the use of high speed, low-altitude attack risk placing aircraft within the engagement range of the SA11 and the SA17. To make matters more complicated, the S300 variant can be outfitted with the extendable radar mass to provide low altitude coverage, making such an approach potentially more hazardous. "Shoot and scoot" is another concern, which some observers have said could enable later S300 variants to set up their radar, launch a missile and then be on the move again in as little as five minutes. This would make the use of a ground moving target indicator absolutely essential when tracking an S300 battery. Ultimately, performing CR against the S300 is certainly possible with today's technologies, although one must bear in mind that unlike its SA2 predecessors, the S300 was designed from the ground up to resist wild weasel strikes.I just like to spend a couple of minutes very quickly talking about how we may encounter these threats. We see here the S300, the S400, the S500, the success system the S300. What I would just like to say is that at the same time Russia has been designing advanced medium-to-high altitude SAMs

56

systems, the United States and her allies have been seeing a diminishing number of aircraft losses from these Russian legacy medium-to-high altitude surface-to-air missiles. What we can think about in the future with the double digit threats is in terms of tactics, adopting an anti-aerial denial approach at the start of hostilities is highly prudent during any future air war. Added to this is the employment of low radar cross section aircraft, innovative weaponry using GPS or laser guided systems and anti-radiation missiles, which can counter the switch off tactics. Allied to this is the new utilization of state of the art jamming systems and last but by no means least, and this is of extreme relevance to Israel, the use of unmanned aerial vehicles, particularly UCAVs shows significant promise in tomorrow's CR double digit air battles.

Left to right: Dr. Col. (Res.) Robert Owen; Mr. Thomas Withington

57

An Integrated Sky Picture in a Multi-Target and Multi-Sensor EraDr. Uri Degen, VP, Ness STG division manager

The central mission of the IAF is defense of the country's sky, as Gen. David Ivry has reminded us. The air defense array was set up to accomplish this mission - it is made of three principal complexes: the sensor complex whose job is to bring information about all that is happening in the sky; the interception complex - all defense measures at the disposal of the IAF to cope with the threat, and the command and control array complex.I have heard in the media such expressions reported by the military and defense correspondents as "the threat was discovered on the radar screen and on this basis countermeasures were operated." Such expression, to put it delicately, is imprecise. First of all there is more than one radar, radar does not construct the picture and the factor responsible for the putting together of the picture is the command and control complex which is fed data from several radars and several sensors, not just radars but additional sources of information. The command complex uses all the data to put up a sky picture and it serves as a basis for decision-making.This picture is the basis for an assessment of the threat as well as determination of the priority of the threat, and various defensive measures to be operated against the threats are put in a list of priorities. It is clear and understood that the more precise the picture, the better and more efficient decision making will be. The sensors and interception measures cost much, much more by several orders than a command and control system. But constructing a poor quality picture in a command and control system means that you do not get value for the money invested in sensors, worse – the significance of a poor quality picture is making bad, mistaken decisions, sometimes even leading to disaster.This picture making is a very challenging mission. First, in the sensors' field of vision there are objects of many sorts with different characteristics and not all of them are of interest to all decision makers. Some of them hold interest for decision makers of one sort but not for decision makers of another sort, there are those that interest the control array and others interest the active defense array, for example. The targets do their best to avoid being discovered, if these are people they naturally try to hide and as to planes, we heard a lecture about planes with a low radar signature.

58

Targets do everything to avoid being detected and make the task of constructing a picture even more difficult and still one needs to construct an aerial picture of high quality. To perform the task it is not enough to go by the traditional approach of pouring sensor data into some machine, to construct a picture and diffuse it to all those concerned. There is a much more complex conception, I shall not go into details, the idea is that apart from the real-time component of constructing a picture there are other assisting processes.One is a directed process that follows the picture performance in order to identify sections or regions in terms of time and space in which there are irregular conditions, and in those conditions we operate various methods of tracing to cover all the space. In order to build these parameters there are off-line measures in which the parameters are made. This is a complete conception that is non-traditional, irregular but delivers results and enables an optimal utilization of the information coming from sensors and besides, it allows good tracing of particularly problematic targets such as slow targets or low-signature targets.The picture produced is precise enough to enable operation of a weapons system, a precise, high quality picture that makes for improved flight safety, simultaneous use of air space by our planes in the presence of a high-trajectory threat and many other advantages.How do we cope with the fact that in the sensors' field of vision there are objects of many sorts? The traditional approach is the one that interests me; for example if I construct a picture of planes and cruise missiles all the rest as far as I am concerned is of secondary importance. My neighbor is interested only in pictures of missiles and rockets, that is, ballistic bodies, he constructs this picture and all the rest is junk to him.It is provable – and also easy to understand that this approach is sub-optimal. In this approach much information is lost and it might make for confusion and mistakes that sometimes might court disaster. The correct approach is construction; that is, treating the whole space as something of interest, utilizing the physical knowledge about each one of these kinds of objects. We talk of course not just of missiles and planes but of clouds and flocks of birds and even of a ground object. Each item has its own physical model and instead of ignoring it, one can put it to use, run several models concurrently and thus build an optimal picture.This is naturally the optimal approach but it seems that it cannot be enabled under organizational constraints.

59

As I explained, the inverse approach according to which every factor, client or information consumer constructs for himself only what interests him and treats all the rest as noise, is – needless to say - far from optimal.As compromise we can go by the approach that this conception, this model is duplicated in several systems. In every command and control system there is picture making, an integrated sky picture. The operational client can take from it only the component that is of interest to him. For example, the system used by the control array will build the missile and rocket picture, but it stays in the background whereas that displayed for the controllers' use will be a picture of planes. In the active defense array the exact opposite thing happens and naturally this conception too is implemented. Therefore if the optimal approach is not practical and the traditional approach is not efficient we are left with the third – an integrated sky picture – a reasonable compromise, absolutely acceptable.All this is well and good in case of an array in which a central conception is possible. A central conception is a way in which all information flows to one single factor that builds an integrated sky picture and diffuses it to all the consumers in its site and other sites as well. This way assures optimal utilization of the picture and no less important is the fact that the same picture is sent to all decision-makers. If the picture is not unified – which is not the same as integrated – there might be conflicts in decision making,

60

which is undesirable.In the central conception it is of no consequence at which the picture is made, if it is this location or the other, for the consumers it is transparent. What happens if for any reason there occurs in the central conception a separation or cut-off? Nothing happens, each consumer operates in a picture of their own and the moment unification is possible they go back to the central conception.But the central conception is not always feasible, not in any application either. There might be constraints of band-width, communication and sometimes those of computing power to prevent the realization of the central conception. In this case another approach is still possible – in the conception of optimizing the resources at our disposal –building the picture in each site separately and transferring information between sites by considerations of optimizing picture quality under the constraints of computing power and the capacity of communication lines. This approach enables building an integrated and unified picture of very high quality with all the advantages I mentioned before.I shall conclude by quoting from a report that accompanied the deferral of a system developed for the north-eastern section of air defense in the US. The principal reason for the deferral was the unsatisfactory quality of the picture and one of the sentences I liked very much said "tracking deficiencies negatively impacts reconstructing."I started just as I shall finish "a picture with unsatisfactory quality is a recipe for erroneous decision-making."

61

Odyssey Dawn Operation in LibyaBrig. Gen. (res.) Ephraim Segoli, Head of the Airpower and the Asymmetric Conflict Research Center, Fisher Institute

Operation Unified Protector started in Libya on March 19, 2011; it was the first time military power was operated by NATO since the dramatic changes in the Mideast that started in December 2010. We shall turn our attention to this operation and try to study its lessons. On June 2011, three months later, Prof. Martin van Creveld – a world authority on the operation of air power – wrote an article whose principal message was that you ought to stop using air power against irregular forces because it is inefficient. He went further and took the readers on a tour at the dawn of history of air power: ironically, the first operation of air power some 100 years before was in Libya too, when the Italians attacked the Turks. So long as operations are directed against regular forces the strikes were efficient [claimed van Creveld] but the moment the Turks disappeared and the strikes went on against irregular forces they lost their impact. The author repeated again and again that all practitioners of air power go on doing the same nonsense and I suggest that you stop."In the meantime Gaddafi disappeared and we found out that this was a decisive and clear opinion about what to do or not to do and then something else happens.We think this operation should be studied and the events should be studied. First, since it happened in our region and it influences us and the region. We should analyze the operation of air power yet again and examine the oft-repeated question: can air power decide wars on it own? This question reverberated in full force after the Kososvo campaign and we know the answer is negative. Air power needs that some other things happen. In Kosovo a coalition operated and there may be those who ask if we have anything to do with a coalition or wonder if we have anything to learn from events that happen to foreign forces.I shall remind some of you of things forgotten. I assume all of you know that in the beginning we operated in a coalition. The Sinai Campaign is a perfect example of it. can anyone claim with certainty that tomorrow or in a month's time we shall not be required to operate in a coalition? This is a rhetorical question we should examine and learn so that if we are required to operate in a coalition we shall know what we are facing.

62

The weaponry operated in the said operation – some of it was mentioned in the lecture about the Russian defense systems and both speakers at this session will lay the details before us but not necessarily draw conclusions. I shall permit myself a general saying about experts of all kinds ever since the events many of whom do not hesitate to say exactly what is going to happen. Some said Mubarak will not be overthrown and the next day Mubarak was gone. Others said Assad only has a week or two, certainly not a month, and Assad is still alive and kicking. I think that experts – and all of us with them – should be more sceptical, cautious and modest at expressing opinions and the operative word may be modest.

Area bombing by a B1 bomber during Operation Odyssey Dawn

63

Unified Protector, Unified Approach? - an examination of NATO's execution of strategic and operational concepts during the 2011 intervention in Libya Thomas Withington, defense and aviation journalist and consultant

I was very lucky and very privileged to be able to observe the operations in Libya on three distinct occasion, two E3AWACS sorties courtesy of the French air force and a third sortie on C135 tanker actually on the night that Tripoli fell, so I shall try to draw a few lessons and a few observations about that operation, and what they tell us both about NATO and also about the status of air war and airpower in general in the western hemisphere present. So, just to give you some context, it was soon after 03:30 hours on April 14th last year. In fact, the pre-dawn silence of the tiny French village which is in the center of the country was momentarily disturbed as a French air force Boeing 3F lifted itself off runway 24 en route to the Mediterranean. Any residents who did hear the whine of this aircraft's engines were probably so used to the sounds of these lumbering jets that they may have spent little thought as to the aircraft's mission that fresh spring morning, for this E3 was on its way to relieve a similar plane from NATO, which had been on station for the previous five hours directing the air component of the alliance's operation Unified Protector over Libya. Almost seven months following the end of NATO'S Libya air and sea campaign, the organization is now digesting the lessons learned from the conflict. Some of the most important lessons concern the air war's command and control and intelligence surveillance as well as the reconnaissance. I should like to quote from General Norton A. Schwartz, who as you know is the chief of staff of the US air force: "perhaps the most significant lessons learned is how important command and control is to the effective application of the air instrument." Now, all of you in this room will be aware of the Libya operation. Like millions of other people around the world we watched the operation with intense interest on our television screens. We retreated to the 24 hour news coverage of what was happening, but nevertheless I should like to just take a quick look through the context of the operation, how it was commanded. What the operation was attempting to achieve, obviously, was upholding

64

resolution 1973, this was the key document that underpinned the pending air campaign. In fact it authorized military action, prevented the deployment of ground troops, and later on this particular quote was to become the focus of a very spirited debate within NATO about how this is interpreted and implemented. On March 19th the military action commenced; one of the interesting things about that was that this was an international operation from the word go. The US was incredibly important with what they brought to the operation, but we had the French, we had the Brits, we had other coalition partners jump straight in and this was to be the pattern for the next seven months of strikes. Initially, it was operation Odyssey Dawn, the US Africa command was the command in charge of the op. NATO resumed commander in a very piecemeal fashion. On March 23rd it took on control of the arms, on the 25th of the no flight zones, on the 27th agreed to the full-scale implementation of 1973. Yet on March 1st it was formally declared in charge of the operation. Why the time lag? From what I understand, it was because of these internal discussions in NATO. The U.S. was very keen to hand over very early on but the question was who was it is to hand over to. NATO never wanted to command the operation; even countries within NATO were very reticent; France was the one country that expressed misgivings. One of the arguments made by French diplomats at the time was that in terms of the Muslims NATO already has a blotted copybook if you like, from its commanding role in Afghanistan. If NATO then takes on the role in Libya, was it going to be accused yet again of mounting what was perceived in some quarters as the worldwide war against Islam? One of the interesting things about this is that the French were merely just reticent about NATO commanding it. And there was some crisis in NATO quite early on.

The Swedes did have some problems slotting in. They are not a NATO country, but they are a partnership for peace nation, but they did have some problems slotting in and getting involved in the air campaign. One of the things we talked about earlier this morning is very pertinent: we have been in the asymmetric mindset for a long time and suddenly we have a kind of air war that in fact NATO is supposed to be excellent at, with the experience in Bosnia and Kosovo. One response that was made from the United Kingdom ministry of defense is that command and control can be complex. NATO is a coalition of democratic nations: that will always be an element of debate.

65

We have an idea of how the command was oriented for the political level, the North-Atlantic council, NATO's governing political organization, right down to the combined forces and component commander and also the opposite number on the maritime actions. The Caoc 5 in northern Italy was really the centre where the tasking order was drafted and distributed on a daily basis. The AWACS was essential to the tactical implementation of that ATO. The AWACS also in its tradition functions as an air command and control platform worked a lot with ground surveillance.I saw the ground surveillance was incredibly important with the syntactic aperture radar platform, really helping to identify those Libyan armed forces targets and take them out. One observation I had at one point was that the situation in Braga was very complicated; this information was relayed back to the Caoc [Combined Air Operation Center 5 in Italy]. The Caoc then signed off ground attack aircraft to go downtown, start hitting these Libyan armed forces targets, and I can tell you that process took minutes. If you wanted an illustration of the shortening of the sensitive shooter gap, I think for me that was a classic illustration. There were several lessons learned from this operation. As the Swedish officer noted, integration of non-NATO members in the air campaign was difficult. Now, several non-NATO members contributed aircraft to Unified Protector. They included Qatar, United Arab Emirates and Sweden. For Sweden in fact, it was the first time that they deployed combat aircraft in wartime since the 1960s operation in the Congo. A Swedish air force officer sort of summed up the situation he and his colleagues found themselves in saying that "not being a NATO member makes everything a bit more difficult. We have been struggling during the campaign with access issues to NATO's system that we had never used before. The main lesson is that next time we go abroad we know what to ask for, we know how other nations normally do things and that we know what we can out the international community. We have to spread this both within our country and other nations". Principally, the Swedes were said to have experienced difficulties regarding access to NATO's data links. Other issues include bringing non-NATO members up to speed regarding NATO procedures. A number of measures I believe can be taken to moderate these issues. These include insuring, where possible, that there is access to NATO specific system such as Link 16. Moreover, increasingly frequent exercises and training initiatives with non-NATO members could help these air forces become familiar with NATO's standard operation procedures.

66

One aim for NATO in this regard, I would argue, could be to assist the Partnership for Peace nations and other willing nations to assume, if you like, a plug and play air power doctrine. This would allow them simply to slot in to NATO procedures, NATO's ways of doing things when they are involved in the air campaign. We also saw deficiencies in NATO's common capabilities. Now, away from the issues regarding the other non-NATO air forces, one of the key lessons learned from the conflict, certainly during the initial phase of the air campaign, focused on NATO's ability to destroy Libyan ground based air defense. While NATO aircraft were capable of locating the SAM bases that could see the batteries, the radars, they could find the missiles stock piles. One of the problems they did have was that they had great trouble in identifying the communications network that the ground base air defense were using and then disrupting those. NATO nations to be fair are making some progress in this regard. I think common as has traditionally been the era when the US air forces been strong notably in terms of employing its really joint aircraft. The French have some capability too in terms of their C160G Gabriel, also platform Gabriel. Italy announced in March that it was going to lease a Gold Stream aircraft with the common and signint payload and also Germany is now receiving its first RK4 Euro-hawk sigint platforms. Now, alongside this, the IRF is also getting the RC135 and thus these two nations will really get a good state-of-the-art common sigint capability. Another important aspect about common, as many people in this room know, you can also use sigint usually with the same platform, and this is going to help immeasurably in reducing reliance on the US in another area, which is the provision of CR assets. Another area of deficiency was PSY-OPS. Now, during Unified Protector NATO was highly reliant to get on the United States air force for this mission and the US deployed into theater, EC138 stray commando solo, and this was a pivotal platform. The Libyan army placed huge reliance on their tactical communications, and this really gave NATO a golden opportunity to really get into these networks, disrupt them, and put out demoralizing messages in the usual approach of employing PSY-OPS judiciously. In one broadcast that I was privileged to hear was an English message from an EC130 telling Libyans, as on the Libyan tactical net: "safeguard your people by moving them away from any land, sea, air, and military equipment". It continues to warn that troops staying by such equipment will be targeted by NATO. We see the investment in NATO in common

67

and sigint, as well as PSY-OPS. However, as an alliance, we are still reliant on the US air force to provide airborne PSY-OPS, and in my opinion that situation needs to change. Some of the speakers this morning talked about the strategic environment we find ourselves in, the importance of Facebook, blogging, the internet. Those are the kind of things that are pivotal and PSY-OPS really has something to offer. Now, I don't think NATO can really afford to be about without the airborne capability. Another area we can talk about is also airborne early warning. NATO, the US, the UK and France all brought their A3s to the party. Again, NATO to be fair is making some strides. Greece and Turkey are part of our acquiring some advanced platforms; Turkey is getting the Boeing 737 700 AW and C platform. The Italians have been also looking at purchasing an AWACS, to my knowledge, have not made a formal acquisition yet but it is something that they would like Caoc to acquire. AW prevision, ground surveillance, is an incredibly important capability. Now, again, NATO is still reliant on a few members. During the campaign, the alliance was effectively reliant on the US air force, the EACJ star coverage, also RK4B Global Hawk coverage. The RAFK with the retinal sensorial also equipped with the syntactic aperture radar. Just as one individual observation, one of the problems I noticed with the Sentinel, an incredibly capable aircraft, despite being such an impressive aircraft the UK ministry of defense has still decided to sell it at the end of the Afghan operation. This is despite colleagues of mine saying, 'we cannot do without this platform'. Now, again, NATO is making some strides to the fair, the alliance ground surveillance system being a very significant one, this is about the acquisition of five Global Hawks, these will have a syntactic aperture radar, at a cost of one billion Euros to a purchase, that will be about two billion Euros to operate through their lifetime. But crucially, they will give NATO a flying ground surveillance capability that is available to all 28 nations. Allied to this is the provision of imagery intelligence. Now, again, what did we see in theater? Well, the US arrived with the U2S; the US navy also deployed UAVs, notably the MQA fire scouts. One NATO official I spoke to said "The Secretary General has made it public that while our European and Canadian allies have acquitted themselves very well, they need to acquire those ISR capabilities that the US continues to bring to the table with increasing effect". The French air force bought the RecoNG IMINT pod into theater, a very capable system, real-time video and still

68

photo reconnaissance. The RF performed a similar feat with their good retractor parts, and this was crucial allowing the real-time transmission back to the NATO Caoc five [Combined Air Operation Center 5 in Italy]. The Italian air force also bought their Mq9 Predator b into theater doing a similar feat. I think it is important to underline the difference in Libya was made because targets were seen rapidly, they were targeted rapidly. Gaddafi's room for maneuver was progressively degraded as the conflict wore on, and I would argue personally, that was possible only with these very advanced ground surveillance systems, NATO was able to move from being reactive to proactive in a very short time, and I think that is a very important lesson that the alliance needs to take away to future campaigns. There is another interesting aspect, this is away from the technology we have talked about, this is a personnel issue, a vital one, because one of the things to have been observed is that NATO really suffered from a dearth of targeting experts very early on in the conflict, and effectively as another senior NATO official argued, the alliance did not have all the necessary expertise. We did not have the targeting and in particular the intelligence expertise. They were also needed because we were not studying Libya entirely this year. Now, again, to be fair to the alliance, crises happen very quickly and they are very hard to predict. It takes time sometimes to turn an organization around to look at what is happening and then react to it, but it is a vital consideration. Now, what happened was that NATO had to go hand in hand with the contributing nations saying, well, we need targeting experts, we need intelligence analysts, and then it had to tell us: what can you provide? To be fair to the parties both in nations that were providing what they could provide but at the same time we can't forget there is also a major operation going on in Afghanistan. European nations, the United States, Canada have other commitments around the world, it is not simply easy to take people from one valid and straight into another and expect everything to be fine. I would argue that perhaps one solution to this is for NATO to think about training its own cadre of targeting experts of intelligence analysts and having them ready to fix their gaze and attention on a crisis. That is really a decision for NATO that has been explored in the lessons learned exercise as we speak. I would argue that ultimately, European members cannot and they must not rely on the United States to contribute significant quantities of such

69

capabilities to future operations. This is not to denigrate by any means what the US contributed. I think the US contributed absolutely essential assets. I think they were vital, but I think there is the rub. If the United States for one reason or another had been heavily tasked somewhere else, did not have the spare capability to lend to NATO, then European members really have to ask themselves if they could have done Unified Protector without the US, would they have had those sigint capabilities, those CR assets, would they have been able to achieve the effects they wanted to on the targets and have the strategic outcome that they were looking for. If, for instance, the US chooses not to be involved in a certain operation, NATO will have little choice but to bring its own C2 and ISR capabilities to the fore, whether they be adequate or lacking. Moreover, some European NATO nations may choose to remain uninvolved in a future air campaign. On this occasion, Germany refused to be involved. What did that do? Well, that deprived NATO of useful aircraft and CR capability or part of the CR capability. That is an incredibly serious prospect for future hour operations. Fortunately, other nations such as Sweden stepped in and made their aircraft available. But nevertheless, what would NATO do next time if the US, France, the UK or Italy chooses to stay out of the fight, rendering these specialist capabilities unavailable to support the operation. NATO nations may balk at duplicating capabilities, but NATO must find some means to procure those capabilities if they are not provided by the US and a few select air forces. I think the AGS, the alliance ground surveillance system, is one instructive example in retrospect how NATO should be doing things, notwithstanding the appalling time delays that this project has suffered. At the end of the conflict one NATO diplomat argued the time and the era in which Europe had relied on the US to do everything, that era, if it ever existed, is now clearly coming to a close. Our Swedish friend said to me: "NATO maybe shows some weaknesses but ultimately it performs strongly." I would argue that unless these shortcomings are realistically addressed and taken into account, NATO may not be so lucky next time.

70

The Operation's Implications on the Israeli Air ForceDr. Col. (res.) Robert Owen, Department of Aeronautical Science, Embry-Riddle Aeronautical University, USA

I shall highlight the campaign's specific elements - how power was used, then I shall make a very general discussion of future IF concerns; this will be very general because it has already been covered and then I shall talk about some strategic operational and tactical implications. First of all, the Libya campaign was fought by an ad-hoc coalition. It was at the core and NATO operation of countries that allegedly had been working together in alliance for the last 50 years or so. But it drew in several other countries: Sweden got involved; it got into an out-of-area operation. Two, three Middle Eastern Arabs states committed to the campaign, the United Arab Emirates and Qatar actually provided air forces. Jordan was committed but did not show up. Anyway they were there primarily, just as everybody was there, in accordance or in pursuit of the so-called responsibility to project that. The key countries - the United States, Britain, France and Germany, which started the war but then did not come, again kind of a surprise, but anyway, they were committed from the very beginning to regime change. There was lot of clamour in the media about the fact that those countries were going in out of responsibility to protect, but in reality there were also public statements to the effect that now Gaddafi has got to go. Most of the other countries eventually either came to that position as the operation continued, or found it convenient not to notice, and so the operation continued: it had an objective. It may be unusual in an academic sense but not really unusual in practice that the operation was in support of an insurgency within a country involved in a civil war. We took sides, and again, theoretically we were protecting Libyan civilians. That is a nice notion but we were also very quickly bombing logistics sites 500 miles, 200 miles away from the scene of the fighting. The obvious message was that what we were saying in public was not necessary; but anyway it was in support of an insurgency, it was an intervention in support of it. That is significant. In most of the literature, dealing with internal intervention the UN takes the position of a counter insurgency, helping the government defeat an uprising or a rebellion or whatever. In practice, though, the idea of intervention in

71

a state on behalf of the insurgency is not that unreasonable: we did that in a fact in Bosnia, we did in fact in Kosovo, we have done it in Afghanistan, we take sides and we prop up their efforts to take power and then we protect them. That is an interesting feature and it may be that many people consider it the model as we confront this unstable, complex world: these various countries or those countries that are going to become more and more involved in actual intervening on behalf of shaping or controlling the development by the internal value for the state. There is not a lot of literature on a certain area worthy of some study. Gaddafi's government was exceptionally vulnerable to airpower. First of all, Gaddafi himself distrusted his air force except for one squadron in Tripoli that he had tended to favor, but they were under trained, under practiced, under equipped, badly maintained, distrusted politically, paid less airmen; pilots who were paid less than army lieutenants for example, which seems an incredible injustice but that was the truth because he just did not like them, so their pay was actually reduced. So, the air force itself was hardly functional, with some of the reports claiming for example that most of their SAM squads were operating at 10-15% readiness rate. They were reporting 80% so they would not get shot, but in reality they were about 10-15%. There is more: Gaddafi's government was a sultanate, it was just a different variation of the kind of government that Libya had had forever, and many Arab countries have. They are categorized by family rule, dynastic rule, with a main focus on maintaining family rule propped up by second and third degree tier hangers-on, who were there primarily because it was in their interest to be there; the rest of the country was largely disenfranchised. These modern sultanates are common in the Middle East but the essential governments are not that uncommon away from the Middle East as well. In those kinds of countries as long as their internal power, their internal mechanisms for repression, control the populations the regime can be fairly strong and fairly durable, but if you unseat their ability to repress their people they can explode politically, because some may find out that most of the people in the country do not like to be repressed by their government. Once it becomes obvious that the government is losing its grip, rebellion can pop up at all directions, this is roughly what happened in Tunisia, and it happened in Egypt, it happened in Libya. The system does not just melt away, it simply collapses and that is basically what happened in Libya's case when it overstepped this point and collapsed.

72

The campaign highlighted a series of shortfalls and it bounces the air forces involved. Thomas Withington has already talked about it, so I will not go into every detail but I would emphasize one point. Everybody is perfectly aware that the European air forces showed up with small numbers of fighters, sometimes there was no ISR or support aircraft, tankers and so forth at all. As a general perception, the American perception is that we consequently saved the Europeans from an unnecessarily long war by showing up with our marvelously balanced version of airpower and making sure they can fight effectively. There is a certain amount of truth to that, but it does not go all the way. The simple fact is the United States Air Force found itself at its extreme during this conflict. It was all the Air Force could do given its global commitments to not only cover its deployment obligation, but to bring forces back, keep them trained for big wars, not Afghanistan or Iraq, rest people appropriately, maintain equipment appropriately and so forth. All those commitments were underway. way of the time. We, that is the United States, had two deployments. We had deployments underway in every combat and command in the world at the time: A-1 type active operations going on. Those serial operations started as there was a major earthquake in Japan. That involved a lot of airlift and a certain amount of tanker support to take care of that. We had nuclear alert commitments; we had training commitments and so on. The United States Air Force was tapped out in any sense of its normal management procedure for major forces. The only way it could scram together a tanker fleet was if it went to the reserve forces and said: how about volunteering for 90 days? That is a diplomatic request to reserve for reasons I will not go into but I am sure your reserves are similarly away, or have similar kinds of consideration; but if as reserve volunteers they do not get credit for retirement later on, they will not get medical coverage for their family, nor other benefits. Asking reservist to volunteer for a weekend or a week is one thing. But to ask a reservist to volunteer for three months is asking a lot and yet they came forward. Most of those tankers, approximately 20 tankers we sent were reserves, there was also a small unit of tankers that deployed to France from active duty in a station in England. But most of the force came out from our reserve forces. We can only find it that way. Congress never authorized or funded the operation, which meant that there was no funding for it, there was no money to pay the reserves, there was no money to reimburse the air force operations and so forth. Congress was at a major political dispute at the time, it had nothing to do with Libya, it

73

had everything to do with the forthcoming elections and so forth. But as a consequence, the USAF goes to war without contractual authorization or funding. It pays reserves the money that is normally allocated to pay for reserve training, not reserve operations. So, this is a pretty difficult operation but the point is, when you look imbalanced, the Air Force was at a point when it was stressed out. The other aspect is that most of our support structure is old. Our tankers are in bad shape. We have been retiring our tanker fleet, which really was at 600 KC135 types and about 80 KC10 types. We have been retiring tankers because they are becoming uneconomical and rapidly technologically difficult to keep in place. They were bought to support B52s. We kept them out for the B52 fleet largely retired because with Tactical Air Command, the fire community had learned how to use them at a sustained operation but they were not brought for the fighters, they just happened to be there. The fighters got whatever was left over. So, that fleet is in pretty bad shape. The KC46 fleet are programmers underway. I think we expect the first airplane around 2017 if we are lucky, and, but there is a real danger that the 135 fleet still wear out faster than we could bring KC46s on the line. So there is jeopardy there. All of our IST systems are based on old 707s and 2130, so it is a hazard as well. So, the United States is dealing with the same issues that some of the

74

Europeans and some of the Israelis deal with, that there is not enough money out there to keep the whole fleet modernized, let alone structured, the way that it needs to be for all the bases we are trying to cover. Last point, despite of all this, the intervention air force is actually integrated pretty well. The other point is, and that is what I love, because everything that baits the army, gets somebody excited, is good as far as I am concerned, but air power basically rendered irrelevant the balance of power on the ground, immediately. I grant this is an exceptional situation, we have got a fourth rate army, it is composed or led by a madman with no retirement options, second tier leaders who have pretty divided loyalties and they start jumping ship almost right away. The Alliance soldiers range from boozers to mercenaries, to incompetents, to occasionally here and there well-trained units, but it is a pretty mixed group-bag of people. In spite of it, the point is that when the first range Spiders roll in and blow up the first Libyan armored personnel carrier outside of Libya, the Libyan army lost its ability to conduct sustained defenses, it never will again conduct an offensive through to conclusion, it will jump up out of the holes now and again and make a rush, and it will gain some ground but inevitably, and they know it pretty quickly, they will be pushed back by air attack and in some cases they will not make it to the other guy's lines. I will point out that not only is Iran's quest for nuclear weapons obviously a key, if not the key, to security concerns for Israel and for the USA right now, and for NATO and so on, but you cannot overlook the fact that Arab military systems out there also learned from the Gulf War, they have also invested some money, they have also tried, within the context of their abilities to train their officers, their enlisted, they have equipped well and so forth, they are not the Arab militaries of 1967 or 1973, these are a different bunch, and I know, most of us do not want to believe that Iran is going to wind up with nuclear weapons but should they do that, there is going to be a very real likelihood that you are going to see conventional threats development happening under the umbrella of that nuclear structure, just as we did in the Cold War. The first thing nuclear weapons are going to do to Iran is split it between the hardliners and the doves, because nuclear weapons are the real deal, if you decided to go to war with nukes, a lot of people are going to die, everything can be wiped out, it changes everything. Now, some people in Iran are too fanatical and too stupid to recognize it, just like in Russia there were people like that. The other people are going

75

to say: Holly Molly, or Holly Muhammad, they are going to wonder what we got ourselves into, and how do we use these things, or not use these things as a way to get ground but that does not get us all incinerated. So this is going to be an interesting challenge: they are not going to make things stable, and in Iran, if they have not figured it out yet, they are not going to find their strategic world simpler. I think alliance building is probably one of the more important issues: coalition building, one has to figure out how to do that. I would argue on a strategic level that Libya has only indirect relevance to Israel, Israel is not going to join a coalition of states, and go into some Arab state and sort out its politics; I cannot imagine that and I do not think you can imagine doing it, or wanting to do it, or being to some degree dumb enough to do it, but so in a direct sense I am not sure if NATO will do another Libya, I just do not see it. But what I do think is the participation of a small state in these out-of-area operations, a small state such as Denmark, Holland, Belgium – this small state does not have air force anymore, it has an army. These countries saw a reason to be involved in this coalition; they saw a reason over the last 20 years to develop the capabilities albeit on a limited basis to participate in an out-of-area operation. They did it for relevance, they want to be players, they have global interests, and they know that what happens in the world can affect them as much as it does any other country. They realize they need to be players at least in a small party if they want to be sitting at the table where a peace or a settlement were discussed, they wanted a legitimate role in what was going on in the world, they have to figure out how to play in a way that the big players, mainly USA, would respect. I remember hearing what the Italian chief of staff said one time, on second hand, but he said the most humiliating experience he had was when he was the Italian air force liaison officer in Riyadh during the first Gulf war and on the first night of the air campaign he showed up at the door at the air operation center, some captain said to him "you cannot come in" and he said "why not? I am the Italian liaison" and the captain said "well, the general said not to let the Italian in because they did not bring any airplanes, they brought airplanes but they would not use them. So if you have not been playing, you cannot come in, you cannot even watch what is going on, you are out of it", and that had an impact and Italy was one of a number of countries that set out to make sure it did not happen again. There are a couple of option for preparing for various operations, this

76

is really a whole separate conference and it is not for me to go through it, but in one way it simply develops small incomers of an air force to project a balanced airpower capability, I don’t know, a dozen fighters, four tankers, couple of ISR, AWACS airplane, but put together an independent capability. The more common approach by small countries in Europe is to do what they needed so they kind of maintain the fighters fleet, although knowing full well that they were only going to go to war if they go to war with USA, or along with the USA, I do not think they want to go to war with us. But at any rate, so they emphasize fighters, maybe they brought a tank or two, maybe they brought an ERI or something, but basically they knew that they would require an alliance with the USA but at least they came to play. A couple of years ago I read a kind of a tongue in cheek wall air force dictionary of operational terms, and it defined the operation as someplace the Americans will take us, so they knew that was the way it was going to be, so they are accepted the strategic dependents as their model. The main thing was that the European forces were essentially designed, they have always have been so, to fight in place: they do not deploy, they do not even have to deploy, except for the Germans and the British in WW2. But the US Air Force is essentially 100% deployed, the Expeditionary Air Force is organized if necessary to pick the whole camp up, and go somewhere, or go different places, most air forces do not do that because of its cost, in terms of structure and support investment. We are able to do it in part because of investments made during the Cold War to support the Strategic Air Command and other operations. So actually they are hollow, it is not that they do not know they are hollow, this is an important aspect; people think: what do those Dutchmen know about airpower? They know a lot about airpower, they are very clever, and they knew that they were hollow but they just have to accept that, they had plans to build a balanced air force but they have never had the money. So if out-of-area operations seem something you ought to think about, it is going to take an appropriate balance of shooters, it is going to take a pro-active approach to figure out how to be part of a coalition, and if you want a coalition to come and help you effectively, all I can tell you is that you had better go out, get out in the world and interact with the people. You think that they will come - because these things do not happen automatically, the Swedes interacted with NATO for 40 years, but they were never part of NATO, when they came to the war, they could not get into the

77

classified communication systems, there were problems integrating, they had nobody to send to the operations center, so it took a while to get them integrated, it does not just happen. Do not accept any help unless we bring it. This integration issue is important but the most important aspect that enabled it was social preparations, the fact that European and American officers interacted professionally, socially, in training, in common doctrine documents, they had a long history of interaction, they knew each other personally, they knew each other by name, they knew each other's business card. You have got to do that on a continual basis, every year, you cannot do it once and come back 10 years later, and think everybody is still in place because they have all retired. Ground forces pretty simply dominate land and open warfare, if you can get them to get up and move around, then you have got a real air force, you can kill, and you can kill them fast, and you can kill the parts of them, you need them first to make them stop moving, out in the open, and then you can kill them when you get back. That is that simple, that is what happened in the last 40 years with precision weapons and ISR systems. But if the little guys are hiding, dug in and sneaking around, it is going to take coordination of an air force and a land army to uproot them out and kill them and beat them up and force them to surrender. If you do not have that, I guess I am saying the armies are useless, I do think the primary role of an army in modern times is to provide victory verifications for the air force; in the case of Libya, we have got a fourth rate army, it still took a couple of months to get the end of transitional governments: military force just organized an offensive operation and we supported them systematically with close air support, regardless to what was said in the papers at that time. There was support and it still took them a while to beat the army into submission. Does that mean that this was not an independent strategic air campaign? Some people have said that, what I will tell you is that in two days, NATO, part of NATO wiped out the Libyan air force, in about 6 hours they made it irrelevant and then they finished it off in one minute. From that point on the Libyan army's days were numbered. NATO systematically wrecked the Libyan army logistic structure, its communication structure, and every day signaled to everybody that Gaddafi was not in charge anymore and that his days were numbered and we have got plenty of evidence from Libyans that they shattered morale and it went from bad to worse from day to day. Those were strategic effects and they were independent, if they did not have air power, they could not have done it.

78

Couple of hanging questions I would leave you with, maybe for a future conference, first of all the advantages and disadvantages of participants out of various coalition operations. For Israel, this is a really difficult question and part of it is figuring out who is going to play with you; you got some problems with that? - Who is going to let you play with him? Where would you play? How will you train, why would you train? I could go on and on. The implication of Libya for the future structure of the Israeli air force: there are not a lot of people in the world that can assess whether you have got enough from what you need. What I can tell you about that is that the USA did not have enough tankers and we only have 600 of them, okay? In that conflict we had one tanker for about every five shooters, it was not enough, the tankers shortage basically cut the operational pace in half, that is all you can do; because you did not have tankers, fighters flew patrols as long as 10 hours, actually more than that - tankers enabled fighters to load up both for air to air and air to the ground, they went there and if they needed to blow up a tank, they blew up a tank, there were not any Libyan fighters the second day to shoot down, so they never shot a missile but they could have if they had to, if Gaddafi made a run for it or something. This is an issue and I can tell you also as a strategic planner, the answer you made up last year is not the answer for next year, it never stops.

Left to right: Maj. Gen. (ret.) Herzle Bodinger, Dr. Col. (res.) Robert Owen

79

The New Middle EastProf. Uzi Rabi, Director of the Moshe Dayan Center for Middle Eastern and African Studies in Tel Aviv University

I should like to share with you some of our experiences in the research and teaching programs in Tel Aviv University and will try to furnish you with what in my opinion is very important to a citizen of the Middle East, namely, a list of tools, maybe of some insights too, that we argue that all those who walk through this regions lanes in the 21st century should be equipped with, this is patently different than what we used to have in the 20th century.I shall do so to a great extent on the back of the Arab Spring and try to review the way the regional actors see the picture [shown: presentation titled 'What New Surprises Will Spring on the Middle East in the Era of the Arab Spring'].In November 2010, more than a month before it began, Arab and African leaders met in Tripoli. The hidden hand of history put four leaders at the front of the official photo, all of whom were to pay the utmost price in 2011. They are Zeyn Abadin Ben Ali, the president of Tunisia, who made the best deal and a week after the outbreak of the turmoil escaped abroad. Second from left is Ali Abdullah Salah, president of Yemen who signed some months ago a compromise or defeat agreement, left Yemen to its woes. The third is Muamar al-Gaddafi, ruler of Libya whose 42-year rule ended in a bloodbath on a car fender, a man whose cut organs are buried in the sands of the Libyan Desert. The last on the list, Hosni Mubarak, the ex-sphinx of Egypt, is on trial in his hospital bed, one can assume his life will end one

way or another.This photo says a lot more. We do not know where the Middle East chariot is rolling to, this is important to note. We do not know what the picture of the final stop of the galloping train of this wave of uprisings will look like.

80

I think that two things should be said: it will never be the same. We are on the way to develop a new political culture relying of the growing power of the masses, this is a mass civilization, and the people are armed with digital sophistication: Facebook, twitter. We have been following events in the Middle East in the past year and a half. I decided to set up in the Dayan Center at Tel Aviv University a multimedia program through which we follow events in the Mideast with intimate peeping into places we had never been able to get to through Facebook, the internet, You Tube and all other ventures connected to the new social media.It should be taken into account that in future we shall be seeing again throughout the 21st century the demonstrations we have seen, probably at a swifter pace. This venture is not a one-off, not a passing phenomenon and it is important to remember that the event we call the Arab Spring is one in the basis of which has something connected to a psychological effect and its significance is that the fear barrier has been broken.There are many questions about what is going on in Syria and the wrong ones to my mind are why Assad is holding on and just till when he will be able to keep power in his hands. Naturally there are many different answers but the most important point is the fact that the people of Homs and Hamma are courageous enough to go out and demonstrate every day even though they are being massacred in their scores or hundreds. Something is going on here, this is the psychological effect, the fear barrier has broken, and future rulers will have to consider the masses and the new voices. Whoever means to reuse the old Mubarak formula – rely on the US outside of the country and tell yourself and the others, 'I will take care of the opposition from within' – will probably not last long in power; it is a failed formula. One should be much more attentive to the voices rising from the streets and squares, to come up with a new program in terms of society and economy. Any problematic performance in those two sections will bring about a continuation of the demonstrations sooner or later. There is a new political framework, much more tumultuous, more dynamic and different than in the past. I think that we can expect a much stormier politics, much more diverse, much more dramatic and one should get used to the new public debate. One should know and attentively follow the active forces in every society; this is an altogether different ball game with new rules and we shall see how we can progress finally in this issue.Incidentally or not, an important event is about to transpire in Egypt. Tomorrow or the day after they will elect the new president of Egypt, and

81

for the first time these will be free elections. This is definitely something one has to take into account: not the ones who started with the uprising and revolt are the ones left here to enjoy the fruits of their labor, in the well known way of revolutions in the making there are opportunistic forces armed with the right example and maybe with the right organization too hijack the revolution. This is not a new phenomenon in the Mideast but a recurrent theme that revolutionary theory is familiar with, and we shall have to take this into account too. Keeping under the American aegis for long does not bring about any positive outcome, at least not publicly. Complete identification with the US like that of President Mubarak can ultimately bring to ruin. I think we are going to see another bloc to be led by Egypt and we shall talk of it when we get to the geopolitical theater.So this is the first theme: we are on the threshold of a new political culture. What we have here is a common denominator that is applicable to the whole of the Mideast: young people, Facebook, internet, mass culture, but each country is a case on its own, Egypt is Egypt and Syria is Syria, Yemen is Yemen and Libya is Libya. Our analysis seeks to present the common denominator while pointing at the unique aroma of each and every state and therefore we maintain that generalizations about the Mideast can prove troublesome if one does not take into account the Egyptian, Iranian, Turkish, Yemenite or Libyan aroma, or others for that matter. This brings me to the second theme: no one is immune; in my opinion the wave of uprisings is not over even if there is an interlude, it is clear that what is no less interesting than following the four cases that have already happened is to turn our attention to those places where there is civil strife just now like Syria or Bahrain, whose rulers still retain power at least for the time being, and follow the countries trying to defend themselves from current upheavals.It is interesting to watch Jordan and Morocco and other monarchies transforming into another bloc, one that is called the defending monarchies. Saudi Arabia and the Gulf states present another case in point.How will the wind that strongly blows at the Mideast roofs be checked so that it will not strike regimes that are basically very anachronistic because they hold to various forms of absolute rule, the like of which we saw in Europe hundreds of years ago? How can a ruler stay in power without giving away power to the masses? This is a problem and clearly there is some sort of change in Jordan and Morocco – a king that has given up a small pound of political flesh for parliament has started a journey no one

82

can see the eventual outcome of and it can be assumed that at the end of the day we shall witness the fall of monarchies and other regimes.This may take time but in my opinion, without using expressions like the domino effect or snowballing we should think of the ramifications of the winds of the Arab Spring on the regions or countries in which it has not come about yet, because it adds to the dynamics there too, so our agenda is fuller and more interesting than ever.The third theme is where we go to. Many analysts in the West came up with an analysis that relies on the European experience so when they saw what had happened in Tunisia at the beginning, when Mohamed Boazizi set himself alight and inflamed the Arab rebellion, then they saw what happened in Egypt and they came up with the diagnose that this phenomenon is parallel to what happened in the Spring of Nations in Europe: people marched out into the streets demanding social justice, political transparency, they were strong enough keep up their demands until the ruler was deposed. The Americans say 'if you have A, B and C you must end up with D which is Democracy'.If you see people crowding in the streets making such claims and standing firm until they depose the ruler it will end up with a western style democracy. This is what happened in Europe so there was an almost complete analogy to what is known in European history as the Spring of Nations. So if there is spring and it is Arab it gives rise to the theme of the Arab Spring and in the west people rushed to give the uprising all sorts of names like the Facebook Revolution and the Twitter Revolution – any caption that reinforced the theme that this is a western-style democracy in the making, the Revolution of the Young etc.More than a year after these events one can clearly say that in a considerable part of the cases hit by the Arab Spring, especially Egypt and Tunisia and maybe in Libya and Yemen as well, those who had moved the wheels of revolution at the beginning were not the ones to collect the fruits of their labor. A 30-year old Egyptian who worked for Google in Cairo was dubbed the Facebook Commander, the one who organized the masses in the streets is not in Cairo now, he is in Qatar, and he wrote in his website in Arabic "someone has hijacked our revolution".Who hijacked the revolution? To a great extent it was political Islam, the Nada movement, the renaissance and Tunisia, the Muslim Brotherhood in Egypt, maybe the Al-Islakh party [the opposition – Ed.] in Yemen. An interesting thing happened here: two organs made use of the vacuum

83

created after the overthrow of the leader, these organs have two dimensions imparting them a great advantage; one is political Islam, the other is an immense organizational power in education, health and welfare and the economy that helped them change a good infrastructure from the beginning of the road like no other force in public debate. The basic advantage of the Muslim Brotherhood was expressed immediately in the beginning and several months later we saw that turn that made some people say the Arab Spring has become an Arab winter, or an Islamic one. Whoever may think that the Muslim Brotherhood had it easy in Egypt finds it is not so when carefully examining things.These people will ultimately have to prove what they were never asked to do. The slogan they proudly sported for decades when they tried to overthrow Sadat and Mubarak - when asked what was the recipe for a solution they uttered three words that became one of the prominent slogans of the Islamist movements: Islam is the solution. According to this conception Islam can produce many diktats and instructions with which one can build a society as well as a state in a correct and balanced way.The Egyptian paper Al Aharam stated in its editorial column that the Muslim Brotherhood contention had been for years that they have the keys of correct management and the unique qualities needed for running society in an orderly fashion; please, prove it now that you are capable of building a society and a state.

84

Parliaments in the Mideast, especially in those countries that have experienced the Arab Spring undergo in the first stage – this is my assumption – for a decade or two at least some kind of successful takeover attempt on the part of elements of political Islam. If you wish to see the Mideast as it really is, you need to know that in the next decades these will be the organs that lead or dictate the pace. Public debate will be tainted in a great deal of terminology and conceptions originating in these organs; we shall see how they function. But nothing lasts forever and if they do not supply the goods, the public will see to it that they pay. From Israel's point of view one can determine that we are in a great sea-change in this region. In conclusion of this theme I shall borrow from one of the columnists of Al Aharam whose comments I like to follow. Muhsein Abed-al-Rahim published some two months ago an amazing column under the caption "After Mubarak – Where?" He expresses his opinions in an ornate style: 'they tell us we overthrew dictatorships and that is true; they tell us we should look up to the young generation who got up and took action and it is true; but they also tell me that we shall finally become a western-style democracy and I am not too sure of that…. my friends say, Muhsein, how is it that we see what you do not see? How is it that you do not look at the horizon and see the approaching swallows, announcing the coming of a liberal spring to the Mideast?' and he then says something that is very interesting: 'I hear or see the swallows but I also hear the flapping wings of birds of prey that arrive from the edges of the sky and try to block the swallow's flight'. He then turns to the West: 'it seems that we shall not be a dictatorship like we used to be but we shall not be a democracy like you think. We are a demo-ctatorship, a hybrid that has elements of the old world and of the new world, we are societies that look for themselves.'The 21st century is becoming a laboratory that helps us put some heavy questions about these things. From Arab spring to Islamic winter – are we in the Arab Spring or in an Islamic Winter, or maybe something in between? Time will tell.I wish to emphasize that every state is measured by its own measure – there is no unified pace or one single measure by which we could measure all phenomena in the Mideast. There are states, unlike Egypt and Tunisia whose social demography is very complex with many sects and religions, languages and minorities as well as geo-economic formations. In such states, when a dictator is overthrown it is mostly a wake-up call to each

85

citizen to get to the capital, draw his weapon and fight for a better position in the new state.States that are made up of different human materials could turn at the fall of a dictator to a theater of bloodletting. In post-Gaddafi Libya after NATO finished its work and left, there is no one to solve the problems. Who will decide if Benghazi is the capital or Tripoli? This is not a semantic question. When one is familiar with the history of the Middle East one knows that these are two ex-colonies; each one has its own slice of culture - and they are in a constant state of conflict and friction. It is hard to bring about understanding and compromise among the many tribes overrunning the Libyan theater.My concluding example is Yemen. The latest terrorist attack and every attack made by the al-Qaeda in Yemen are designed to signal the new Yemenite regime that replaced Ali Abdullah Salah, that should anyone wish to harass the al-Qaeda in Yemen the organization will settle accounts with him here and now.Yemen is in the south-western part of the Arabian Peninsula, on an important geopolitical boundary. In North Yemen there are Shiites who wish to exploit the situation in Yemen even before the onset of the Arab Spring in order to create an autonomous zone. Shiites are usually supported by other Shiites, Iran is their big brother. Saudi Arabia is a Sunni state, the arch-enemy of Iran so you can understand there is a proxy war going on.The Yemeni tribes are dealing blows to each other in the capital, San'aa; in Aden there are intellectuals who wish to replicate a renewed division of Yemen to south and north and the news is happening in the last few years at Hadhramut, the native region of the Bin Laden family. Thousands of al-Qaeda activists have gathered here in the last few years "having finished work" in Afghanistan or Iraq or having been released from Guantanamo and all of them are on their way home to Yemen which is a failed state as far as we are concerned, that is, a capital with a center and a flag but there the central power cannot impose its authority on the further reaches of the country. In those far-away territories "unofficial states" are being established, some are terrorist states like this al-Qaeda state in Yemen.As we see it, this is a kind of reversed by-product of the Arab Spring because where there had been a dictator who had held power by force and imposed unity on the local public, there is a process of disintegration and crumbling of the parts that had made up the whole. In the Mideast there are countries made up of these materials, Iraq is one and so are Libya, Sudan,

86

Yemen, Lebanon and Syria, therefore we can assume that when a dictator in such places is overthrown we have a completely different Mideast as these countries will turn into states producing negative energies at least in the short and medium run. I should like to refer to the geopolitical agenda and mention one more thing: for more than two decades we have been walking among the themes of the Mideast in which unlike in the 20th century the prominent actors are not the Arab ones. The Arab countries in the 20th century were those that dictated the tempo of the Mideast from Nasser's Cairo in the 1950s and 1960s went out the message. Baghdad and Damascus were centers of attraction or important centers of gravity in Arab politics. To use the formula set out by those that shaped Israeli foreign policy in the 1950s and 1960s the 'treaty of peripheral countries' referred to Israel surrounded by a long line of bad guys, the Arabs. The good guys are the non-Arab states which in the 20th century were Turkey, Iran ruled by the Shah and Ethiopia. In the center of Israeli decision making it was argued at the time that Israel is indeed surrounded by an Arab chocking-belt but beyond the Arab deserts and mountains there is hope, namely, the non-Arab states, Turkey and Iran, pro-western countries with which a large-scale cooperation is possible.A long-short story tells us that in the 21st century we are in an almost inverse equation. In the 21st century Ankara and Teheran are the ones deciding and dictating the pace in the Mideast, both are no-Arab actors. Naturally, we should remember that Persians, Turks and Kurds are not Arabs.Students of Mideast studies in TA University understand that instead of generalizing they should dismantle, show the big difference in this area. Turkish and Persian are languages now studied no less than Arabic. These things go with the Zeitgeist and show there is another tempo here and other players that should be taken into account in our theater – Turkey and Iran.There are players in the Mideast who wish to overthrow Bashar Assad. Saudi Arabia and Qatar are the first among those Sunni states that identify Assad and Syria as an Iranian client and build an anti-Iranian axis. You have to understand the new dynamics in the geopolitical framework of the transforming Mideast: the Iranian bloc, a sorry state with lots of problems and oft-repeated questions about the Iranian nuclear capability and economy. Iran is more isolated than ever and the big question is how it continues its path. In Iran there is a "total refuse bloc" as to Israeli and Palestinians, a camp totally rejecting the existence of Israel and relies at least for now on the Iranian nuclear capability as a recipe with which you

87

build regional hegemony.The second bloc that recently shrank is that of monarchies in the Arab world, Saudi Arabia and its small sisters with Jordan and Morocco, whose views about the Israeli Palestinian issues are more moderate while they definitely oppose the Iranian nuclear capability.This is a moderate Arab bloc headed by Mubarak's Egypt and Saudi Arabia. This is the bloc Israel will have to find a common denominator with and will be able to do so, not because of any spiritual closeness but because of converging interests and mutual enemies.I forecast the creation of a third bloc to be led by an Egypt still dogged by its interior problems, this is an Egypt that in one way or another is ruled to a great extent by the Muslim Brotherhood. It will probably lead a very significant direction towards all those countries where political Islam is dictating a beat and my working hypothesis rests on simple assumptions: Egypt has never been just another state in the regions; it has always led a policy so this is a state that will probably lead a camp; we shall have to wait and see who will join this camp. Egypt cannot rely on the Iranian bloc because Egypt will be leading a state in the style of Islamic populism, not Sunni like Saudi Arabia but Sunni at its Muslim Brotherhood best and public policy that relies to a large extent on listening to the street. I definitely see the creation of another bloc next to the Iranian one and the monarchic one. It may take a little time: Egypt will be at its head, this bloc will be most selective about the Americans and Israeli, it will rhetorically attack them every step of the way but it will be a bloc of countries who also have to answer some essential questions about building an economy and a society.On these three blocs – or maybe between them or above them will revolve a country that has its own foreign policy with numerous interests of its own, a country that has come into its own in the Mideast during the last decade: it is Erduan's Turkey and we shall find it making ad-hoc coalitions with each of the said blocs. Once it will be Iran, another time it will be the Sunni-monarchical bloc and maybe once with Egypt. So we are in a sort of changing geopolitics opening in front of our eyes. It is interesting to focus the lens on the internal dynamics of countries and from this aspect, Egypt is a wonderful laboratory, and in other terms Syria does not fall much behind. When we talk of these things from the geopolitical aspect in the midst of a transformation occurring the Mideast all we can do is continue to follow developments.

88

A member of the audience asked who will join the Egyptian bloc.Prof. Rabi: I am sure that in the near future Egypt will find a certain common denominator or a partial one with Tunisia, whose Nada party is committed to these agendas even though Tunisia is a more secular country. In the long run I see the rise in Yemen of a Muslim Brotherhood organ called Islakh. I have reason to believe that in Libya too the Muslim Brotherhood will come to power. I know that in Morocco the Muslim Brotherhood won its – not simple – pound of flesh in parliament and even in Syria, if and when Assad falls, I have a feeling that it is a somewhat amorphous bloc; I call it the Islamist International – it is not a political alliance of countries but a creation of some understanding between a long line of countries that have a common denominator emanating from the fact that political Islam leads them. They are hostile to everything pertaining to the ancien regime and they are obliged to support every country that undergoes a revolution because they are a creation of revolution and they will be rhetorically very negative towards to the Americans, Europeans and especially towards Israel. I think we shall have a dialogue or another political climate. This bloc is not coherent now; it will come into being because Egypt has to play a role and I think this is the role it is designating itself intentionally or otherwise.

In answer to another question, I have visited Jordan many times, and for years I never heard one world of criticism against the king until last year. Since the Arab Spring I was in Jordan three times and I did not meet one single person, no matter in what level who did not utter some criticism against the King or the royal family.The king of Jordan is wise; his family has a deep understanding of Arab politics but in my opinion but the spirit of the time is stronger than everything and in the long run the monarchy in Jordan may become imprisoned by the Arab Spring and if it happens, it may develop similar orientations to those I presented.

A member of the audience asked if political Islam that came to power in a democratic fashion will know how to retain democracy later on.Prof. Rabi: I think that demo-ctatorship as mentioned earlier is what will happen so check what is happening here by many democratic standards and you will find many discords. Take Turkey for example; it is a democratic

89

country by its format but you will find many journalists in its prisons. It is well known that many improper things – improper for a democracy - are being done there. I think that every country will have to get to the right mixture by its own lights,In this sense Turkey is perceived as a model. You can see it through the visits of Erduan who has built immense economic power in Turkey. There are some who doubt this affirmation but at least for now the Turkish economic power is proven in comparison to other Mideastern countries.An editorial published in an Egyptian paper towards Erduan's visit there asked the reader "who would you prefer to replace Mubarak? Just name the one'. A candidate who knows how to manage a good economy, who can look the US and Israel right in the eye, a person with a political outlook based on pluralism, parliament and parties and what seems like democracy. I think we shall get a picture of a Mideast democracy that is not quite a democracy but something else. The important question is how these forces will keep their specific weight. The result will unfold with time in terms of economy and society. I do not envy the Muslim Brotherhood in Egypt, maybe not even Hamas at Gaza because I think these groups are approaching the moment of decision, there are not more walls to hide behind, they will have to come up with answers and explain how they make foreign policy, how they treat Israel and the Mideast, how you build the economy and society.Looking at the formation of the Egyptian parliament one can see their greatest enemies are members of the Salafist party who methodically send poisonous arrows at the Muslim Brothers and give them the same treatment the Brotherhood gave Mubarak and Sadat not long ago. From this point of view it is very interesting to see how circumstances may change but the rules stay more or less the same.

90

Strategic and Operational ChallengesMaj. Gen. (ret.) Eitan Ben Eliahu

This is no mere mission – to speak to a forum of professionals and experts, to keep to an acceptable level of abstraction and still refrain from matters connected to field security. I shall start with a question: what theater are we talking of? What is the operation range of the air force? The conception matured many years ago – the IAF defines its activity in three circles: the immediate circle, the second and the third. Their operation radius is as follows: the first round has an order of magnitude of 300 km, the second – 700 km and the third – 2000 km. obviously the circles are not symmetric, they become elliptic under various threats or lack of threats along the flying route to the objective. In theatres along the Mediterranean, for example, just as we operated in Tunis, in the strike against PLO HQs, there is a distinct influence on the flight profile and the threats along the way because above the sea threats are reduced and the circle becomes elliptic in that direction. The circle gets elliptical as well in the direction south.This operational thinking has been with us for long years. We dealt with the first circle until the first Gulf War (1991) more or less. In that period we started to plan and build our order of battle in the second circle (700 km) and ever since then we look at the third circle, that of 2000 km. It should be examined in an additional dimension which is not only range; in each range it is most important which outline we talk about, what are the objectives and the intentions we have in that range.We have been operating successfully and professionally for many years. Our mode of thinking, our guile as well as our stratagems and manipulations when operating in long ranges in secret, precision operations have brought us – in my opinion – to a level of expertise that is among the best, most efficient and most mature in the world. I refer only in the category of operation in the longer ranges, on condition it is executed in a secret and precision outline. In the second circle we find outlines with slightly broader activity, the intention of which is to obtain some achievement that goes on to develop and broaden, and may also be holding some political purpose.In the immediate circle, whether we plan an operation in advance or slip-slide towards it, we may find ourselves waging a war. What is war? It is a

91

fighting activity with scope and depth, which makes wide-ranging use of the order of battle and various types of missions in order to obtain a certain political outcome. This activity may spread over a week or some weeks, a real war, an ongoing war.Let me go on now to the middle circle and the close one. These categories divide to two possibilities, one – an operation we initiate for political reasons like the nuclear issue for example, in order to stop a nuclear program somewhere, or for some political objective in order to create another political situation following the aforementioned operation. The other category is a situation in which we must react; the enemy attacked and we responded. During the response there may also be some sort of punishment – reprisal in our professional lingo. There is also a possibility of acting in the framework of a coalition. It is strategically and politically important that Israel can be a member in a coalition that will operate in a fighting mission. The question if Israel will participate or not is a separate issue; I can tell you that in 1991 we had, theoretically, an opportunity to participate in the coalition but in practice we were not in. Our situation now is completely different. One should remember that each one of the three circles has a variety of objectives: strategic targets, military and civilian infrastructure and stationary and mobile tactical objectives. In all three circles there is air defense and anti-air defense.Except for the third – farthest – circle, in which there will be covert operations, we in the middle and near circles will have to gain air supremacy at least up to halfway to these regions in order to enable the activity of a support force system to the attacking air power. The activity needed will include air-refueling, relief units, EW systems, communication systems, etc.On the way to these destinations we shall not be able to operate the way you do in the current security theater, for example, from patrols in Israel's space or the summit of Mt. Hermon. In order to operate at long ranges one should place air power in the middle of the road, create air supremacy at that zone and secure the flightpaths on the way back. This complex long-range operation is not done out of choice. These factors of a complex operation are essential and one cannot plan operational activity without them.The long range directly affects the order of battle at our disposal. Unlike the activity in the local theater in which we could operate with each plane

92

some 3 – 5 times in 24 hours, in which case we may assume that 100 planes provide 500 sorties daily, in the long range 100 planes will make only a sortie and a half each, that is 150 sorties.That makes for a sudden reduction in the order of battle and there is another significant aspect:: while in past we used to utilize the full variety of fighter planes, the most modern of which were directed to the most challenging, complex and dangerous missions, alongside the older and a few oldies which were allocated the least complex missions, when we operate at 700 to 2000 km away there is no possibility to divide forces by qualifications. Here one needs the newest and most air-worthy for their credibility, defensive capability and that of carrying munitions and adjustment. One should mention the UAVs of course. Even though there has been a remarkable development in everything that has to do with the operation of UAVs it is clear that their operation in the Golan or in Gaza in quite unlike that of operating at long ranges, even though there are UAVs in certain places in the world that operate at such ranges but surely their number is small.Our situation in the region is unlike that of almost all countries in the world that are in conflict. I do not know of any country – it is always good to take the US as an example – that no matter where it operates around the globe, I can hardly think of a situation in which on the way to or from the destination the force has to cross past hostile zones or sectors we are not coordinated with. Our situation is different; no matter how much you move the map, in each place we may wish to operate, on the way we need to violate territory that are not our objective. There may be those who will be happy to cooperate with us but others may not. This is a political issue to be looked into during the planning and the preparations and also while executing the mission. Each violation of the sovereignty of Jordan or that of Turkey will create a diplomatic problem. The US is adept at dealing with such issues; we do not even approach them.It is – to be sure – a most important issue: there are certain ways and the employment of tools that do not violate sovereignty. The presence of satellites over a territory does not infringe any state's borders. Use of ballistic tools is accepted as non-infringement of any country's territory but passage of planes without prior authorization is a severe violation of any state's sovereignty. When a state goes to war, the political end should be defined. Now we are considerably more mature, but there was a time we did not know it – we

93

had those "no other choice" wars. When going to war one should set an objective for the campaign: the Americans knew how to do that in Iraq. They defined their mission as getting the Iraqis out of Kuwait without any conditions. This was the only mission that had been coordinated with the UN and the coalition supporting that operation. During the fighting the Russians tried to bring about a ceasefire but got a negative response – they were shown the UN resolution.In the European campaign the governments of Bosnia and Yugoslavia fought the Kosovo forces. NATO armies had a definite task, to put an end to the bloodshed. At the end, Kosovo gained its independence. In this instance there was coordination between the military operation and the political achievement.In the second Iraq War the goal was much more ambitious – to oust Saddam Hussein altogether, to establish democracy in Iraq and clear it of unconventional weapons. The outcome of that war, as is well known, was distinctly different than that planned.So the question begged is what kinds of missions and objectives we set ourselves as a state whose size is unlike that of the US, not to mention that we are in another region of the world.If we consider the history of the security concept of Israel it turns out that the basics can be found in a 1936 essay by Ze'ev Jabotinsky called "Iron Wall" arguing that our neighbors will never agree to give up territory and national assets. In fact, no nation will agree to do it so we have to push them back time after time until they finally get used to the fact that we are here.This is the basic ingredient in the security concept of Israel but by no means the only one. Ben Gurion who established the state of Israel put it in more practical terms. When reading his writings one understands well what happened here in the last decades and also understands what should not be done. Ben Gurion said: 'there is no chance that we could to defeat our enemies. The only chance is to get out of every round of conflict in the best possible way. They will get on their feet quickly; they have inexhaustible manpower and resources. There will be another round. We go for one round knowing well there will be another. 'They who wish to see themselves as a nation that manages its security on the basis of the assumption that it is going to act in accordance with the two categories I have just talked of should ask themselves what is their new security concept.

94

Let me outline in brief several scenarios for starting a war. If they shoot from Gaza at our southern settlement, we are hardly interested in the political situation in America or the economic situation in Europe. We go to operate here, in this region and we are interested in the political situation here at this time, but should we choose to participate in the activity on the road to Baghdad, we are not unrelated to the political situation in the world.An operation like Moked, the strike on airfields on the very first day of the Six Day War was a tactical, political and strategic surprise that required preparations of a much broader order: call-up, forming up, logistics, there are things you cannot hide, some are constructed as deterrence. There are activities that we refrained from in the past because they might have caused a deterioration of an already tense situation like that in the War of Attrition for example. This was one of the reasons that the reserves were not called up in 1973, on the eve of the Yom Kippur War. The opinion was that if we mobilized forces, we would ourselves bring about a worsening of the situation. Finally we were attacked and got into a no-choice war. There is also preventive war, when the military-political situation is intolerable; a country can then start a war in order to change the situation.One may get into a preventive war in light of information that the enemy is about to attack: you then go for a preventive strike in order to suppress the enemy offensive.Going on from the opening stages, let us assume that we have succeeded in defining our political goals and assuming we were sophisticated enough to have gotten over the hurdle of the opening. Now we have to face a more intricate question which is how this war will be brought to an end, achieving at the same time the objective we had set ourselves? It is important to remember the objective is not to take territory on the other side – certainly not approach the capital but mainly it is the specific case at hand, that should be developed and thought about and in accordance to which decisions should be taken - which asks if we can break the will of the other side. Can the Iranian ambition to acquire nuclear weapons be broken by a combination of military and political operation? Not by destruction but through aiming for the minds of the leadership. The ways to do it are by damaging the development and production systems, adopting sanctions, setting about an international process, and should the need arise take up military operation as well, thus creating a circle that will motivate the other side to think again. The second thought could be that the alternative is preferable: they would sell petrol, get new technologies,

95

maybe that is better. This is how you aim at the will of the other side. There is the possibility of ending the war with negotiations over territories. During the fighting one takes territories or other strategic assets that would eventually serve during those negotiations as a sort of protracted Attrition War the meaning of which is 'we shall not stop until reaching an understanding and agreement.'This is where the political campaign goes deep into the military campaign. Negotiations require a channel of communications with the other side. Unlike the US that has many tools to manage a dialogue with a conflict state even throughout that conflict, we have no political dialogue channel, well, almost. I should remind you that during the Cuban missile crisis the US could up the level of alert, including nuclear alert, deploy some 150,000 soldiers in Florida, fly unhindered over Cuba and even lose one plane while talking all the while with the USSR. I do not see how we can manage a political campaign all by ourselves throughout the military campaign.Even if we find all the solutions to these factors, this story still has an economic impact. According to the local outline, the "past outline" is the script we lived by for 40-50 years. We had an Egyptian and a Syrian front, between one to two fronts. The distances are about 100-300 km. This outline needs force design financed by the defense establishment in the order of 35 billion shekel a year. These are more or less the nominal budgets of the last decade. When we were a force that came to operate in the category of past outlines which also fit the theories of Jabotinsky and Ben Gurion, we needed a framework of 35 billion shekel. The moment we went over to an updated local script, that has an additional front, including missiles and an attack on the hinterland, with the possibility of the entry of unconventional weapons into the theater – this is another story altogether. We are in this situation today and we have reached some considerable achievements – we are working on the force design according to the new script, we are getting organized for defense, for absorption and for active defense, which is a most important part, also for our operational mission in the area. This mission belongs to the category of the distant circle but if we are in war with Syria and Lebanon and there will be need to stop the Palestinians – this is the outline more or less. It is possible that one or two missiles will get here from a thousand km and then we shall not be able to remain passive. This too is part of the order of battle, we shall have to go to the long range with all that accompanies such activity and so you have 55

96

billion shekel a year for force design to operate in these ranges tactically and create deterrence.As long as we discuss precision, covert operations it is thumbs up. If we get organized politically and conceptually, there is nothing to prevent us from operating. There is no cause for being coy; the Americans understood with each war they went to, except Panama perhaps, that they have to have a coalition beforehand as well as partners and that they depend on others. This is not a demonstration of weakness but a political strategy.If we have aspirations to go on a wide operation it should be done only with a true backing by a partner. Whoever does it without that true backing by a partner will find himself in need of political aid at the end of the process. I remind you that at the end of the Second Lebanon War we had difficulties in ending the war without the political assistance and backing during the its last stages.There is a certain factor that slightly changes the rules of the game – stealth. I am an ardent fan of the F-35 among others though nor completely – because it brings stealth to the theater. 90 percent of the problems I have described are nullified when you have the capability for stealth operations so this is a very important prop-up. It is less important for the Golan and Damascus theater in which we shall employ our air supremacy very quickly and paralyze radars in short order. But if there is the intention of operating in long ranges in the outlines I talked of, stealth is a very important prop, just as presence in Space. I have tried to think which military step could bring about a numbing blow after which both sides would decide it was "time to stop". But one should know that even when we wish to stop it, the process will take between seven to ten days or perhaps be dragged to 12 days. At the very moment you tell yourself, 'I have reached a situation where I have exhausted the force and the fighting objectives and I wish to stop. I have finished – according to Ben Gurion this round not too badly and I wish to stop it', the prime minister should call America and since negotiations cannot be conducted through the phone he sends his chief of staff and from this moment it takes some 24 hours until the chief of staff arrives in Washington, then another 24 hours to get back to Israel. Condoleezza has to consult Europe and asks the chief of staff to come again. There go about 48 hours and then the Security Council and the weekend and by now some 7 – 12 days have passed. So one has to take into account that the government that planned a one week long war should send the chief

97

of staff to Washington already on the second day of the war, regardless of what happens or would happen on the ground because by the time it is concluded those 12 days will have passed.In light of these data you get the parameters of managing a campaign on the political and military level. I think this is the key; we have become used to reprisals to operations in the capital, to the thought that military ruin is what creates the result. But in this situation and especially in those outlines, things are no longer so. Destruction is not enough; true, effective destruction is important but so is the complementing political action. So this resolution should be coordinated beforehand with our partners too.I wish to repeat we should be wary of the phenomenon of misconception. Even though collective wisdom acts as brakes and original wisdom returns things to their proportions, we should be warned early enough, so that we understand the significance and so refrain from developing in our imagination - with the assistance of current communication media and the anxiety about image – all these imaginary scenarios. This is how I did it, how commanders of the air force do it as well as ministers of defense. Commanders are asked if they can do it, and naturally they say yes and the public is beginning to accept the 'our air force' and all this while misconception is slowly being created. This is what happened in 1973 when everything revolved around one known phrase with which each discussion started 'the Egyptians cannot cross the canal' – why? Because what stayed in our consciousness from the days of the Independence War was that if the Arabs had crossed the border to sweep us back into the sea and did not manage it then, how could they cross the Canal to get to Beersheva or Ashdod? They cannot do it. But Sadat only wished to cross to the other side of the canal and start a political process – this is how along the years a serious misconception develops among strategists, decision makers and the public at large.

98

The Contribution of Space to Long Range OperationsOpher Doron, General Manager, MBT, IAI

In light of the changes in the Middle East there are also more than a few changes in Space that are very relevant to the way we manage systems. Let us start with Space in the deep, this is a nasty place evidently, bigger men than myself have described the complexities of reaching the long range. The targets there are partly infrastructural and a long-term observation is required, then strenuous activity is needed to destroy them. Some of them are tactical targets of the first order as they expose themselves quickly, do what they do quickly and go back to hiding quickly, but their later ramifications are not tactical at all. The reaction to some of these very strategic things is a deep tactical response. The IAF commanders have said that it is an uncomfortable place to work in and at the very least it should provide some good intelligence. But intelligence is required to give so much more and Space gives the combatant far away and the combatant who is close by a great deal more than what we are used to attribute to it.All of us talk of intelligence and observation, clearly there are communication satellites that give us communications for whoever flies or sails or covers long distances on foot. But Space gives us close and distant navigation and the time synchronization of our command and control systems that comes through navigation satellites. Space gives us meteorological data without which no one can fly anywhere. Space gives us the close meteorological forecast - without Space we do not know what the weather will be like the day after tomorrow, we certainly do not know what the weather is like just now at the target. It gives us early warning about missile launches; today we depend on the Americans for it, and in some of the cases it gives us capabilities of sigint, not just visint. So there are many means to help build a capability of the close and distant campaign coming from Space in addition to very clear satellite photos. I shall start with them as they are the most interesting, the most beautiful, we frequently deal with them.Space enables us to cover enormous regions - the bigger part of the Earth, almost without any limitations, depending how the satellites are launched and how they are operated. Space makes it possible for us to cover these regions at a frequency that depends on the amount of resources we have placed in Space and the way we placed them. The more satellites we launched to an orbit that fits our requirements, the more we got intelligence regarding our needs. Thus he who places satellites in a polar orbit – that

99

passes over the poles and most people do place their observation satellites in such orbit – gets pictures of the world at a relatively low frequency but at hours which are very comfortable for photography. Whoever places his satellites in a pitched orbit gets much more frequent passes but not the whole world over. We are more interested in the time than the region so we place the satellites where we do.It has been noted today that none can contest a satellite flight, which is to day that the satellite may fly and take pictures wherever it may wish to; this is a legitimate action, it does not violate any convention, there is no cause for grievance, it does not upset anyone, so one may get long-range intelligence and short-range too. As worrisome changes develop in the Mideast and spread to regions that are near and sensitive, it gets more difficult to fly UAVs and fighter planes to collect intelligence and only the satellite is capable of passing there all the time.The picture quality is improving with time; once we needed to be close in order to get a sharp picture. Now you can get excellent resolutions from a satellite; they talk of resolutions of tens of centimeters that already make possible a clear recognition of targets and sometimes it is a very precise identification of all that we want. So there it a great variety of targets that interest the intelligence organs – some of them are strategic. Needless to say, the people who work on UAVs constantly follow the construction of large buildings and airports, but they are also interested in tactical targets.Whoever can get every few hours to a certain operation area, a region that could be over the border and could be in the third circle or the starting point of ultra-long-range activity, whoever can get there every few hours and follow the tactical activity is capable of directing his own tactical activities there in order to notice the change in the region and make decisions accordingly.An interesting thing about satellites is the structure of cost of the satellite array. It costs a considerable sum of money to build a satellite and launch it, it is relatively cheap to operate it since it has no need of technicians to tend it nor are replacement parts required. The satellite is in Space and it is snapping pictures. When a "picture of over the hill" is required, one does not need to call and beg to get the UAV and wait for it if you get it at all in three or four hours or in the next four days. All it takes is making a decision and the appropriate pictures are taken. Therefore a lot of intelligence can be obtained about many regions – not those that were originally planned for. We go to look far, in other places too, for free. And we love free.

100

[showing satellite pictures] Those are pictures from the Eros B satellite, the civilian observation satellite and its performance is similar to that we get in part of the military layout. I chose it because some of the lectures dealt with AA batteries; so there is a S300 battery, supposedly in Murmansk and one can exactly see the radars and the vehicles, which of them is loaded and which is not as well as what is happening around there.I love seeing the quality of the resolution: you can see the attaching ropes of a submarine; their diameter is a quarter of an inch and the ice pieces floating in the very cold water of the North Sea. You can see the anti-aircraft batteries in Libya, a SA5 battery, a position with launchers and radar positions before and after being hit.Among the pictures that I am fond of some of you may recall the North Korean shelling of the South Korean island about a year and a half ago [presenting pictures of four launching sites of the North Koreans taken the day after]. In each one of these sites there are six rocket launchers and linings and you can see even the marks of tires they left in the field.The optical capability is enhanced by radar that makes it possible to get pictures of infrastructures [showing a radar picture of Sydney, Australia] as well as what is happening in the airport, what planes they have and where they are exactly.Let us move now from observation to communication. It is essential for forces fighting far away, it also enables contact over the hill for forces operating nearby.There is a growing trend in the world of employing civilian communication satellites for bandwidth in military operations [showing a slide] some 80% of the bandwidth the Americans used in their recent operations in our neighborhood is bandwidth leased from civilian communications satellites and there is a growing trend of installing military payloads on civilian communication satellites – it is called hosted payload.There has been a meteoric growth in bandwidth when comparing the American operations in Iraq, Kosovo and the second round in Iraq; it is said there has been a 40-fold growth in bandwidth from the first Iraq campaign to the second, even though there has been a 40-fold reduction in the order of battle. A 2010 forecast talks of a 10-fold growth in the scope of satellite military communication from 2010 to 2015-16 and 100-fold from 2010 to 2022. This has been a rather solid forecast in the past two decades so one may assume it is not baseless.In the last year or two there appeared two very interesting hosted payloads.

101

One is the Intelsat satellite, a big American-European company who put up a UHF payload for tactical communication of land forces for the Australian military. What does the Australian military do with it? – they are not so sure about it either so they have been leasing this whole bandwidth to the Americans in Afghanistan in the last year. The second is a payload to discover payloads put up by the satellite called Sat2 which detects ballistic missile launches from an utterly civilian satellite.The mission of detecting launches takes up a considerable part of the military operations in Space. The DSP array provided the Americans with warning in the first Iraq campaign, it is rather old and there is another array, a new one partly operational, composed of several satellites that will send warnings and another array, now being developed which will give even more impressive warnings.For Israel, Space is strategic depth, the capability of seeing and detecting, directing and communicating in depth, a grand strategy capability. In order to realize this strategic capability an impressive investment was made along the years in the military Space plan and now we have in Space 4 B class satellites, those satellites have a resolution of 70 cm. Three of them belong to the defense ministry and one to the Imitsat Company. To the best of my knowledge we take the world's second place in satellites with high resolution that are in Space. The Americans precede us by far and the French put up their third satellite this year. They have two military ones and a civilian satellite. There are another few that come near to a 1 meter resolution and we have a quartet of sub-metric optical satellites operational in Space. Add a radar satellite and a rather too-limited portfolio of satellites in future.I shall not go into a profound discussion of the crisis in Space; investments in Space have been dramatically curtailed in the last few years. The last satellite was ordered in IAI in 2007 and if no more satellites are ordered soon there will be no blue-white satellites in Space. Our satellites enjoy healthy, long lives; all the satellites that have reached Space have a long, healthy life. In November 2011 we celebrated Eros-A eleventh year, and in May 2012 Ofek 5 will be ten years old – they were designed for a four-year activity and they still have a long life. This is a combination of the right handling with a very reliable construction. We can take pride in what we have achieved and we certainly have plans for the future, even though there is a considerable gap between the plans and the budgets slated to finance them [showing slide]. This is a new

102

model of satellite, Ofsat 3000, and it has resolution of a half meter from an altitude of 600 km, with a very broad covering and it will supply a great deal more intelligence than that of today. We work concurrently on the radar satellites and some of those are being constructed and prepared. They enable us to scan day and night with much flexibility and different modes, these satellites are designed to give flexible intelligence in very special outlines.We launch our satellites in accordance with the limitations of the regional geography, it brings them to orbits which by chance are also very suitable to the intelligence cover we want; they cover all the hot and interesting regions in the world. I am not sure if there is any correlation between hot temperature and a political hot spot: looking at the map you can see that almost all regions of friction are more or less 40 degrees from the Equator. This is where satellites tour. We now have in Space communication satellites as well, the Amos 1,2, and 3. The Amos 1 is no longer called by this name; it was sold to Intelsat two and a half years ago after having come to the end of its operational life at the service of Hallal Company. Hallal is now operating at the same spot the Amos 2 and 3 that we produced at 4West above the Atlantic.We also operate for Hallal the Amos 5 which was launched at the end of last year, it is called Amos because it belongs to Hallal that bought it from the Russians who had offered it with a slot in Space at a bargain price and so they not only developed the Russian communication satellites industry, but considerably promoted it. These days we are fighting for the Amos 6 and if we succeed there will be a future to communication satellites in Israel. If not – we shall lease services from Intelsat for all sorts of depth missions.Amos 4 is now under construction in our plant and will be launched next year. It is a big, advanced communication satellite, very impressive; in comparison with the Amos 2 and 3 that weighed more than 1 ton, Amos 4 weighs 4 and a quarter tons, with 24 receivers in KU and KA, with ten antennae, very advanced digital capabilities, one of the most advanced in the world.We are in the last stages of its integration these months, before a comprehensive series of trials and launch. We make a great effort in order to preserve this fleet of satellites which is rather crowded – some ten operational satellites. Space is not a nice place: it is hot, it is cold, there are many particles there, all sorts of dead satellites which try to collide with

103

us and we have to get out of the orbit. There are malfunctions that cannot be fixed. There are operators that make mistakes every once in a while, there are those who try to interfere with the handling occasionally, there is talk of blocking, interception and dazzling and all sorts of threats on the array of satellites. But technical credibility is the decisive factor for the satellites' array longevity. That is, the need for the right planning, having to take into consideration a very hostile Space environment and what is no less important, the proficiency of the operators, correct handling, we do a lot in the construction stage and the handling stage in order to keep them in Space.To sum up, I wish to mention something that adds to the strategic situation – not the external one but the internal. We invest considerably in the positioning of Space in education and the economy and believe young people can be drawn to find interest in Space. We bring these issues to schools believing that if we improve technological education we shall not be the only ones to gain by it – Israel will enjoy it and understand that Space is but a part of this story. Perhaps the civilian Space program of Israel, inaugurated this year, which is much smaller than required will grow thanks to our efforts; we hope that through investment in education, in the economy and generic technology we shall be able to increase somewhat the activity in Space.

Left to right: Brig.Gen (res) Asaf Agmon; Col (res) Alex Gan

104

UAVs 2030: A Vision for the FutureCol (res.) Alex Gan, Consultant, Gan Consulting

I have never operated a UAV so I cannot pretend to know much about them. Still, I wish to share with you some of my private thoughts. In 1945, at the end of WW2 there were already those who thought that the next war would be decided by planes flying without pilots – it was the vision of forward-looking people. Even today we are asked when manned military flight will end. It is a difficult question. Manned military aviation is over 100 years old; from the Von Richthofen plane through the Mirage to the JSF, where it will supposedly end in some 20-30 years. There are some who put it at 100 years from now but there is no doubt that manned military flight will disappear sooner than we think.The end of manned military aviation in transport planes will come when civil aviation decides it is suitable. Nowadays already there is in civil aviation a directive saying "Let the plane land by itself because it is better than you". Civil aviation has ripened enough for it; it is only a matter of conception and decision.The JSF is very expensive, missions are most difficult and it is difficult to train people for long-distance flights, flights that take some five to seven hours. With the technological development and the high cost of training and maintenance, there are even now reasons enough for manned military aviation to come to an end. I shall go into some details about the technological innovations influencing the UVA issue and you can draw your own conclusions. If we analyze the cost of UVA vis-à-vis its operational flexibility we shall find that by its benefits – which cannot be measured exactly – UCAV is probably better than the Zahavan and can carry out more missions but also costs a little more. The Global Hawk is an amazing intelligence machine, flies high and costs the Americans a pretty penny.Operational flexibility as far as I am concerned includes several factors: maneuverability, quick reaction time, capability to adapt to the mission and operational flexibility is among those; by the way, today it is rather modest.The Predator, for example, started as an intelligence-gathering plane and the Americans made certain modifications for strike missions; it is not flexible enough – I may suggest how to improve that flexibility.There is a tendency to compare the UAV to a fighter plane. There is no comparison because in the fighter plane sits a pilot who knows how to think unlike the UAV

105

that does not know how to think. As of today we should give the UAVs capabilities of this kind.What are the principal factors that influence this flexibility? First of all, take the engines. Propulsion is a relatively undeveloped sphere: we have come from the good old engine to a turbo prop and from there to jet, turbo jet and turbo fan. In this development there are no breakthroughs.As to the material, we have come to combined materials and advanced metals. We could do much if we could use them to build more advanced tools that will really increase flexibility. In the domain of aeronautic planning there is development coupled with capability to execute advanced simulations and plan the tools.I shall now give some data about performance. We started with UAVs that fly at less the 100 knots, today we have speedy UAVs but they are not rapid enough. There may be missions in which we might be required to fly at 2-Mach.The UAV maneuverability is rather limited. The planners and the operators are satisfied with a 60 degrees turning, 2 G – and you do not need more. UAVs which we may want to survive in a modern battlefield, and be able to maneuver and cope, will have to go over 9 G that a pilot does in a F-16. The UAVs have no pilot and it could easily maneuver at 30-40 G if it is made with the advanced components and the correct planning we shall have.The minimal radar signature is very important and this is one of the reasons I think that all UAVs that are now in our vicinity are dinosaurs destined to fall at the start of the war. Sensors: we talk of multi-sensors. The problem is primarily with processing a large quantity of material – it is on-board processing: that quantity of information collected by these instruments cannot possibly be transmitted in its entirety via com-links. Because of the needs and the band-widths some of it will have to be processed in the air, in the UAV itself; it is possible and it is talked about even now. We expect new sensors and expect that their capability will improve.The human factor: we are indeed talking of a plane without a pilot but each UAV mission requires between 5-6 people to operate it in all domains. True, the operator does not sit in the plane but he is a pilot, it is a plane whose pilot is piloting it by remote control. We must simplify it and get to an autonomous system. Why autonomous? – with an autonomous system we reduce the quantity of communication involved and at long ranges communication is a major headache, if

106

the operators are cancelled it becomes easily operable. Autonomously it is possible to react more quickly to every one of the things that happen at a given time in the battlefield. I shall give an example of an autonomous mission: I plan the UAV to fly to point A and bomb point B, patrol section C and go round a certain town and interdict every truck entry into a certain zone, refrain from hitting civilians in the vicinity and come home by 23:00. It is not complicated; we know how to do it. There is nothing sophisticated about it. Take this example and add it to a whole troupe that will be programmed thus: take off, fly according to the planning and limitations and carry out your mission. This is not imaginary: we can execute a large part of this plan on condition that our conception and logic be directed to it – and we are still not there.How shall we finally gain autonomy? We have to extricate from the system the man that brings his judgment and this is exactly what is frightening everybody. This is the point we have to pass. Take for example a similar case: we now know how to produce bombs that fly independently 100 km; they are given the targets knowing they will hit the target. The system knows how to do the work by itself, it is better off without us.And another interesting story: when I wrote the first characterization of Iron Dome, I put it in writing that Man is not taken into account because the system cannot absorb Man's involvement should he be too slow and interfere with the system's operation. Some people were mad at me: who will take Man out of the system? Finally it turned out that there was no choice. We can plan this thing to work. All you need are algorithms and programming, that is all. Now it exists in a big part of the systems now being developed.When talking of a manual mission, man operates everything in the UAV he runs it, flies it and operates its sensor. We have switched to systems programmed to take independent decisions; for example, if I operate the camera and lock it on a certain point the UAV will be able to turn by itself in such a way that the camera will always see that point. This is a small step on the way to partial autonomy of the system. We already know how to approach missions that are almost automatic, we know how to program takeoff, flight in flight paths, execution of mission and going back to landing.As to the term expert systems – as I conceive it - we know how to imbue it with the best human knowledge at our disposal about the issue, as algorithms, the UAV will

107

operate them and do the work. The difference between it and artificial intelligence is something we did not think of but in expert systems we already know how to do it in many domains.For example, suppose we program a UAV to take off, fly to the target and come back. If I tell it during the programming: there is a SA battery at a certain point and the parameters of the battery are given, the height of the threat is a given, then I can give it an algorithm so that it plans the mission by itself in the best way. It will fly high and low alternately. We already know how to do it so I shall put the expertise at my disposal into the system in order to bring it to an additional advanced stage of autonomies.Survivability – it is made of covertness and its components are the ability to maneuver and the capability of ambiguity of UAV systems, that is, what is the algorithm planted and what complex and sophisticated computing it is carrying. Survivability is rather low today. It seems we have provided the UAV with enough tools and defense but it is still a poor instrument and we must give it much better tools to defend itself in order to survive.Cooperation between UAVs – these are nice words; we have managed to get to the stage of coordination among several people who execute the mission. We deal now with networks developing out of an innovative conception: we shall take a manned F-35 plane and complement it with three accompanying UAVs to do the work for it as contractors. The question is asked what the pilot will contribute - everything the pilot wishes to tell the UAV is already known to the system. In fact we shall get to a stage dealing with hordes, a flock of UAVs doing the work and I shall not elaborate.When trying to foresee future technology in the years 2012 to 2030 we should cast a glance backward and mention what we had in 1994. Things happened in the world. The Channel Tunnel between England and France was inaugurated, Yeltsin and Clinton talked, Boeing 777 flew for the first time and there were other events, already forgotten. If we survey 1994 technology we see Netscape published the http, the format protocol that we use all the time. There were almost no cellular phones, no Google, no Facebook, we photographed on film, only the military had GPS – today it is available on every phone. There were no mobile memory sticks that encompass today a full treasure whose volume is that of a past hard disk.As for computers, in 1994 the newest processor was Pentium 100 mega-hertz. Today

108

a computer is doing 3.6 giga-hertz in 2.7 actions. If we go on linearly, this would be 4 terra-hertz. Just think of the power of computing. We talked of Java and Pascal, but now we already have 5th generation languages and parallel computation.In my assessment, in years to come we shall have independent computing capability: machines will do the computing by themselves; there will be artificial intelligence in 2030 whether we like it or not.In 1994 there appeared some composite materials; we deal with more advanced materials now. In 2030 there will seemingly be self-repairing materials; the significance is that when being hit the UAV will repair itself. Such materials are being researched now. When planning systems innovative systems, different sorts of innovative possibilities, flexible displays and other ideas should be taken into account.I have no idea what energy will be used in 2030; everybody is looking for this golden egg and lots of money is being invested. In 1974, after the Yom Kippur War Ephraim Kishon [a famous Israeli satirist] wrote that after the oil crisis it was decided in Israel the issue has to be solved so they sat all the brightest minds of the Weitzman Institute and told them the oil crisis has to be resolved in order to prevent Arab states from dominating the world by their energy resources. They sat down, thought, researched, worked for a year or two, invested billions and found that goat feces contain a phenomenal quantity of energy. Then it turned out those goat feces are available in the Arab states. Nothing has changed since 1974. We are still stuck with conventional energy, changing batteries. There are new directions, work is being done on many sorts of strange fuels and I do not know what will happen with nuclear propulsion.In aerodynamics we have seen interesting innovations, such as a UAV inspired by the aerodynamics of the seed of a maple tree, it falls and glides while falling.Someone inspired by the hummingbird's flight built a UAV. There is much to learn from the characteristics of nature, our capability to analyze nature and understand the engineering behind its phenomena is astounding. We are talking of UAVs with air survivability of days and months. There is an ambitious idea today – to produce UAV that will stay 65 years in the sky; we shall live and hopefully see it.In my opinion the first bloom in innovation of the UAV array is the Predator C. Why the first bloom? Because finally it has a jet engine and can get to ranges we are interested in less than 10 hours in each direction. It is much speedier and flexible in

109

its missions. There are of course more developments from the aerodynamic point of view, covert jet UAVs that will be capable of executing the mission quickly and covertly.Picture processing is one of the essential technologies in UAV missions; we are very advanced in picture processing but we have not yet gotten to the stage in which systems know what is called real ATR, that is, the system will look and be able to distinguish details; we know how to do parts of it, we shall certainly be in this domain in 2030.I hope we shall have IFF. This is one of the most difficult theaters; everybody is trying hard but nobody has a real solution. Today there is a solution that is partly capable of identifying the friend, but none knows yet to identify the foe.Small atomic watches, micro atomic watches are the basis of all advanced navigation and time systems which are the basis to all missions; these are produced the world over, they keep getting smaller and cheaper.The cost of speedometers and advanced gauges which used to run to the hundreds of thousands of dollars is gradually going down and nowadays you have cheap gauges which cost less than a hundred dollars, good reliable gauges: this technology is coming along at a wonderful pace.The most significant point in my talk, so far, is mentioning that some 20 years ago no one had internet communication or cellular phones and 30 years ago you did not have a fax. It is clear that within the next 18 years we shall see several technologies that will change the whole picture, make it entirely different than what it is now, possibly one of the largest factors to take us to a technology that looks futuristic now.The F-35 took us to the sharp end of technology and I say we must update the concept of this plane and turn it into an unmanned, cheap plane that knows how to do its work by itself. Naturally, one should continue reducing the cost of materials and other components.We have to demand that the industries and decision makers think of ways to change the format of thinking and not just about increasing quantity or weight, this is the only way to completely change the theatre of battle.

110

Overview lectureBrig. Gen. Hagi Topolanski, IAF, Chief of Air Staff

I am about to survey the directions of the military threat from the angle of the air force. I shall describe the development of the IAF and its place in Israel's security concept and the challenges the IAF consequently will be facing. The latest developments in the Mideast have been talked of and elaborated here, all of us understand they are momentous, a change on a strategic scale, still I do not think that anyone can foresee where this will take us and what will be the end result. This process holds both risks and opportunities but when looking at the sober strategic assessment of the situation we understand that that the risks are significantly increasing in the long-range.I should say the following as a member of the military and I say it as a citizen of the state of Israel. The military threat on Israel is steadily increasing, in theaters, in capabilities are increasing and the response that Israel and the IAF are required to come up with is broadening as well. The chances that we shall have to operate in more than one theater are increasing: we shall have to know how to simultaneously operate in more than one theater. The character of war is changing and I shall refer to it later. We have to assume that the next war will be unlike the last one - with which it is usually customary to compare, certainly not to the war whose lessons have been imbued in all of us – the Yom Kippur War seen as Israel's traumatic experience.As to the directions of military threats, I shall indicate three that essentially influence in my opinion the way the IAF operates and the security concept. First, the enemy has gone over from war by maneuver to war by fire; this is a fundamental change, it changes the face of war and its character. There is no threat today that someone might conquer Israel – the threat is that hundreds and thousands of missiles might fall on Israel. The threat has gone from the front to the hinterland. The ground to ground missiles, the short-range and long-range missiles being developed today by our enemies, are stocked in large numbers, their ranges are longer and their quality is higher. To our regret, those who hold the missiles and rockets nowadays are not just the states with whom we have some dialogue but terror organizations camped around us, holding a more relevant arsenal that could be launched at Israel and hit it. This is the significant direction that has happened here within the last 20-30

111

years: the change from war by maneuver to one of fire; this is the challenge Israel, the IDF - that includes the IAF – are facing.The second challenge is the direction in the development of the enemy air defenses. After many years in which the enemy air defense has been relatively static, we have seen in the last few years that the enemy has made a dramatic, technological advance in capabilities and the development of advanced air defense. This air defense is challenging our traditional air supremacy. Our enemies understand the basic thing that perhaps has been gnawing at them ever since the Moked operation in the Six Day War, through the Yom Kippur War, Operation Peace for Galilee and the Second Lebanon War: they understand that the cardinal threat they are supposed to respond to is the IAF. They accordingly invested money and effort over the last few years in an advanced air defense.The third direction is that of consciousness. The influence of the media, international law and the legitimate right of Israel, the IDF and the IAF to operate is an issue we are preoccupied with. We have to pass this examination daily, every hour. The IAF goes on combat operations and is examined on a day-to-day basis. The IAF takes care to operate with ethical restraint adhering to values that emanate from its very being the Jewish people air force. We shall continue to operate ethically and consider well every operation we make. If we compare our activity with other forces in the world – and I do not think we should be judged by their measure, we have to apply our measure – nothing compares to the way we plan and perform our activities. We make extraordinary efforts not to harm the uninvolved and minimize damage to others. This is how we choose the targets and plan munitions, not necessarily in the way that will give the utmost efficiency. We plan the fuze so that it does not cause environmental damage and check each target before we strike in order to ascertain that there is no one who is not of the enemy. Nothing can compare with the operational planning and execution when it comes to our coping with terror. The legitimacy challenge stems from a real inner belief that our actions have to be ethical.The IAF and the security concept – we have just celebrated the 64th day of independence of Israel; the IAF's age is the same, in the beginning it flew light planes and today it is radically different. The IAF operates munitions and advanced systems, the most advanced order of battle in the world. The IAF is the strategic force today, the supporting pillar in Israel's security concept. In the last few years

112

there has been a tendency to look at a security concept that has four components: deterrence is the first; the IAF is undoubtedly a prime factor in deterrence. One of the reasons that the enemy abstained from getting into a conflict is the power of the IAF and I do not think this is going to change anytime soon. The second component is the overpowering the enemy; the air force has the capability to operate with precision and lethality in the front and in depth missions against small or big targets, anything that could hurt any military or state. The IAF is capable of resolving any conflict or war. The third element of the security concept is that the IAF ileads the country's defense. This domain is becoming more important for Israel and it is developing not just technologically but conceptually. The air force has shaped itself in the last few years as the central defensive force of Israel. We are responsible today for the detection preceding warning. We added the "Hetz" missile in the 1990s to our order of battle and have been operating Iron Dome since April 2011 and in future there will be additional systems that will enable the IAF and Israel a defense response to missiles of various kinds. We shall continue to develop, improve and extend our arrays and defense capabilities. I find it important to note at this point that whoever thinks that victory can be won by defense makes a grave error. Defense has to serve us in order to protect the hinterland and the inhabitants of Israel and should enable us to operate our offensive power – the IAF. There is a risk that Israel might fall in love with defense thus neglecting the attack. As long as it depends on the IAF we shall continue to defend the hinterland and enable the activity of the air force offensive power.The IAF has been undergoing some dramatic changes in the past few years. The historic air force has been extended to enable it to respond to the challenges and stay relevant, provide the defense required for the state of Israel as well as the response to security challenges. I shall elaborate some points in this context.First, the theatre of operation: in the 1970s we dealt with the first circle only but in the 1980s-1990s we found we were required to give a response [all the way] until Iraq and in the 2000s we are already talking of Iran. Today's air force has to operate in more theatres and farther ranges.Second, the defense array: the combination of a wide and effective defense array affects the air force. Once the IAF was focused on strategic missions and destinations while now it is exhausting itself, extending in ranges and theatres

113

as well as the missions it is undertaking. In this context we shall have to go on developing the defense array, to shape combat doctrine and concepts and operate an array with ground-breaking capabilities on world scale thanks to an advanced industry for operational purposes. We shall have to know how to combine this array with the strike array. In the beginning to allow them to operate together – which we are doing even today – then to combine the mutual effectiveness that a defense array will contribute to the strike and vice-versa.Third, the UAVs – we have turned into the leading world air force in combat operation of the UAV arrays, air vehicles of various sizes and operation capabilities, a variety of missions. These vehicles that one can be proud of have been developed in Israel and they are all made in Israel. The IAF is the world leader in developing UAV capabilities and will continue developing them in order to respond to the challenges as required.Fourth, precision munitions; from inaccurate bombs – at best with precision of 15 meters we got to laser-guided munitions hitting the target accurately and from there to autonomous munitions that hit with the precision of a single meter. In the last decade and the Second Lebanon War the air force operated precision munitions that enabled operation with great efficiency. In future wars the air force will be required to efficiently operate precision weapons on a scale hitherto unseen and with efficiency, starting with the operational planning through air control, execution of missions and understanding the accumulated effect resulting from this activity.Fifth, the cooperation with the army; the development of the battlefield requires effectiveness in the joint battle. The air force is committed and understands its central role: to support and assist the fighting on the ground. In the last few years there was a great deal of progress especially following the Second Lebanon War, be it in capabilities, scope of exercise, cooperation, mutual trust and the mutual language. We need to keep promoting it. The IDF and the IAF are about to form a new perennial program. One of the main concerns of the IDF and IAF is the capability to retain the order of battle and continue instilling the capabilities needed for various responses to challenges. The scope of resources might endanger the IDF and IAF capability to put up the needed response, especially during years of uncertainty.We understand that a dramatic and historic process is taking place now; we just

114

do not understand fully where it will go on to and how it will be concluded (if it is concluded). We shall have to be strict about keeping high preparedness, high alertness and high flexibility in giving response within a short time. The IAF is made up of talented, highly capable people. This is a challenging generation, a generation of technology. The capability to keep the good, the excelling and the highly capable in its service is a challenge to the IAF. Of all the challenges I have indicated till now I think this is the inner challenge with perhaps the highest importance for the long-range development of the IAF. To sum up – the way we wage war has changed; we are on the threshold of a different Mideast at a time of uncertainty and changes. We are facing a new battlefield as to the threats. The IAF will have to continue adjusting in order to stay relevant. Unlike other air forces in the world, the IAF will do everything it needs to do in order to maximize air power for defending Israel including changing conceptions, capabilities and priorities. The IAF is in a process of change and dramatic extension. I have talked of the theaters, of the defense domain and others. The IAF will have to change its organizational structure and adjust to the theater and the threats and the capabilities it is acquiring. We shall have to continue developing the long arm, to absorb the different aspects of the defense mission and to absorb the most advanced capabilities in the world, as is expected of the IAF – to always be at the edge of technology, the edge of capabilities and respond to challenges to come, on top of those that already exist. The IAF will continue to fulfill its mission, to make every effort to do it in the best way and to be Israel's principal defensive force. The IAF is conscious of its importance and the place it occupies in the defense concept; it is ready for this challenges and it is ready for the changes that will be required in future due to the transformation and tumult in the Mideast and every decision that will be made in Israel.

Answering questions from the audience Brig. Gen. Topolanski said:Regarding the question about the air force activity in the coalition, it is no secret that Israel has a deep understanding of the need to defend itself with an independent capability, no dependence on other countries. So the first thing I should emphasize is that we shall continue to take care and preserve the independent capability of the IAF, act independently to defend Israel. As to flying in the coalition, we do train abroad considerably with partners from different countries so that we definitely

115

build the ability in language and understanding and battle doctrines too in order to operate in one coalition when required. Still, work in coalition is a political decision that does not emanate from a decision of the air force whether we should or should not work in the coalition so that if the state of Israel will deem it right to give a certain mission to the IAF and send it to work in the coalition, I hope we shall do it in the best possible way.As for the question about Iran, I have not dome here to speak of Iran. I have indicated the IAF capabilities throughout my talk. We have built a long arm with relevant capabilities, significant ones, that the political echelon will be able to operate them if it should so decide. I shall not refer to the Iran issue. I think we talk of it too much and I think it is not the military's job to discuss it.About the changes in the air force – in fact, the air force is an organization that knows how to manufacture targets, send them to the right planes, operate the precision munitions and hit the targets in a short time and accurately. We shall have to improve this plant and enlarge it so that it works in all the theatres I talked of in the required pace in light of the new threats and this is largely the job of the operational staff I the air force: intelligence, planning and control. These will be dealt with in the coming year and I suppose that we shall adjust them and change them so that the IAF can be even more effective.

Left to right: Dr. Stephan Blank, US Army War College; Dr. Dmitry Adamsky, IDC

116

Concluding remarks Maj. Gen. Herzle Bodinger, Chairman of the Fisher Institute for Air and Space Strategic Studies

This has been a most instructive day and in conclusion I should like to refer to the subject of UAVs and give it a slightly different hue, so to speak. I have believed for a long time, for years, that every mission that can be accomplished by a robot should be accomplished by one, and there is no need for a man to report for it. This can certainly be done for the stationary targets, as to the mobile targets and changes that need judgment above the target itself we still do not have the appropriate vehicle but we are on the way.Speaking of suicidal robots that do not need to go back – why should they go back? What is the point of going all this way unless they are very expensive and capable of other missions as well? One can certainly use the launch capability from the ground of a cruise missiles as a robot or a ground-to-ground missile with a carrying capacity of a 500-1000 kg bomb to the designated targets. We still have a long way to go but this is the direction.Human history is a chronicle of changes in conception. My own experience taught me one should not give up nor draw back from the belief of doing what is right by my creed. I told myself that along history, in most cases the majority was wrong. Our forefathers did not believe the Earth was round, they thought they might fall into an abyss should they reach the edge. Most people thought the sun circles the Earth, and he who claimed otherwise was burned on the stake.In the 18th century a prize awaited the person who could find a way to compute the longitudes and latitudes. Until that time they managed to do it by the angle of the Northern star of the sun ot by the seasons. The invention of a watch based on Greenwich time and a surplus of 15 degrees every hour changed the whole conception, even though in the beginning the whole scientific establishment in England opposed it.In the 19th century the horse vanished from the carriage, when carriage-like vehicles with engines did away with the horse. People were frightened when suddenly a carriage arrived without a horse and was going to run them over. In England it was decided that in front of each carriage should run a person with a red flag. There are many such examples. In most cases

117

in history the majority was wrong, is this an anti-democratic regime? Not at all, the true leader should guide his people and teach them to absorb current innovations. At times he has to contribute many days if not years of his life for that issue. Unlike scientists and innovators who never say 'this cannot be' and go on exploring a decision maker or ruler tends to demonstrate power and authority and says 'No' without having checked or explored. Many things are being checked this way in our country.That is why the UAVs will probably function ultimately, maybe even before the projected date. One should remember that the Wright brothers took off in an airplane in 1903, they approached the US Army to propose this machine and were told it was a most interesting amusement, but it was not needed. The brothers then went to France with the same 'problematic' invention in 1909 and it was enthusiastically received there. That same year the Frenchman Belariot flew across the English Channel and that very year saw the first air show in France.Our air force has identified and understood that there will be missions to longer ranges than before, those called the 'third circle'. They have been working on it for twenty years with considerable achievements. We always hope we shall never have to put it into use, but in an hour of need I know it can be done. The IAF has no interest in attacking a certain locale or not, the objective is only to acquire capability and skill in the performance, as a tool that will enable the government of Israel, who hold the authority, to use it.In Israel the commander of the military is the government – not the chief of staff who is just that, chief of staff. Making the government the commander of the military was an idea of Ben Gurion and his government. For the government to be able to act according to its resolutions the military – in this case the air force – is required to give a planned and considered alternative, a trained one, and for many years now what has to be done is being done and there are capabilities. Will they decide? That is up to the one to decide.I heard today some who expressed their apprehension that we might be pulled into action against our wishes as a result of misconception. Our experience shows hat our commander, the government, no matter who in government, when he reaches a decision he decides whatever he decides. One interesting example is that of the late Itzhak Shamir in the first Gulf War; all the air force was supposed to fly and attack Iraq but the PM stopped them all. Can it fall on the shoulders of one single person with all his pack

118

of advisors in a democratic country? – yes. The most interesting instance I have seen was in an authentic film made in real time the day they went on the mission to do away with Bin Laden. Obama was sitting with his people, in and out of uniform and the question to be addressed was should they go on the mission or not, another question was if Bin Laden was home or not and if it would succeed, and what were the chances that the target was in the location. Half the advisors were in favor of the mission, Obama said he wished to think until the morning and then give his answer. He went to think by himself; he had none to consult with.When he came back he had decided that considering the severity of the case, it was worth doing even at a 50 percent chance and the force was on its way. Did it all go well? No; one of the two helicopters was to land in the yard and the second on the roof but it hit an aerial and crashed, managed to crash land in the yard. The people were not killed. There was also a problem about finding and identifying Bin Laden. Finally the mission was accomplished through many breath-taking minutes even to those who saw the films taken during the raid.

Left to right: Maj. Gen. (ret.) Eitan Ben Eliahu; Brig.Gen (res.) Asaf Agmon;Maj. Gen. (ret.) Herzle Bodinger

Hermes® 900 Next GenerationMALE UAS - when you need control

NEW TOOLS FOR NEW RULES

Hermes® 900, Elbit Systems’ next generation MALE UAS was designedto STANAG 4671 to achieve a high level of safety and reliability.Its’ carrying capacity, flexible combinations of cutting edge sensors and payloads along with long endurance and extended range, provide a highly effective persistent ISR capability. Coordinated operation of multiple UAS via multiple GCSs, presents a vital force multiplier for Terrain Dominance missions. Hermes® 900 operates in a dedicated system or integrates seamlessly into existing Hermes® 450 arrays.

Hermes® 900 UAS was procured by the Israel Defense Forces (IDF)and by multiple international customers.

N E X T I S N O W ®

The Power ofPartnershipLeadership / Education / Innovation

The Israel Air Force Center Foundation

Israel Air Force Center Foundation Inc.www.iafc-foundation.org

USA

P.O. Box 492Willow Grove, PA 19090-0492, U.S.A.IAFCF Toll Free No.: 877-479-1510IAFCF Tel No.: 215-659-4700 Fax: 215-830-0351

Israel Air Force Center Association Israel Air Force Center Association

The Israel Air Force Center (IAFC) is a nonprofit organization located in Herzliya, Israel. It was founded in 1991 by IAF veterans for the purpose of education, training and development of future leaders of the IAF and the State of Israel. The IAF Center provides a unique mix of leadership training, aviation research and social and outreach programs for IAF families.

The IAF Center is the home of the Fisher Brothers Institute for Air & Space Strategic Studies, the National Center for Leadership & Character Development and the Family Center, all in partnership with the Israel Air Force (IAF).

Israel Air Force Center Foundation Inc.Israel Air Force Center Foundation Inc.

The Israel Air Force Center Foundation is the fund-raising arm of the IAF Center. The Foundation is a nonprofit organization with the objective of raising funds to assist the Israel Air Force Association in planning and operating the activities of the Center.

The Foundation is registered for tax purposes under 501 (c) (3) in the U.S.A.

ר י ו א ה - ל י ח ת י ב

THE F-35 LIGHTNING II TEAM

NORTHROP GRUMMAN BAE SYSTEMS PRATT & WHITNEY

LOCKHEED MARTIN

ISRAEL

The F-35 Lightning II is the next-generation fighter for Israel. It sets new standards in sensor fusion and network-enabled mission systems. With advanced technologies and stealth capabilities, the F-35 will ensure Israel maintains air supremacy to face any security challenge.

at a higher altitude.continuing success.

Delivering mission-success withgame changing defense systems

E-Mail: intl-mkt@rafael.co.il • www.rafael.co.il

DISCOVER THE

RAFAEL EDGE

ABOUT US

THE FISHER INSTITUTE FOR AIRAND SPACE STRATEGIC STUDIES

General informationThe Fisher Institute for Air and Space Strategic Studies was established by the Israel AirForce Association for the purpose of encouraging public discussion of aviation and Space.The institute's activity is focused on the original research done by its associates in fiveresearch centers, detailed below, whose findings and innovations are shared in the frameworkof international conferences regularly held, as well as in the institute's publications andits internet site, www.fisherinstitute.org.il - which is constantly updated.

The Fisher Institute is named after the late Fisher brothers, Zachary and Larry, thebenefactors through whose generosity the institute came into being.The institute is located at the Israel Air Force Center in Herzliya.For contact with the heads of the centers please e-mail the administrative managerFisher@fisherinstitute.org.il or call, tel. 972-9510260 ext. 3

Aviation Safety and SecurityThe objective of this research center is to promote civilian and military aviation safety inIsrael and around the world by collecting information, conducting research and organizingconferences, supplementary studies and discussions. The center fosters ties with researchcenters and academic institutions contributing to aviation safety and security; it identifiesand promotes studies on safety and security issues and locates companies and technologiescapable of enhancing flight safety and security. The center also regularly publishes currentinformation and analyses on safety and security.

Airpower and the Asymmetric Conflict Research CenterThe main objective of the center is to study airpower's role and contribution in the struggleagainst terror organizations. It also explores how the air force can optimize its considerablecapabilities when countering an amorphous enemy, both independently and in collaborationwith others facing the same challenge in the IDF as well as outside it.The center has initiated a study dealing with the role of the air force in accomplishing thedefined goals in any combat within the framework of asymmetric conflict. The studyaddresses a problem that concerns many militaries: why is it that a strong country withadvanced technology fails to defeat (or at least beat) a non-state entity which it fights.

Space and UAVThe Space and UAV center deals with research in strategic aspects of militaryapplications in space and in unmanned airborne vehicles. In order to promote publicinterest in its fields of activity, the center organizes conferences and seminars,publishes current information about developments and innovations in these topicsaround the world and conducts educational activities in various frameworks, alsocollaborating with entities in the defense establishment. In addition, the centerfocuses on developing ties and cooperation with peer research centers around theworld.

Aerospace MedicineThe Aerospace medicine research center conducts research in space and aviationmedicine, holds seminars on issues related to those subjects and forges ties andcooperation with similar research bodies in air forces around the world, academicinstitutions and civil medical aviation authorities in Israel and around the world.The center addresses the needs of physicians, scientists and allied professionalswho work or contribute in any way to the field of aerospace medicine, as well asthe educators and innovators who dedicate their efforts to the future.

Information CenterThe information center aims to provide institute researchers and the general publicwith publications and subject matter about aviation and space. The center regularlyupdates the institute's site through which its publications as well as recordings oflectures given in its conferences can be downloaded.The center produces a monthly newsletter in Hebrew and a quarterly one in Englishwith news and updates about institute activities.The information center has set up a site dedicated to history and heritage of theIAF (The IAF History and Heritage Digital Library) which offers full-text books,IAF Journals, researches and films; the site is open to the public and free of charge.

Our world-leading solutions meet your most demanding requirements in space, in the air, on land and at sea. We aspire to redefine adaptability, performance and reliability, for today and tomorrow, to fulfill our dreamof a safer and secure world.

Total solutions. It’s in our DNA.

Israel Aerospace Industries E-mail: corpmkg@iai.co.il www.iai.co.il

7

דברי פתיחהתא"ל )מיל( אסף אגמון, ראש מכון פישר למחקר אסטרטגי אויר וחלל

בפתח דבריי אשא ברכות לאלוף אמיר אשל שמונה לאחרונה לתפקיד התובעני, מפקד חיל האוויר.

בפני האלוף אשל עומדת משמרת אתגרית ביותר וכולנו סמוכים ובטוחים שיידע לנווט את החיל

ליעדיו בהצלחה מרובה.

חילופי מפקדים הינו צומת חשוב מאוד בדרכו של ארגון צבאי ובמעמד חילופי התפקיד ציין שר

הביטחון מר אהוד ברק כי חיל האוויר הוא כוח ההרתעה וזרוע ההכרעה העיקרית של ישראל.

הרמטכ"ל רב אלוף בני גנץ הוסיף כי "יש לנו חיל אוויר הטוב בעולם, על כתפיו משא אסטרטגי

מקרוב עלינו הבאים האיומים מול מחיוני יותר הוא חזק אוויר חיל ומיידי. משמעותי גדול,

ומרחוק", הוסיף הרמטכ"ל.

המצב האסטרטגי יחייב אותנו לחשוב מחדש על תפיסת ביטחון חדשה שתתאים למציאות משתנה.

כאשר אנחנו מתבטאים במונחים כמו חיל אוויר חזק מחד ועל הצורך לחשוב על תפיסת ביטחון

שתתאים למציאות משתנה מאידך, עולה השאלה: כיצד לתכנן, לבנות ולקיים חיל אוויר מול קשת

האיומים הנוכחית והעתידית, כך שתישמר עליונותו של חיל האוויר הישראלי. מול אילו איומים

ובאילו משימות יש למקד את חוסנו ויתרונו של חיל האוויר.

ידוע שאנחנו פועלים תחת לחץ ואילוצים ההולכים וגוברים של משאבים ותקציב. מציאות משתנה

הן מילים צנועות לתאר את התהליכים המכוננים המתרחשים עכשיו באזורנו. "האביב הערבי"

אנחנו להתגלגל, מאוד הממשיך עוצמתי תהליך זהו לסתיו, רבים בעיני פחות משנה תוך הפך

יודעים את נקודות ההתחלה שלו אבל אין לנו יכולות השפעה לאן הוא מתגלגל ולאלו עוצמות

או מעמקים הוא יגיע. ההידרדרות ביחסינו עם טורקיה ועמדת השלטון בה כלפי מדינת ישראל,

יציאת כוחות ארה"ב מעיראק, חוסר הנכונות של ארה"ב וארצות אירופה להיות מעורבות פיזית

לפני שמוסיפים את משמעויות עוד עליונה, כל אלו הם בעלי חשיבות בינלאומיים, בסכסוכים

נוסיף את המשמעויות האסטרטגיות הנוצרות המשבר הכלכלי הפוקד את מדינות המערב. אם

כתוצאה מהתפתחות היכולות ותפיסת השימוש בטילים וברקטות כנגד אוכלוסייה אזרחית, אנחנו

מגיעים לתמונה די מדאיגה. תהליכים רבי עוצמה מתרחשים בו זמנית כאשר למדינה קטנה כמו

שלנו קשה, אם בכלל, להשפיע עליהם. יחד עם זאת יש לזכור כי ניתוח מצבנו הנוכחי מראה כי

אין על מדינת ישראל איום קיומי מיידי. מצרים עדיין דבקה בהסכם השלום עימנו וכך גם ירדן.

צבא סוריה עסוק בקרב הישרדות של שלטון אסד, איראן עדיין צריכה לעבור מספר תהליכים לפני

שתהפוך לגרעינית, וארה"ב ממשיכה אפילו יותר מבעבר לסייע לביטחון מדינת ישראל. הסכנה

הכלכליים בתחומים השוטפים האירועים ללחץ להיכנע היא לפתחנו המונחת ביותר הגדולה

והטיפול הדיון המחשבה, הטרור. בתחום והביטחוניים הפוליטיים המדיניים, והחברתיים,

באתגרים האסטרטגיים הם בעלי תפיסה כוללנית לעתיד מדינתו באזור שהופך סוער יותר ויותר

ובלתי צפוי, כולל הקצאת המשאבים. בניית הכוח כמענה לאתגרים האלו היא בנפשנו, אם לא

נתכונן אליהם ונבנה תפיסה אסטרטגית כוללת הנשענת על כוח צבאי מתאים, לא נוכל להתמודד

עימם באם נתפס בלתי מוכנים. זו כבר סכנה קיומית.

יתרה מכך, על ידי הכנה או בניית כוח מרתיע ייתכן ונמנע מראש כמה מההתפתחויות האורבות

grand strategy, למדינת ישראל ממנה אמורה לנו. ברור לנו הצורך לעצב תוכנית אסטרטגית,

8

להיגזר האסטרטגיה בהיבטים השונים. נדבך מרכזי בבניית האסטרטגיה קשור ישירות לתפקוד

משימות ובניית הכוח של הזרוע האווירית. נושאי הכנס רבים ורחבים ולא נוכל לכסות את כולם

ביום אחד, החלטנו להתמקד בשני נושאים מרכזיים: הראשון הוא שובו של העימות הסימטרי.

בו לעסוק לנו גרם בעימות האסימטרי העיסוק האינטנסיבי לשום מקום אך נעלם איום שלא

בעדיפות נמוכה. יתרה מכך, זהו איום שיכול להתפתח לאיום הרלוונטי המרכזי על מדינת ישראל.

נרצה לדון על האתגרים האסטרטגיים והאופרטיביים הקשורים אליו.

אתגר בפנינו המציבה איראן והוא העולם ושל שלנו היומיומי השיח על משפיע השני הנושא

אסטרטגי ואופרטיבי מהמעלה הראשונה. בצה"ל הוקם פיקוד העומק, למיטב ידיעתי אין במפקדת

הפיקוד ולו איש חיל-אוויר בכיר אחד. יחד עם זאת אני חושב שאין בעולם הזה מי שחושב שכאשר

מדינת ישראל תצטרך לבצע משימות עומק, חיל האוויר לא יהיה הנושא העיקרי בבניית התפיסה,

התכנון וכמובן בביצוע. לכן נרצה לדון בבעייתיות של הפעלת הכוח במשימות עומק והאתגרים

האסטרטגיים והאופרטיביים, ביכולות ובכיווני ההתפתחות הטכנולוגיים שיכולים לאפשר פעולה

מוצלחת של חיל האוויר במשימות אלו.

נעסוק במשימות - ככל האפשר בפורום פתוח כזה - במערכות ובפלטפורמות החדשות והעתידניות

אוויר כוחות ביצועי על מבט נקודות לשמוע נרצה וגם אלו במשימות לעמוד חיוני תנאי שהן

אחרים כמו של ארה"ב ונאט"ו שהתרחשו בתקופה האחרונה. המטרה העיקרית היא לתרום לשיח

תפיסתי וטכנולוגי בתחומים האלו.

בתוכנית היום שורת מרצים מהמעלה הראשונה, מרחבי העולם ומהארץ. תודתנו נתונה להם על

שבאו מקרוב ומרחוק לחלוק עימנו את הידע והניסיון שצברו. יש לנו גם קהל איכותי שמרכז ידע

וניסיון רב מאוד, נשתדל מאוד לאפשר שאלות מהקהל במגבלות ואילוצי הזמן.

תודה מיוחדת לכל החברות והגופים שעזרו לנו לקיים כנס זה, לאפרים סגולי וטל ענבר שתרמו

והכינו את תוכנית הכנס.

תוכנית הכנס מורכבת מארבעה מושבים: המושב הראשון יעסוק במסגרת הגיאו-פוליטית ולאחריו

נעסוק בשובו של העימות הסימטרי. במושב השלישי נדון בלקחי המבצע האווירי של כוחות נאט"ו

בלוב ובמושב האחרון נעסוק באתגר של פעילות זרוע אווירית ביעדים מרוחקים.

הכנס יסתיים בהרצאה המסורתית של חיל האוויר שהפעם תינתן על ידי ראש מטה חיל האוויר,

תת אלוף חגי טופולנסקי.

מאחל לכולנו יום פורה ומהנה.

9

ישראל אסטרטגיה רבתיפרופ' עוזי ארד, בית הספר לאודר לממשל, דיפלומטיה ואסטרטגיה במרכז הבינתחומי הרצליה

ומוסמך מחייב מסמך לישראל אין שכידוע משום שלנו, אסטרטגיית-העל על לשוחח בכוונתי

שמשרטט את אסטרטגיית-העל בשיטת הנדבכים, סוגי מסמכים שמסדירים את הגישה של ישראל

לנושא זה.

מצב הערכות לעיתים יש מעליה הלאומית, המודיעין הערכת היא ביותר הבסיסת התשתית

לאומיות ומעל להן, בצורה הרבה יותר היולית, אין מסמך מחייב ברמה הלאומית שמגדיר את

תפיסת הביטחון. מי כמוכם מכיר את האילוצים שהיו בעבר לגבי תפיסת ביטחון לאומית מוסמכת,

תפיסת קיימת מרדכי, איציק הביטחון שר ידי ועל בזמנו מרידור השר ידי על מאמצים נעשו

ביטחון בפועל אבל אין מסמך מסדיר ולכן על אחת כמה וכמה קשה למצוא מסמך שמגדיר את

האסטרטגיה של הביטחון הלאומי או אסטרטגיית-העל במובן הרחב ביותר.

האמצעים של הרתימה היא במערב, שמוכרת כפי ההיסטורית, בתפיסתה אסטרטגיית-על

הוא הקושי בתכלית, פשוטה הנוסחה הלאומיים. היעדים להשגת מושכלת בצורה הלאומיים

הייתי אומר שהצירים ומטבע הדברים לדבר רציתי כך על לפרוטות. ופריטתה הנוסחה בזיהוי

הקובעים לגבי אסטרטגיית-על לישראל צריכים להסדיר את הסוגיות הבאות: מקומה של ישראל

בין האומות, שותפויותיה ובריתותיה, מיצובה בעולם, במיוחד בעולם משתנה. שנית, היא תפיסת

לשאלות כושר התקפי ובין להרתעה הגנה בין הקו מותחים את היכן העמוק, במובן הביטחון

הגנתיות, השאלות הקלאסיות. המישור השלישי הוא כמובן התנהלותה של ישראל בתהליכי הסדר

להיות יכול הרביעי המרכיב ההיסטוריה. משחר אותנו שמלווה דבר ערבי, הישראלי הסכסוך

Left to right: Prof. Uzi Arad, IDC Herzliya; Brig.Gen (res.) Asaf Agmon, Head of Fisher Institute

10

זיקותינו לעם היהודי, לעצמנו ולמורשתנו והזיקה לבית, המולדת. לבסוף ישנו מרכיב בלתי נמנע

של היכולות הסגוליות שלנו, שימור איכויות או היתרונות האיכותיים שלנו, שנועדו לכפר על המצב

הבסיסי של נחיתות כמותית. הצורך בשימור ופיתוח יתרונות איכותיים ותחרותיים הוא כמובן

מרכיב יסוד במרכיב הצבאי, אבל במידה לא פחותה במישור הכלכלי. רק כך אפשר יהיה להשיג

ביטחון שעומד על שתי רגליים: עוצמה כלכלית משקית ועוצמה ביטחונית טכנולוגית.

אלו הצירים העיקריים בהם נדרשות הכרעות. כאשר מסתכלים על סדר יומנו מתברר מהר מאוד

שצריך להסיט את הפוקוס לרגע לסוגיה שנמצאת על סדר היום באופן שקובע את ההמשך, הוא

עיצוב הסביבה לגביי עצם כיום מאבק איתנים הנושא האיראני. משום שבמגרש הזה מתחולל

שבה ישראל תצטרך לתפקד בעתיד והדבר קשור באסטרטגיית-העל שישראל תצטרך לסגל לה אם

תהיה באזור מדינה גרעינית עוינת. דבר מעניין לא פחות הוא שארה"ב, המעצמה הגדולה ובעלת

בריתנו המובילה ב-40 השנים האחרונות גם פעילות למניעת גרעון במזרח התיכון, ארה"ב בעצמה

נמצאת בנקודה של הכרעות לגבי עצמה, היכן היא ממצבת את עצמה בעולם, כיצד היא רואה

את האינטרסים שלה במזרח התיכון והאם היא נמצאת במגמת התקפלות או תתמיד על שמירת

היציבות ויחסי הכוחות.

ההכרעות האמריקניות על טיבה של האסטרטגיה הגבוהה שארה"ב תסגל לעצמה בעשור הקרוב

עשויות להיות מוכרעות כאן ועכשיו. ולכך תהיה נגזרת בלתי נמנעת לגבי ישראל. לא רק מכיוון

הולכת שזו מכיוון אלא האיראני, הנושא על להסתכל אותנו מחייבים השעה של שהאירועים

להיות סוגיה שתחרוץ את המגמות של העתיד ואנחנו נמצאים בתוך צומת של הכרעות, אנחנו

ובנות בריתנו. צומת ההכרעות הזה צפוי לזמן רגעי הכרעה, אופייה של ההכרעה תהיה הסביבה

שכנראה בה נצטרך לתפקד. לכן אין מנוס מלהדגיש במידה רבה את יתרת הערותי להסתכלות

יותר ממוקדת על הסוגיה האיראנית. אמרתי כבר שכאשר מסתכלים על המצב תמיד טוב להסתכל

לאחור, וגם בטרם מסתכלים לפנים. כשמסתכלים על ההיסטוריה של המאמץ למנוע גרעון במזרח

פעילה שהייתה רק לא ארה"ב אבל הזה, במגרש פעילה תמיד הייתה שישראל מגלים התיכון

באמצעים מגוונים אלא במידה רבה הייתה הגורם שהכריע את התוצאות לאורך זמן.

גרעיניות צבאיות אצל במרוצת 40 השנים האחרונות היו אפיזודות של הסתכלות על אופציות

כמה מדינות באיזור המזרח התיכון ובהן לוב, סוריה, אלג'יר ועיראק ולרגע מצרים. למרות שלפי

הגדרות אמריקאיות מסוימות פקיסטן היא חלק מהמזרח התיכון נתעלם ממנה לצורך הניתוח

הבא.

בפועל, אף לא אחת מאלו הגיעו לגרעין. הנשיא האמריקאי קנדי דיבר בתחילת שנות ה-60 בחשש

גדול על תחזית שבה בשנת 2000 תהיינה 25 מדינות בעלות גרעין צבאי. מספר המדינות שנחשבות

הזה. המספר מן שליש בסביבות הוא ,2000 שנת אחרי כיום, צבאית גרעינית יכולת לבעלות

ללמדכם שהמאמצים למנוע גרעון צנחו במידה לא מבוטלת מכיוון שהתבצעו לעיתים בקרטוע, לא

תמיד עם הצלחות מיידיות ותמיד באמצעים מגוונים מאוד, אבל היו שהצליחו.

אני מציע להסתכל היטב על התקדים העיראקי. עיראק ודרכה לגרעין לא הוכרעה ב-1981, אלא

הוכרעה ב-1991. התפקיד שישראל מילאה בנושא העיראקי מוכר לאחדים מן הקהל בצורה ישירה

בנתיב הייתה עיראק כך אחר ספורות ששנים גם ידוע אבל ידוע. שהושג מה אמצעית. ובלתי

גרעין אחר והפעם התפתחות קוניונקטוראלית במידה מסוימת, מלחמת המפרץ הראשונה, היא זו

שהביאה לדרגת מעורבות צבאית ומדינית כזו שסתמה את הגולל על תוכנית הגרעין העיראקית

11

לאורך זמן רב. התפקיד שמילאה ארה"ב בדרכים אחרות ובמינון שונה מתקיים גם בלוב, אירוע

שצריך לראות אותו בהקשר של המלחמה בעיראק ב-2003 אבל גם כמאמץ מושכל ושקט בריטי-

אמריקני.

בסיפור חיסול מפעל הגרעין הסורי רב הנסתר על הנגלה, ארה"ב עקבה מן הסתם אחר המתרחש.

גם במקומות אחרים ידוע על דרכים למניעת התגרענות אבל שום דבר לא משתווה למאמץ הגדול

רבתי מאמץ הוא איראן של גרעונה את למנוע המאמץ איראן. כלפי שנים כמה מזה שמופנה

מדינות מורכב של חמש זהו מערך בזה. חלק היא וישראל בריתה, בנות לו ארה"ב, ששותפים

פלוס אחת שמתמודדות באפיזודה הנוכחית מול האיראנים. החמש הן הקבועות במועצת הביטחון

ואלה המדינות בעלות העוצמה המדינית הגבוהה ביותר במונחים של מועצת הביטחון של האו"ם,

בעלות סמכות רבה מאוד מבחינה מוסרית ופוליטית: סין, רוסיה, בריטניה, צרפת וארה"ב. הן אלו

שמוגדרות כמדינות בעלות נשק גרעיני בהיתר. זהו המועדון הגרעיני האוריגינלי, חמש המדינות

שניצבות מול איראן. החמש רתומות למאמץ להרחיק את איראן מהשגת יכולת גרעינית צבאית.

העמדה האמריקאית בנושא הזה כפי שהוכרזה על ידי הנשיא אובמה ועל ידי בכירי הממשל שוב

נשק השגת מאיראן למנוע נחושה ארה"ב לחלוטין: ברורה לכאורה האחרונות, בשנתיים ושוב

גרעיני )דגש על המילה "נחישות" ועל המילה "למנוע" במובן של פעולה אקטיבית(. ארה"ב אינה

מפרטת אמצעים אבל מדייקת במונח היעדים. ארה"ב אומרת שכל האמצעים כשרים. יש לכאורה

וישנה קשיחות לכאורה בהגדרת היעד. אין סיבה לפקפק בנחישות גמישות בבחירת האמצעים

אמריקאית זאת מבחינת יעד משום שהוא זהה באופן עקבי למדיניותה של ארה"ב מזה 40 שנה.

ממשלים שונים התחלפו, כך גם ממשלות שונות בישראל והיעד נותר, למנוע גירעון במזרח התיכון.

במקרה הזה הדבר נשען ללא ספק על הכרה אמריקאית עמוקה באינטרס הביטחוני הלאומי שלה

ובתפקיד שהיא ממלאת בראש הברית המערבית שחותרת למבנה מסוים של סדר ויציבות במזרח

התיכון.

אין כל צל של ספק שארה"ב מזהה מה עלול לקרות לאינטרסים העולמיים המערביים, הפוליטיים,

הכלכליים והצבאיים אם איראן תיהפך למעצמה גרעינית.

שאיראן ברורה הבנה משקף והדבר פעמים מספר אובמה הנשיא מפי אוזני במו זאת שמעתי

גרעינית זוהי מפולת, שיודעים את תחילתה אבל איש אינו יודע לאן יוביל הדבר. המצב מאיים

ולכן באיבן ונבלמו התיכון במזרח שאותרו אחרות גרעיניות אפיזודות מאשר יותר ערוך לאין

מרוכז המאמץ המתבצע כעת.

אנו רואים כיום התגוששות אדירה שאינה מסתכמת באף מובן באפיזודה של המשא ומתן הנוכחי,

כאילו עשוי לצאת עשן לבן בעקבות הסכם כלשהו, ומדברים על הסכם זמני ועל הסכם ביניים

הדרגתי הסדר תהליך מהכיוונים: אחד לכל לפנות שעשויה הדרך ארוכה שעוד ברור בשלבים,

נפט סוג שהוא, משברי גרעינית מבחינה צבאית, משבר מכל לא היותה של איראן שיוודא את

והתלקחויות צבאיות.

בהתבוננות אסטרטגית אנליטית, יש קושי רב לנתח נכון את משוואת המצב. אנחנו מבינים את

מציע אני זאת. ולמדוד לאמוד כיצד יודעים לא אבל הכרעות, צמתי שאלו ומבינים הגורליות

שנסתכל על שלושה מרכיבים או ממדים של משוואת המצב: האחד, יחסי העוצמה משני הכיוונים,

להזכיר שבשלב הזה בעוד איראן מתקדמת לגרעין בצורה ההדרגתית בה היא מתקדמת, ארה"ב

והקואליציה הלכו והעצימו בשנתיים האחרונות את מנופי הלחץ על איראן. תחילה בגינוי ובידוד

12

מדיני ואחר כך בסנקציות סמליות, בהמשך בסנקציות כלכליות הולכות ומחריפות, כאלה שמגיעות

עד מגזרים רגישים, אנרגיה ופיננסים. הסנקציות הולכות ומחריפות וזהו לא סוף מרחב היכולת

להדק לחצים על איראן.

הלחצים האלו מורגשים באיראן, שמנסה בשיחות עם המערב להביא להקלה מסוימת בלחצים,

אלא שאלו כבר מופעלים הלכה למעשה. באוויר מנסרות גם האופציות הצבאיות ולמרות שכרגע

הן לטנטיות ולא הוצאו מן הכוח אל הפועל, הן מהוות מרכיב בקבלת ההחלטות. כל צד חושב

על האפשרויות הללו והדבר משתקלל לתוך ההתנהגות של האיראנים ומעבה במשהו את עוצמת

המיקוח של החמש פלוס אחת. ולכן יחסי הכוחות הללו עומדים בסימן שככל שאיראן מתקרבת

לגרעין גובר ומסלים הלחץ עליה, ולא צריך להתרשם מהעובדה שכרגע ישנן שיחות. אלה מתבצעות

על רקע של יחסי עוצמה לא מבוטלים.

הממד השני הוא המרחב המדיני. השיחות הן אמנם מדיניות אבל יש בהן הרבה מן התיאטרליות

גרעין אזרחי פיתוח כוונת על נוקטת בחלק מהדיונים, למשל, מדברת משום שהעמדה שאיראן

בלבד, למרות שידוע שכוונותיהם אחרות. צאתו של מזכ"ל הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית

לטהרן נועדה לא רק לוודא את הידוק הפיקוח שעתיד להתחייב אם יהיה הסכם כלשהו אלא גם

לתמרן בתוך המרחב של הלגיטימיות המדינית. במרחב הזה ישנם סמלים ואפשר להפיק מהם

תועלת ואפילו לייחס אמינות להתבטאויות איראניות שברור כי אינן אמינות. לכן המרחב המדיני

חשוב, יש בו האלמנט של משא ומתן להותיר מוצא של כבוד, לאפשר לצד מסוים לעשות ויתורים

קשים ולקרוא להם הישגים. אין סיבה לנהוג בקשיחות ומשתמשים בכל מגוון האמצעים כולל

תעתועי גוף ומינוח ובלבד שהם משרתים את המטרה.

המרחב השלישי הוא המטרה. מבחינה אנליטית נמדדת המטרה כיום במונחי זמן. שם המשחק

הוא זמן מאחר ואיראן טרם הגיעה ליכולת גרעינית צבאית ולפניה דרך מסוימת שעליה לעשות,

הפרמטרים שעליהם יש לעבוד הם לעכב אותה, להרחיק אותה או לחסום אותה מלהגיע ליעד הזה.

ההרחקה או העיכוב נמדדים בזמן. מצד שני יש טוענים שהאיראנים רוצים בדיוק את ההיפך, הם

רוצים להתקרב ליכולת גרעינית בצורה שלא מביאה עליהם סנקציות ומהלומה צבאית, הם רוצים

זמן רוצים להרוויח עוד אין השבתה של הפעילות שלהם הם מתקדמים. הם זמן. כל להרוויח

איכות במונחים שלהם אבל הקואליציה המערבית כיום רתומה ליעד שהוא יעד ביניים, לבטל את

ההתקדמות שהשיגו האיראנים בשנה שנתיים האחרונות. הכלים במשחק הזה הן סנקציות שניתן

לתמרן איתן ולהחמיר או להקל וישנו האיום בשימוש בכוח שמנסר באוויר מצד ארה"ב, לא פחות

מאשר האופציה הישראלית שעליה אני לא יכול ולא רוצה להתייחס.

עמדות לנסח נהגו האורניום העשרת לגבי כיום שמתבצעת הפעילות את שמנתחים אנשים

מלאים, יכולות, של במונחים מנוסחות הן כיום לזמן, מתורגמות שכולן קונקרטיות ודרישות

חומרים ומתקנים.

מדובר על כמויות חומר הגלם של האורניום שהועשרו לרמה נמוכה, שלושה וחצי אחוזים וודאי

לא מעל חמישה אחוז, זוהי רמה שמוגדרת כרמה אזרחית שמותרת לכל מדינה אם נועדה ליעדים

אזרחיים. ישנה כמות חומר שאיראן העשירה ל-20 אחוז. מדובר בכמות ידועה, כמאה קילו, הכמות

הזאת צבורה וקיימת יכולת להמשיך בהעשרה ל-20 אחוז, גם המתקנים לכך ידועים. ויש כמובן

את המתקנים השונים שחלקם חשופים וחלקם חשופים פחות. מתקיים ויכוח עקשני היכן יימצאו

חלק של הפעילות תושבת באיראן? האם יוותרו או למדינה, מחוץ יוצאו הם החומרים? האם

13

כל להפסיק ברורה: הזה בנושא ישראל של עמדתה לגמרי. יפורקו האם או האלו מהמתקנים

העשרה, לפרק את המתקן בעיר קום ולהוציא את החומרים שהועשרו אל מחוץ לגבולות המדינה

האיראנית.

העמדה הזאת טבעית כעמדת פתיחה, ציינתי שמתקיימת בעייתיות לגבי האורניום שהועשר ברמה

על איסור אין העקרונית ברמה האמריקאיות. העמדות בין מסוים ניגוד שקיים משום נמוכה

הביטחון במועצת הוחלט איראן על ברמה הספציפית נמוכה, ברמה אזרחיות למטרות העשרה

בתמימות דעים שהיא צריכה להפסיק כל פעילות העשרה. מדוע ההחרגה החמורה הזאת כלפי

איראן? משום שהיא הפרה את ההסכמים. כעונש על ההפרות שלה הוצב עליה אילוץ שכמובן

אינה מקיימת, שדרש להפסיק כל פעילות העשרה. לפיכך, נאחזת ישראל בהחלטה הזו של מועצת

הביטחון ותובעת ציות איראני מלא לכל דרישות מועצת הביטחון. האם זה גם מה שידרשו שליחי

המשא ומתן בטהרן בהמשך? לא בטוח, יתכן שיצטרכו להגיע לפשרות. המבחן העיקרי הוא איזה

סוג של העשרה ואילו מתקנים יש לוודא את השבתתם או הוצאתם באופן שמביא למקסימום את

ההרחקה האפקטיבית של איראן מכושר גרעיני, מסיג אותה לאחור או מציב חסמים בפניה.

יש מצב שירחיק אותה יותר אם תסכים לדרישות, ויתכן מצב שירחיק אותה פחות. בכל מקרה,

הנושא הזה מסובך מאד, אני מציע לא להסתמך על נוסחאות פשטניות או "כללי אצבע" לגבי כמות

הקילוגרמים. ישנם מי שאומרים כי 25 קילו הם שנדרשים ברמה מועשרת גבוהה כדי להרכיב

פצצה. דרגת חוסר הדיוק היא מאוד גבוהה. יש שונות גבוהה בין מנגנונים שונים של פצצות לבין

כמויות שונות של חומרים, ובין דרגות שונות של העשרה גבוהה, דרגות שונות של קצב ייצור, מספר

המתקנים ודרגת תחכומם. אלה שאלות של אומדן שרק מודיעין טוב ומקצועיות גבוהה של בעלי

מקצוע וניסיון, וישנם במערב מי שעסקו בצנטריפוגות שיודעים את הנתיבים השונים וההנחות

השונות, יוכלו להחליט מה המינון המיטבי האופטימאלי להרחיק את איראן לאחור במונחי זמן

אפקטיביים ביחס ליעד.

לכן נשאיר את העניין למשא ומתן, איני יודע האם הוא כלל יצלח. ההסתברות לכך שלא יסוכם

מכנה משותף היא לא מבוטלת, משום שהאיראנים רוצים לשמור בידיהם כמה שיותר מהיכולת

שהשיגו, במונחי חומרים וקרבה לשלב של הרכבת פצצה. יש לעקוב אחר התהליך ולא רק להותיר

את העניין במונחים של הסכם ולהשאיר את העתיד פתוח, זה יהיה משגה חמור.

ארה"ב שנושאת באחריות עצומה להיסטוריה של עצמה, למדיניותה ולעתיד המזרח התיכון ואולי

אף לעתיד העולם, צריכה להשלים את המשוואה. לאחר שתמצה את מרחב האפשרויות ותאמין

שיש אפשרות של הסכם, היא תצטרך לאמוד את התוצאה במונחי זמן. למשל, האם דרגת העיכוב

המשוער שההסכם משיג משתווה בגודלו לעיכוב שהייתה גורמת תקיפה ישראלית.

גם אם ארה"ב תשיג הסכם משביע רצון היא חייבת להשלים את ההצגה בהצהרה ברורה לעולם

כולו, לאיראנים וגם לאוזניים נוספות, ולומר שאם יושג הסכם הוא הסכם ביניים, היעד עדיין נותר

לסלק כל יכולת פוטנציאלית גרעינית איראנית שמשמעותה יכולת צבאית.

ויצטרך בהגדרה, וחלקי זמני הוא לאחור השבה או הקפאה על מדובר שבו הסכם כל כלומר,

להוביל להסכמים המשכיים שכולם חותרים ליעד הקבוע.

וישנו עוד תנאי, גם אם מגיעים להסכם שאיראן תתחייב לכבדו, תהיה ארה"ב רשאית בתוקף

שהפרה העובדה ולאור התחייבויות בקיום איראן של המפוקפק הרקורד לאור גבוה, מוסרי

ההסכמים שהיא חתמה, הסכמי ה-NPT והסכמים אחרים, לא יהיה מנוס לארה"ב אלא לעבור

14

לאמצעים האחרים שאמורים להשיג את אותו היעד של הרחקתה כליל ולאורך זמן, של איראן

מיכולת גרעינית צבאית. אם תהיה הפרה איראנית, תוכל ארה"ב להגדיר זאת כפגיעה בביטחונה

ותהיה זכאית לפעול באמצעים שתמצא לנכון שיכריעו את הנושא. ההיסטוריה יודעת שארה"ב

הכריעה כבר ובלמה מדינות שהלכו לגרעין, לרבות באמצעים צבאיים. ארה"ב בעלת כל האמצעים

האלו, מעדיפה להגיע ליעד באמצעים אחרים שחוסכים את הפעלת הכוח. אולם אם הגישה הזו

לאלתר בצורה אפקטיבית מנוס מלפעול יהיה לא איראנית, רמייה עקב לא תשיג את מטרתה

להשגת היעד. לתחושתי, אם המרכיב ההצהרתי האמריקני ילווה כל הסכם, הוא יפחית את הסיכוי

שהאיראנים ירמו, אולי לא יסלק אותו כליל אבל בהחלט יפחית. עצם ההפחתה הזו פותחת דרך

להמשך הסדרים שישיגו שלא בכוח, אלא על ידי האיום בכוח, את המטרה שבה יש לדבוק. אני

יכול לומר שאני סמוך ובטוח שכך תעשה ארה"ב, כי כפי שאמרתי הדבר עולה בקנה אחד עם

מדיניותה ההיסטורית ועם הבנתה את ההשלכות הקשות שכל מדינות האזור ומחוצה לו רואים

במקרה שאיראן תהיה גרעינית. אולם לעולם אי אפשר לדעת, וראו נא מקרה אפיזודי אינדיקטיבי.

מכון ראנד שבהרבה מובנים אמור להיות מכון-אח למכון פישר, שהרי מכון ראנד צמח במידה רבה

מתוך חיל האוויר האמריקני, עם עירנות רבה לצרכים ולאינטרסים של הכוח האווירי האמריקני

משנות ה-40 ועד הלום, המכון הזה הגיע לשיאים של חשיבה אסטרטגית פורצת, נועזת ומתוחכמת,

דווקא מהמכון הזה יצא לפני כמה שבועות דו"ח של מספר חוקרים, דו"ח תבוסתני לגמרי, שכולל

הרהורים בכתב, איזו מדיניות צריכה ארה"ב לסגל לעצמה כאשר איראן תהיה גרעינית.

המחברים משתעשעים במינוחים המוכרים והחבוטים של "הכלה והרתעה", מה יעבוד ומה לא

יעבוד. הדיון בנושאים הללו כפי שהוא מתבצע באותה עבודה לא מכבד את הרמה ההיסטורית

הגבוהה של מכון ראנד. מה שמטריד הוא הקלות הבלתי נסבלת של תבוסתנות שעולה מהדו"ח

כאילו בעצם הכרזותיו של הנשיא אובמה הן ריקות מכל תוכן. לא נחישות ולא מניעה אלא - אם

כך יתגלגלו פני הדברים - הסתגלות והתאמה.

אני רוצה להעריך שהתופעה הזו של הדו"ח של ראנד היא חריגה, ועם הסימפטיה למכון מחקר

מאוד איכותי צריך לסלוח להם על החריגה הזאת. אני חושב שבסופו של יום ההכרה האסטרטגית

הנוקבת והמפוכחת מה יהיו המשמעויות של איראן שמתקרבת ומגיעה לגרעין, תביא לגיוס מושכל

וחכם של מגוון האמצעים שעומדים לרשות הקואליציה שלצד ארה"ב וישראל בתוכה, כפי שתמיד

הייתה בתפקיד מיוחד, חלק מהמערך המערבי ואני רוצה להאמין שהמטרה תושג.

האתגר הגדול הזה כרוך בצמתי הכרעות קשים ביותר בסבבי הדיונים בטהרן ולאחר מכן באופן

טקטי. הטקטיקות הללו מצטרפות למצבים ולנתיבים שמשנים מצבי צבירה אסטרטגיים.

אם ארה"ב לא תצליח במאמץ הזה ואיראן תחמוק ותתקרב ליעדה, תהיה זאת מפלה אסטרטגית

היסטורית לארה"ב, יהיה זה מפנה ביחסי הכוחות העולמי ולא ניתן לשער לאן זה יוביל.

המאבק איך לראות חייבת היא אסטרטגיית-על לעצמה מסגלת היא בטרם ישראל, מבחינת

וההתגוששות העולמית הנוכחית בהשגת היעד מסתיימים, אם לא תהיה איראן גרעינית תתאפשר

ללא להישאר יכולה לא מדינה תושג, לא המטרה אם התיכון. במזרח אחרת אסטרטגיית-על

חלופות ויש לישראל חלופות.

כרגע העיניים נעוצות במאבק האיתנים, וניהולו המושכל הוא בראש ובראשונה המבחן של ארה"ב

וישראל במידה לא מבוטלת לצידה.

15

שינויים האסטרטגיים ואתגרי הפעלת הכוח תא"ל )מיל.( אודי דקל, לשעבר רח"ט תכנון אסטרטגי באג"ת

בהרצאתי לא אעסוק במימד האווירי אלא יותר באתגרים הכלליים, באתגרים האסטרטגיים ברמה

האופרטיבית ואף ברמה הטקטית.

ואתגרים. אם עימותים רחב של מגוון ואמורים להתמודד עם מורכב מאוד בעידן חיים אנחנו

לפני 20 שנה הפעילות הביטחונית שלנו התמקדה בעיקר בבניין הכוח, בהפעלתו ובגיבוש תפיסות

שעוסקות במלחמה, שהוגדרה אז לזמן יחסית מצומצם, עם תקופות של שגרת בט"ש, הרי שבעשרים

השנים האחרונות אנחנו מתמודדים יותר עם רצף של עימותים שהם מתחת לסף המלחמה, הם

וגם כוח בניין של האתגר עם להתמודד עלינו במקביל, ויורדת. עולה עצימות עם מתמשכים

בהפעלתו מבלי לשכוח את האתגר המרכזי של התמודדות עם מלחמות. במגוון האיומים גם הוא

שונה לחלוטין, עלינו לספק מענה ממחבל מתאבד ועד לרמה של נשק להשמדה המונית, מחוליות

טרור דרך כל המאגר של רקטות וטילים שאמורים לפגוע בעורף של מדינת ישראל. התהליך הזה

יופיעו, הוא אתגר יודעים לצפות מהם ומתי של התמודדות עם מגוון רחב של אתגרים שאיננו

משמעותי. עלי להזכיר כי אני מדבר יותר על אתגרים ודילמות ופחות על פתרונות שנכללים בין

הנושאים המסווגים.

המדינתי. השחקן היחלשות של מגמה היא בעולם ובכלל באזורנו פופולארית נוספת תופעה

לעיתים והשפעות, יכולות עוצמה, לצבור ומתחילים מדינות שאינם שחקנים מופיעים באזורנו

מעל היכולות של המדינות מתוכן הם פועלים.

לשחקן כזה אין אחריות מדינתית ואינו צריך לקחת בחשבון את סיכון האוכלוסייה בקרבה הוא

חי ופועל. ההיפך, הוא מנצל את האוכלוסייה לצרכיו ופועל מתוך האוכלוסייה המשמשת לו מגן

אנושי. מערכת השיקולים של גוף טרור כזה אינה דומה למערכת שיקולים של מדינה. מתפתחת

שיטה של הפעלת שליחים: פרוקסי מפעיל פרוקסי שכבר מפעיל פרוקסי. נוצרת בעיה: יש להחליט

באיזו חולייה מן השרשרת הזאת רצוי לטפל, האם בפרוקסי האחרון? במדינה השולחת? הראשונה

או בפרוקסי האמצעי? האתגר הזה הופך להיות יותר מורכב. לחימה מול גוף שאינו מזוהה על ידי

מדים וחי בקרב האוכלוסייה כרוכה בבעיה קשה של זיהוי. האויב נטמע בין התושבים, מסתגל

לאזור ומנצל כל מה שאפשר כדי להקשות את איתורו. כדי לא לפגוע בבלתי מעורבים ולא לגרום

נזק סביבתי דרושות יכולות מודיעיניות ומבצעיות מדויקות וחד משמעיות כדי להחליט מול מי

האויב שלך באותו שדה מערכה. יש לקחת בחשבון שלא תמיד המצב בשטח מבטא את התוצאה

האסטרטגית, גם הישג צבאי לא בהכרח מתורגם להישג אסטרטגי.

במלחמת לבנון השנייה יצא נסראללה והכריז על ניצחון, כך זה נתפס בעיני החיזבאללה. התובנה

שלנו מתוך האירוע הזה הייתה שכדי לתרגם את המהלכים הצבאיים להישגים מדיניים יש לקבוע

עובדות קבועות וברורות בשטח.

יכול בגמר הלחימה להכריז לא והחמאס ברורות בשטח עובדות יצרנו יצוקה" "עופרת במבצע

המצב שלו. כניצחון להתפרש שיכול מצב לבין בשטח שקרה מה בין עצום פער היה ניצחון,

התודעתי הזה שהופך להיות משמעותי צריך להיות כל הזמן לנגד עינינו. כיום מדובר על ניצחון

ברמה האסטרטגית, ניצחון אמור לבטא את השגת היעדים של הדרג המדיני. כדי להגיע לניצחון

ברמה האסטרטגית יש להשיג הכרעה ברמה האופרטיבית הטקטית בכל מפגש. המצב החדש הזה,

16

הריבוי והגיוון של האתגרים הסימטריים והאסימטריים מוביל אותנו לקושי בהחלטות על בניין

הכוח.

למרות שתפיסת הביטחון שלנו בנושא ההגנה. יותר אנחנו משקיעים ידוע, שבשנים האחרונות

עדיין לא מנוסחת כבר הוטמע בתפיסת הביטחון נושא ההגנה. גם אם לא הוחלט בשום החלטת

ממשלה שכך יש לעשות, הרי שאם בודקים את התקציבים וההשקעות מגלים השקעות ענק בהגנה:

הגדר הביטחונית ומערכות היירוט למיניהן.

נוצרת פה אסימטריה בולטת, האויב מסוגל ליצור רקטות וטילים במעבדה ביתית ולשגר אותם,

המענה שלנו חייב להתבסס על יכולות טכנולוגיות גבוהות, זהו מענה יקר מאוד. מאחר שהמשאבים

חשבון על יבוא זה והאזרחי, הצבאי העורף ובהגנת אווירית בהגנה להשקיע ועלינו מוגבלים

היכולות ההתקפיות.

בעבר פעלנו בתהליך מובנה של בניין כוח, החל מהערכת מודיעין, הערכת האיום והערכת המענה

המבצעי ובדיקת הפערים, בדיקת כיוונים לסגירת הפער ובאיזה תחומים כדאי לחזק את היתרון

היחסי שלנו. זה היה תהליך של בניית דוקטרינה לטווח של זמן נתון. המצב של היום שונה. בגמר

לבנות ויש רלוונטית אינה כבר והתפיסה ההערכה מקום. ומשנות משתנות המטרות התהליך

תפיסה אחרת שמבוססת על גנריות, מענה שיתאים לשורת מתארים שחלקם אפילו דמיוניים. כדי

להתמודד עם תרחיש זה או אחר ניתן לבצע ההתאמה מבצעית בצורה מהירה וכך להתמודד עם

מגוון האתגרים הללו.

ראוי להזכיר את התופעה של התמודדות במרחבי לחימה שונים. בעבר התמודדנו בעיקר במרחב

לחימה פתוח, כיום עלינו להילחם במרחב העירוני הבעייתי. האויב מנסה למשוך אותנו לאזורים

שבהם יוכל לנצל את היתרונות שלו ולקזז את היתרונות הטכנולוגיים שלנו.

כידוע, חלק מהרעיון של הלחימה האסימטרית הוא לקזז את היתרונות הטכנולוגיים של צה"ל או

כוחות מערביים על ידי כך שהאויב מושך את התמודדות למקומות בהם הטכנולוגיה מאבדת חלק

גדול מהיתרונות שלה.

העורף הפך להיות חזית, אולי אפילו חזית עיקרית. הרעיון של העתקת שדה הקרב לשטח האויב,

מהר ככל האפשר, הוא בלב התפיסה הביטחונית שלנו לאורך השנים, ומקבל עכשיו משמעות יתרה

מאחר והעורף שלנו חשוף לפגיעה מטילים ורקטות ויש להבטיח חיי שגרה בעורף. אלה עימותים

שמתמשכים לאורך זמן ושגרת חיים בעורף נדרשת לא רק בעת מלחמה אלא גם בחיי יום יום.

הרשתות החברתיות והניו-מדיה הפכו לכלי לחימה. זהו אמצעי שדרכו ניתן להבין מה קורה בצד

על קשות תמונות להפיץ ניתן זו בדרך בו, תווך תקשורתי משמעותי שהאויב משתמש האויב,

ישראל. זהו תחום בעל זמינות בלתי מוגבלת, הולך רגל ברחוב בעזה מצלם בעזרת הטלפון רק את

נקודת המבט שלו ולא את התמונה הכוללת ובלחיצה אחת מופץ הצילום בכל העולם. אין אפשרות

להסביר שהסיפור הזה כלל לא נכון. מדינה נחשבת לגורם אחראי שלא עושה מניפולציה לנתונים

ונותן תשובות ברורות, מדינה תהיה תמיד בנחיתות בתחום זה. יש בניו-מדיה גם יתרונות שעוד לא

השכלנו לנצל אותם, הכוונה לגורם השפעה ברחוב ובקרב הקהל הרחב, לאו דווקא במניפולציות

אלא דווקא בעזרת שיח ועל ידי הסבר. מי שיודע כיצד ללוות פעולה צבאית בהפעלת המערך הזה

- בכוונה אני קורא לו מערך - באופן הנכון, יוכל לקדם מאוד את היעדים שלו.

לא אפרט את כל השרשרת הארוכה בתחום האיומים, די אם אציין שאנחנו צריכים להתמודד

עם מגוון רחב מאוד של איומים, כולל נשק תלול מסלול, האויב משתמש גם בתווך התת-קרקעי

17

ובנושא לוחמת הסייבר.

)אסטרטגיות המטרות סוגי את לזהות יחסית קל היה בעבר אם - למטרות המודיעין בתחום

וטקטיות(, ויכולנו להבין כיצד האויב פועל ולייצר תמונה של המטרות הרלוונטיות לאותה מערכה,

סביבות ושל אזרחית סביבה של ברעשים נבלע בשטח, נטמע האויב בעייתי. יותר כיום המצב

אחרות ומנצל אמצעים מתוחכמים כדי להקשות עלינו באיתורו, הוא מסתגל מהר לשינויים ומבין

שזו דרך ההתמודדות שלו נגד היכולות שלנו.

האויב פועל מתוך אוכלוסיה אזרחית בשיטות הונאה והסוואה, ובכל נקודת זמן ישנה נקודת כובד

שונה ועלינו לזהות את מרכז הכובד הרלוונטי. לדוגמה, כאשר מטפלים בנושא שיגור הרקטות,

לפעמים דווקא החוליה שנעה על האופנוע היא מרכז הכובד שבו צריך לטפל.

המטרות הן משגרים שיהיו לעיתים על רכבים תמימים, או משגרים שקבורים בחול, קשה לזהות

למשימה והופך הולך התת-קרקעי שהתווך לי נראה כללי ובאופן הטיל משוגר בדיוק מהיכן

משמעותית.

המימד האווירי: כיצד יכול חיל האוויר לתרום ולהשתתף בעצירת זרם האמל"ח לתוך רצועת עזה.

האויב מצטייד באמל"ח בכל דרך אפשרית, טכנולוגיה מתקדמת זמינה לכל אחד ואפשר לקנות

היום אמצעים בשוק החופשי ולבצע בהם שינויים והתאמות לשימוש צבאי ולשימוש טרור.

יכולות בסיס על שנבנו - ביותר גבוהות ליכולות הממוקד, הסיכול בתחום הגיע, האוויר חיל

שפיתחנו לנושאים אחרים - שהתאמנו אותן לתחום של ההתמודדות בטרור, יכולת של מבצעים

הבעיה בבית. או מסוים ברכב באויב: מדויקת פגיעה להשיג שמאפשרים מדויקים נקודתיים

היא איך מתרגמים יכולת כזו ליתרון, לאפשרות תקיפה מסיבית: איך משיגים מסה של מטרות

הוא רחבה למסה ומדויק מוכוון מידע הפיכת מדויק. במודיעין צורך יש עליהן לזיהוי, קשות

פעולה ליכולת גם אתגרים שקשורים מובן שישנם הזה. בעידן אחד האתגרים המרכזיים שלנו

בקואליציות, וכן גם עניין חלוקת המידע והידע בינינו לבין הגורמים האחרים בצבא בין הרמות

השונות ובין המערכים השונים.

התחום המאתגר הוא הלחימה בשטח הבנוי-העירוני, האויב מושך לתוך השטח הזה, שם הוא

מרגיש יתרון. במקום הזה נחבאות חוליות טרור, ומשגרים בתוך בתים, כולל משגרים ארוכי טווח

שמשגרים טילים לעבר מדינת ישראל.

כדי להתמודד עם מה שקורה בתוך הבתים או מתחת לאדמה עלינו להכניס כוחות קרקעיים לתוך

השטח ונדרש תיאום מושלם בין הכוחות האוויריים לכוחות הקרקעיים כדי לדעת היכן נמצאים

כוחותינו. הכוח הקרקעי מתפצל ונכנס למקומות מסתור של האויב, הכרחית תמונת מצב עדכנית

כדי לדעת היכן נמצא האויב וכל אחד מהכוחות שלנו. במקביל יש לטפל באוכלוסייה האזרחית

ולא לפגוע בבלתי מעורבים, לספק להם סיוע הומניטרי ולהפעיל מנגנוני השפעה כדי שלא יפריעו

וייכנסו לטווח האש. צריך לייצר מערך שלם של אמצעים, יכולות ותפיסות שמאפשר לפעול בתוך

התווך הזה.

מספר מילים על המימד שנקרא המערכה שבין המערכות. ברור לכולם שאנחנו נמצאים כל הזמן

בהתמודדות בעצימות עולה ויורדת. גם מאיתנו נדרש לנצל את תקופות הרגיעה כדי לבנות לעצמנו

יתרונות, יתרון חשוב הוא יתרון ההרתעה, שנועד לדחות ככל האפשר את העימות הבא. במקביל

מנסים לבנות יכולות ויתרונות כדי להגיע למצב פתיחה של ההתמודדות הבאה ביתרון על האויב.

לכך ניתן להגיע, בין השאר, אם נגביל את יכולת ההתעצמות של האויב בד בבד עם השגתם של

18

מוכנים הבאה למערכה להגיע כדי מצבנו, את לשפר שאמורים ומבצעיים מודיעיניים יתרונות

ומצוידים במגוון פתרונות רחב.

המהלכים הצבאיים הם אוסף של מאמצים רבים ומגוונים של אש ותמרון, חלק ממגוון רחב של

מאמצים שכוללים גם כלכלה, תשתיות ותקשורת, כל ההיבטים המשפטיים והנושא ההומניטארי,

הטיפול בתשתיות של הצד השני ועוד נושאים.

זהו אוסף של מאמצים שמופעלים נגד האויב. השאלה המשמעותית היא, כיצד מייצרים סנכרון

ואינטגרציה בין המאמצים האלו. האמריקאים העמיקו לפעול בתפיסה הזו, אנחנו עוד לא השכלנו

לעשות זאת ברמה שלנו. זהו עולם שלם שכמעט אין מדברים עליו, לדעתי הוא אחד האתגרים

המרכזיים ולצערי הרב אין עדיין גורם שלקח על עצמו את האחריות לטיפול בנושא הזה ברמת

המדינה.

באופן שקורה בהרבה מקרים הדברים האלו נשאבים לתוך הצבא, אני לא חושב שצה"ל צריך

לטפל בעולם המדיני, הדיפלומטי, התקשורתי והתודעתי, חייב להיות גורם שיודע לטפל ולסנכרן

בין כל המאמצים האלו.

אגלוש מעט לתחום האווירי. האתגרים הנוכחיים הם בעלי משמעות על הפעלת הכוח האווירי, לא

תמיד אנחנו פועלים במקומות שבהם יש ביכולתנו למצות את היתרון היחסי של הכוח האווירי,

אנחנו נקלעים למצבים ועימותים אסימטריים שבהם חיל האוויר נדרש לקחת חלק משמעותי. על

חיל האוויר לדעת להילחם בכל הנסיבות האלו ולהיות מודע לכל האיומים נגדו.

המצב החדש שנוצר על גבול ישראל סיני, מחייב אותנו כיום להביא בחשבון נוכחות של חוליות

מוגן לאזור לפתע שהפך לשעבר שקט איזור קרקע-אוויר. כתף טילי במערכות מצוידות טרור

טילים, מבלי שאנחנו נלחמים שם בכלל.

בלי להרחיק לעשות את ההתאמות הרלוונטיות למרחב העימות האסימטרי, צריך חיל האוויר

לכת ולשמור על היעד של מניעת נזק סביבתי, לא לגרום לפגיעה באזרחים או לפגיעה בתשתיות

בררניים להיות מחייבים הללו האילוצים מים. בתשתיות לפגוע שאסור ידוע למשל, אזרחיות.

ומדויקים, לפני שמטילים את הפצצה. החסמים והאילוצים מגבילים את האפשרות להפעיל את

היכולות המרביות ולהשיג את האפקטיביות שבהפעלת הכוח האווירי.

בסביבה פועל ולכן באזרחים לפגוע מתכוונים לא שאנחנו ויודע הזו הנקודה את מבין האויב

הזו ורואה באזרחים מגן אנושי. הרחקנו לכת ויצרנו את המבצע "הקש בגג". אם עלינו לתקוף

מבנה ובו מאגר של טילים ורקטות, אנחנו מבצעים שורה של פעילויות כדי לשכנע את האזרחים

שנמצאים בסביבה להתרחק. אלו שגרים בבניין שיותקף, חלקם אולי לא יודעים כלל שיש אמל"ח

במרתף של הבית ואחרים שגרים בבניינים בסביבה מקבלים מסר שהבניין עומד להיהרס. מובן

שהאויב מקבל גם הוא את המסר )מוצגות תמונות( ניתן לראות בתמונות כיצד היריב מעלה את

האנשים אל הגג, בידיעה שבתנאים אלה לא נתקוף את הבניין. מלחמה בתנאים כאלה כמעט בלתי

אפשרית, היריב מנצל את כל התנאים והטקטיקות כדי להגביל את הכוח ולמנוע מאיתנו להשיג

את המטרה.

לחיל האוויר בסיס איתן שעליו הוא צריך להכיל את כל האפליקציות האסימטריות למיניהן, חלק

מהן ציינתי ולא את כולן. כדי שהוא יהיה רלוונטי, לא מספיק להכריז שחיל האוויר יודע לנהל

מלחמות. אדגים לכם בעזרת תרחיש דמיוני לגמרי. נניח שבסוריה מחליט מישהו להסב את תשומת

הלב מהעניין הפנימי ולשגר כמה רקטות וטילים לעבר ישראל. ונניח שישראל מגיבה בירי כמעט

19

להערכתי, פוטנציאל להתפתחות של מלחמה. כאן יש היריב. הירי של לעבר מקורות אוטומטי

מפקד חיל האוויר יבטיח כי בימים ספורים יכול החיל להשמיד את כל המערך תלול המסלול ואת

יכולות הצבא הסורי, וגם לפגוע בתשתיות אסטרטגיות ולהביא לנזק בלתי ישוער לצד הסורי, אם

רק יקבל הזדמנות לממש את יכולותיו. למה תגרום תקיפה כזו? האם סוריה תהיה יותר יציבה

לאחר מכן? האם יפסק הטרור מסוריה? האם המשטר הסורי יהפוך אחראי יותר? האם אפשר

יהיה לקדם הסדר עם סוריה?

ואולי אין לצפות את ההשלכות של פעולה מסוימת, יש להיות בררן ומחושב לפני הפעלת כוח

ולא אופציות ריבוי לייצר היא החוכמה במצב, לשלוט שמאפשר מבוקר באופן לפעול מתאים

לצמצם לאופציה אחת או אופציות בודדות.

עידן העימותים הנוכחיים מחייב אותנו להיות הרבה יותר מקצועיים ביכולת של התאמה מבצעית

בין מודיעין לבין מבצעים. המודיעין צריך להבין את המתאר המבצעי שמשתנה ללא הרף, ולזהות

את נקודת הכובד כדי לסגור מעגל עם הכוח המבצעי ולהביא לתוצאה אפקטיבית של ההתמודדות

בשדה הקרב.

והצבאי הביטחוני היתרון מה לשקול ועלינו מבצעית פעילות בכל ל"מידתיות" נדרשים אנחנו

לעומת הנזק שניתן לגרום לאוכלוסיית היריב ולאוכלוסייה שלנו. המילה "מידתיות" הפכה להיות

חשובה ומביאה אותנו מדי פעם לבית המשפט העליון. לא תמיד אנחנו מחפשים את ההרס הדרמטי

נזק ליצור ולא סביבתית לפגוע לא כדי הורגות פחות יכולות ברשותנו שיהיו דווקא וצריכים

סביבתי מיותר, זהו אחד האתגרים החשובים בשדה הקרב הנוכחי. השחקנים המידתיים בסביבה

שלנו הולכים ונחלשים ולא תמיד הם אלו ששולטים בשטח.

דיברנו על בניית כוח התקפי לעומת הגנתי. מחוסר ברירה אנחנו נאלצים לפתח יכולות הגנתיות.

בקבלת המדיני לדרג גמישות וכן העורף הגנת ומאפשר ההתקפיות היכולות חשבון על בא זה

החלטות.

אנחנו מסתכלים כיום על נושא הכרעה, לא הכרעה במובן האסטרטגי אלא הכרעה בשדה הקרב,

שחשובה כדי לייצר הרתעה שצריכה לדחות את העימותים הבאים. כלומר, מדינת ישראל משתדלת

לא לקדם עימותים, אלא לדחות עימותים למעט מקרים ייחודיים. כיום ישנה כוונה )שנקראת

Smart Power( להפעלת כוח באופן נבון שלוקח את כלל האמצעים והמאמצים ומסנכרן אותם נכון ושומר את ה"הארד פאוור" ברקע כאיום. הכוח האווירי חזק מאוד אך עליו להתאים את

עצמו לשינויים בשדה הקרב. על חיל האוויר לתת תחושה לשאר זרועות הצבא שיידע לתרגם את

היתרונות שלו באוויר לקרב האסימטרי גם במרחב העירוני ומתחת לאדמה.

חיל האוויר הוא הזרוע האסטרטגית של מדינת ישראל. ראוי שזרוע כזו תהיה מותאמת למגוון

האילוצים והעימותים ותוכל לתת את תרומתה הייחודית במגוון הפעילויות.

20

האתגרים האסטרטגיים והאופרטיבייםאלוף )מיל( עמוס ידלין, מנהל המכון למחקרי ביטחון לאומי

אקדים ואומר כי בעיניי העימות הסימטרי מעולם לא נעלם. הוא היה חלק בלתי נפרד בתפיסת

ברגע הפועל אל לצאת בפוטנציאל הזמן כל היה הסימטרי העימות הרתעה. שנקרא הביטחון

מדי יותר שהעמקנו היא שעשינו השגיאות אחת סימטרי. לאיום חוזר שהוא יחליט שהאויב

בעימות האסימטרי תוך לפעמים הזנחת האלמנטים הסימטריים שבחרנו לא להפעיל אותם, מתוך

אמירות כמו: אין פתרון צבאי, האפשרות להפעיל את הכוח הסימטרי לא קיימת, ותעלנו את עצמנו

לאזורים שהיו נוחים לאויב.

כאשר אנחנו מסתכלים בראייה היסטורית ארוכת טווח, רואים פתרון דוקטרינרי טכנולוגי שנותן לך

יתרון ובעקבותיו אתה מנצח את המערכה, או את המלחמה, ויושב בדרך כלל אחרי זה, בטעות, על

זרי הדפנה. האויב שהפסיד הולך הביתה ועושה שיעורי בית ומוצא מענה. אם ניקח את המלחמות

הקלאסיות שלנו, למשל, ב-1967 הכרענו בזכות ההתקפה על חילות האוויר של האויב. תקיפה

סימטרית לחלוטין, אותן מערכות נשק ואתם שדות תעופה, רק באמצעות דוקטרינה נכונה ומבצע

מתוכנן טוב, השמדנו את כל המטוסים שהיו בשדות התעופה של האויב. זה היה הקלף המנצח של

מלחמת ששת הימים, לא הקלף היחיד - היה גם תמרון מאוד מרשים על הקרקע, אבל ישבנו על

זרי הדפנה והאויב הלך ועשה את שיעורי הבית. התוצאה של שיעורי הבית היא שהמטוסים לא

עומדים עוד על פני האדמה, הם הוכנסו לתוך דת"קים )דירים תת קרקעיים( וכל הפצצות שהטלנו

עליהם ב-1973 היו חסרות תועלת.

האויב היה מצויד במערכי הגנה קרקע אוויר, סוללות SA2, SA3, SA6. סוף הסיפור ידוע ועזר

וייצמן היטיב לתארו "הטיל כופף את כנף המטוס". כעת ישב האויב על זרי הדפנה ואנחנו הלכנו

לעשות את שיעורי הבית. ב-1982 באנו עם הפיתרון והתוצאה היא 19-0 )לטובתנו( נגד סוללות

הטק"א בבקעת הלבנון. הנדנדה הזו ממשיכה להתנדנד. היא מתנדנדת מהעימות הסימטרי לעימות

האסימטרי. בשנת 1982 הבין האויב שהפער הוא גדול, בעיקר הפער הטכנולוגי, לישראל יש פצצות

מונחות ומודיעין שאין לאויב, והחליט לעבור למלחמה אסימטרית שצריכה למצוא את נקודות

התורפה של ישראל ולהימנע מנקודות התורפה של עצמו. כך הפסדנו בשתי מערכות אסימטריות:

שונות בהגדרות שהסתיימו בלבנון שנים 13 נמשכה והשנייה הראשונה באינתיפאדה האחת

ובמילה אחת, בריחה. הבשורה שאני מביא לכם היום היא שגם זוהי נדנדה אסטרטגית. אולי לא

בעימות עימותים אסימטריים: בשלושה ניצחה שישראל לקבוע רוצה אני אולם יסכימו, כולם

מול המערכה, מערכת טרור ששיגר נגדנו ערפאת בשנת 2000, זה לא לקח 6 ימים, אבל ב-6 שנים

ניצחנו את המערכה הזאת. המערכה הבאה שניצחנו היא ב-2006. בניגוד לחוכמה הקונבנציונלית,

יכולנו לנצח טוב יותר אילו פעלנו אחרת. אפרט בהמשך, אולם בראייה של שש שנים אחורה ניצחנו

את המערכה הזאת. המערכה השלישית היא מול החמאס ב-2008-2009 זו לא גאווה גדולה אבל

ניצחנו את המערכה הזאת ומאז החמאס לא יורה ולא רוצה לירות, ואף משתדל לעצור את הפלגים

הקיצוניים מלירות. קיימת כאן נדנדה אסטרטגית ואסור לנו לשבת על זרי הדפנה. מי שלא יושב

על זרי הדפנה הוא החיזבאללה שמבין שהפסיד את המלחמה. נסראללה יושב בבונקר במשך 6

שנים וחיזבאללה לא ירה כדור אחד. הארגון שהיה רגיל לעתים קרובות לצלוף, להניח מטעני נפץ,

לחטוף חיילים, לא ירה כדור מאז מלחמת לבנון.

21

התקופה הקצרה של "האביב הערבי" בתחילת 2011 הפכה לעונה ארוכה מאוד שהיא לא אביב,

למספר שנים שבהן הכוח המכריע במדינות סביבנו יהיה כוח איסלאמי. לא צריך להיכנס לפאניקה,

לא נכנסים למלחמה אבל הולכים לשמוע ממצרים ומקומות אחרים סביבנו הצהרות ורטוריקה

שלא יהיו נעימים באוזנינו. אולי נראה דרישה, לגיטימית, שכתובה בהסכם השלום עם מצרים,

לעשות לו רוויזיה אחרי 15 שנה. לא כל מי שאין לנו איתו הסכם שלום, משמעותו מלחמה. אין

עקיפה. מלחמה זו ישירה. לא לפחות מלחמה, שם ואין שנים 37 במשך סוריה עם שלום לנו

קיימת יכולת למדינות מהסוג של מצרים, סעודיה, סוריה אחרי משטר אסד, להציב צבא סימטרי

מולנו, הסכנה הפוטנציאלית - הלא גבוהה -שנצטרך להתמודד עם צבאות סימטריים לחלוטין.

יש במצרים יותר מטוסי אף-16 מאשר בישראל, יש בסעודיה יותר אף-15 מאשר בישראל והסיכוי

לחזור לעימות סימטרי לא בא רק מארגוני הטרור, הוא בא גם ממדינות. אולם הנושא המעניין

נשאר הנושא של ארגוני הטרור.

ארגוני הטרור הבינו ולמדו את הכישלון שלהם ב-2006 ו-2009 וכן למדו גם את השגיאות במהלכים

שלנו ב-2006: שגינו ולא הפעלנו את המהלך הקרקעי בזמן, לא פגענו בתשתיות של לבנון שאירחה

את שיפסיק מצביא לנו היה רק לו ימים, 6 אחרי המלחמה את הפסקנו לא חיזבאללה, את

המלחמה אחרי 6 ימים לא היה ספק מי ניצח במלחמה. יום אחרי שרובע דאחייה נפל, יום אחרי

שהטק"ק ארוך הטווח של חיזבאללה שהיה אמור להגיע לתל אביב הושמד, והרקטות הבינוניות

שלא הושמדו, היה צריך להפסיק את המלחמה.

ה"טיימינג" הוא דבר מדהים שצריך לשים אליו לב. החיזבאללה למד את הלקח והבין שכדי שיוכל

יעדים עוד אינם חיפה ופרברי נהרייה, קריית שמונה ישראל, על מדינת בעימות הבא להשפיע

מספיק טובים. הוא צריך ליצור אמצעים כדי להגיע לתל אביב, ליצור מערך מזל"טים שיגיע לתל

אביב או לבסיסי חיל האוויר וצריך ליצור כוח שיכול לכבוש שטח.

מארגון טרור שהתרגלנו לקרוא לו "נמוך חתימה", שמתחבא בין האזרחים, קם מערך לוגיסטי ענק.

בשביל לשגר טיל גראד על תל אביב צריך מערך לוגיסטי, יש צורך במערך שליטה, צריך להציב

את הטיל ולתדלק אותו. זו כבר לא הקטיושה שיורים אותה ליד עצי הזית במטע, שהסנסורים

שלנו לא מסוגלים לזהות. לכן נפגוש בעימותים הבאים פעילות בה הסימטריה והאסימטריה יהיו

שלובות זו בזו. יהיה עלינו להבין מתי להפעיל את הסימטריה מול הסימטריה ואת הסימטריה

מול האסימטריה, דבר ששכחנו לעשות. בפעמים שעשינו כך זה היה מאוד אפקטיבי. אחת הסיבות

לנסיגה מלבנון בשנת 2000 הייתה שלא הפעלנו את הכוח הסימטרי שלנו. אבל יותר מכך, ארגוני

מעניינת זהות נוצרה אותם. המדינות ש"מארחות" על והשתלטו על השטחים הטרור השתלטו

שנקרא מושג בעזה החמאס מגלה לפתע הממשלה. הוא הטרור ארגון בה אותה, לנצל שצריך

אקונטביליטי, זהו מושג מעניין שאין לו תרגום לעברית. עליו לדאוג פתאום לתעסוקה ולכלכלה

בעזה, לביוב ולביטחון בעזה, ואז האמצעים הסימטריים שלנו הם מאוד יעילים. היום לא יכול עוד

חיזבאללה להתחבא מאחורי ממשלת סניורה.

אני אומר שחיזבאללה היום הוא הממשלה, היכולת שלנו להפעיל את האמצעים הסימטריים שלנו

ובראשם את חיל האוויר, גדולה מן הצורך שלנו לחפש קטיושה וכדאי שננצל את המקומות שיש

לנו בהם יתרון יחסי.

מעבר לנשק שקשור בסימטריה ואסימטריה, יש לשים לב שהאסימטריה אינה רק בכוח ובנשק

הצבאי. האסימטריה היא גם ביעדי המלחמה והאסימטריה היא בכללים שבהם מוכנים להילחם.

22

נסראללה מגדיר שהיעד שלו הוא לא להפסיד גם אם ייהרגו לו אנשים. ואמנם נהרגו לחיזבאללה

בערך פי 10 אנשים מאשר לצה"ל, בסופו של דבר הוא ייצא חי מהבונקר וישדר נאום, ובזה הוא

הגדיר את הניצחון. זו אסימטריה מדהימה שלא קיימת בין שתי מדינות במלחמה.

הפתיחות התקשורתית ששיחקה עד היום רק נגדנו, משפיעה כיום גם על האויב. מהפכת הפייסבוק

הגיעה גם לביירות ולעזה, אנשים גולשים באינטרנט ורואים דברים שבעבר לא ראו. תופעות שבעבר

לספוג, מוכנים על סף האבידות שאנחנו שלנו, הרגישות ועל יכולת העמידה על עלינו, השפיעו

מחלחלות כיום גם אצל אויבינו, לא באותה מידה של השפעה אבל הפער הזה מתחיל להיסגר.

כך קורה גם בכללי הלחימה. בעבר לא הייתה לאויב שום מגבלה לשגר רקטות למרכזי אוכלוסיה

פגיעות ואפס בטרוריסטים רק לפגוע להקפיד שנדרש צה"ל לעומת באזרחים, ולפגוע בישראל

מאזן ואבו שערפאת מה כיום מבין נסראללה ומצטמצם. הולך הזה הפער גם האויב. באזרחי

הבינו, שפגיעה באזרחי ישראל היא ירייה לעצמו ברגל. לכן האויב חושב גם הוא פעמיים, מהסיבה

המבצעית ומהסיבה האתית, ואם הוא יכול לפגוע בבסיס חיל אוויר עדיף על פגיעה באזרחים.

אני טוען שהפערים האלו בין הסימטריה לאסימטריה נסגרים. מה צריכה להיות הגישה הישראלית

לעתיד? צריך לאתגר את תפיסת הביטחון ואין ספק שתפיסת הביטחון הקלאסית שהוגדרה בשלוש

מילים: התראה, הרתעה והכרעה, יש לעדכן אותה, והייתי מוסיף לה את ההגנה. דוד עברי אמר

שההגנה נכללה בה תמיד, אם כי לא דיברו עליה. אבל ההגנה לא הייתה חלק ממנה כי ההתייחסות

הייתה לעימותים סימטריים. הסיבה שההגנה נכנסה למודעות היא כי ההכרעה נחלשה והיכולת

להכריע צבאות לא סדירים או איום אסימטרי נחלשה. עוברים להגנה כי לא רוצים לצאת למלחמה

נוספת על כל התגרות של ארגון זניח בעזה. זאת החשיבות של ההגנה אם כי אסור להתבלבל ונושא

ההכרעה הוא חשוב מאוד.

אני רוצה לספר לכם סיפור. בביקורי הרבים בוושינגטון נהגתי לבקר בארגוני המודיעין שלהם,

ישנם שם 16 ארגוני מודיעין וזה ממלא ביקור שלם. ביקרתי גם בפנטגון וניסיתי להימנע מלהגיע

דוד היה לא זה השגריר, אלי פנה מביקוריי באחד החוץ. ולמשרד השגרירות לאיזור לקונגרס,

עברי, וביקש ממני ללוות אותו לקונגרס, כדי לנסות ולהסביר לאחד מראשי הוועדות את הסיפור

הישראלי. הגענו לחדרו של יושב ראש הוועדה והאווירה הייתה באמת בעייתית, השאלה הראשונה

של יושב הראש אל השגריר הייתה: מה הבאת לי גנרל? אתה יודע שאני שונא גנרלים. והשאלה

הבאה - גנרל ידלין אמור לי, האם אתה עדיין כל כך מרוצה מהמלחמות שלכם בלבנון ובעזה?

לקח לי מספר שניות להתעשת ועניתי לו שאין יותר מלחמות תהילה, לא היו אף פעם מלחמות

תהילה, רק לפני שהייתה טלוויזיה חשבו שהמלחמות הן בעלות תהילה. מלחמה היא דבר רע, יש בו

דם, הרג, סבל, פצועים, כלכלה נדפקת, זה דבר רע. אבל אם אני צריך לחשוב ולבחור בין המלחמות

של ארה"ב בעיראק ובאפגניסטן לבין המלחמות שלנו בעזה ובלבנון נראה לי שהייתי בוחר בשלנו.

אלו מלחמות קצרות של ימים ולא של שנים, עלות של מאות מיליונים ולא מאות מיליארדים.

מספר הרוגים סביר, למרות שכל אחד שנהרג קורע לי את הלב. אני לא יודע מהו ניצחון, אבל

השגנו את היעד האסטרטגי שלנו ובמיוחד יצאנו מהשטח ולא נשארנו שם. עד כאן הסיפור.

אחת הסיבות שהפסדנו את האינתיפאדה הראשונה ואת לבנון עד 2000 היא בגלל שכבשנו שטח

ולא הסימטרי הכוח את להפעיל נוכל לא ביותר, חשוב הלגיטימציה עניין חוקי. היה לא וזה

את האסימטרי אם אין לנו לגיטימציה לעשות כך. אחד ההישגים הגדולים שלנו עד 1967 היא

הלגיטימציה, ומאז 1967 אחת הבעיות היא הלגיטימציה.

23

יש להביא בחשבון את העובדה שאנחנו צריכים להיות בקשר אסטרטגי מאוד עמוק עם המעצמה

שנקראת ארה"ב. מי שלא חושב על כך בתפיסת הביטחון של ישראל עושה טעות חמורה. לכאורה

אנחנו עומדים עכשיו על פרשת דרכים, עלינו לבחור בין שתי אפשרויות אסטרטגיות מאוד בעייתיות,

שתיהן לא מומלצות: האחת, לחיות עם פצצה גרעינית איראנית והשנייה, לעשות את הנדרש כדי

שזה לא יקרה. כלומר, בין פצצה להפצצה. אנחנו שומעים שזו הברירה שעומדת בפנינו, ואני אומר

שחשיבה אסטרטגית מעמיקה לא יכולה לשים אותנו בצומת בין שתי האפשרויות האלה, כי הזמן

ימשכו. החיים איראן, את שמפציצים לאחר או באיראן פצצה שתהיה אחרי לדקה, עוצר לא

חשיבה אסטרטגית רצינית היא, קודם כל, מה קורה ביום שאחרי ההפצצה. יש להניח שהאיראנים

לא יופתעו כמו שהופתע סדאם חוסיין בשנת 1981 או כמו שהופתע אסד בשנת 2007. משהו יקרה

לאחר ההפצצה ויש לנתח ולהסיק מה יקרה. חשוב יותר מן "היום שאחרי" הוא העשור שאחרי.

ההישג ההנדסי התיאורטי המקסימלי שאפשר להשיג בתקיפה צבאית על תכנית גרעין כלשהי הוא

דחיית הפרויקט בין שלוש לחמש שנים, זהו ההישג המקסימלי, מי שיש לו מספיק כסף ונחישות,

יוכל עם הידע הקיים בידו לצאת בתכנית גרעין צבאית חדשה גם אם הוא מתחיל מאפס. קחו

לדוגמה מדינות בעלות כספים אולם חסרות כל ידע, שוודיה, ארגנטינה, ברזיל, אם תהיה להם

נחישות יוכלו תוך חמש שנים להגיע לפצצת גרעין. "העשור שאחרי" הוא מאוד חשוב כדי לתרגם

את התקיפה ההנדסית הפיזית התיאורטית שעשינו בבגדאד ב-1981 למערכה שכל העולם יצטרף

אליה כדי להאריך את הזמן התיאורטי עד שהמשטר ישתנה או עד שהתנאים האסטרטגיים ישתנו.

בעיראק זה ארך 31 שנה, בסוריה לדעתי יש לנו לפחות זמן של עשר שנים. לכן ישראל לא יכולה

להתנהג כאילו היא לבדה בעולם, גם אם אולי תוכל ישראל לבצע תקיפה לבדה.

אני לא מאלו שאומרים שהתקיפה היא דבר טיפשי, אלא להיפך, יש פה פארדוקס. מי שמדבר נגד

התקיפה יגרום לכך שזו תהיה האופציה היחידה שתהיה בידנו לעצור את תכנית הגרעין האיראנית.

כי הסיבה שהאיראנים באים היום לשיחות בבגדאד היא שהם רואים מולם את הסנקציות ואת

שהדבר להיות יכול אותה, לבצע שאפשר רצינית, אמינה, צבאית אופציה שמכין מי התקיפה.

ירתיע ולא יצטרכו להשתמש בה. זה אמנם נשמע פארדוקס אבל זה נכון. לכן הצמרת המדינית

והביטחונית של מדינת ישראל שהכינה אופציה צבאית אמינה וטובה לפגוע באיראן עשתה את

הדבר הנכון. האם אנחנו כבר בצומת שבה צריך להחליט? לדעתי לא, ואנחנו צריכים למצות כל

דרך אחרת. זה לא בין פצצה להפצצה, אלא יכול יום אחד להיות ההפצצה עם כל מה שקורה

לאחר מכן וגם פצצה. לא נכון לחשוב נקודתית אלא במחשבה אסטרטגית של עשר שנים קדימה.

בתקופה הזו לא יכולה מדינת ישראל להיות לבדה, היא חייבת להיות עם ארה"ב. הבנה עם ארה"ב

חשובה ביותר ולכן זהו חלק בלתי נפרד מתפיסת הביטחון של מדינת ישראל.

מפריעות לי מעט עוצמת הדרישות שלנו במשא ומתן, אם לא שמתם לב אנחנו לא יושבים ליד

שולחן המו"מ ולא כל כך שואלים אותנו, אבל עוזי ארד צודק בכך שאת התוצאות צריך לבחון

על פי מה שקורה לתכנית הגרעין האיראנית. ישנו ערפל והמון דיבורים שיפריעו לנו לבדוק האם

המו"מ בבגדאד או התהליך של קיץ 2012 יביאו לבסוף עסקה סבירה שמאפשרת להימנע מהפצצה

או מן הפצצה.

יש לבחון את העיסקה בשלושה תחומים: לא ללכת שולל אחרי הסיפור של ה-30 אחוז. מי שיודע

להעשיר לארבעה וחצי אחוזים יודע להעשיר ל-20 אחוז. לא מרוויחים מזה שום מאומה וזאת

לא הנקודה. הנתון של 20 האחוזים הוא "העז" שהאיראנים הכניסו כדי להוציא אותה בבוא

24

העת. שחשוב ביותר מה שקורה ל-4,5,6 טון שיש לאיראנים ברמה העשרה של ארבעה וחצי אחוז,

שצריכים לצאת מאיראן. רק זה יחזיר את השעון לאחור בשנתיים, ויגרום לכך שהאיראנים לא

יוכלו "לדהור" לפצצה תוך חודש-חודשיים אלא לפחות בשנתיים. הסטת השעון לאחור בשנתיים

תיתן מרווח כדי לבחון אם האיראנים משנים את דעתם.

אני לא סומך על האיראנים, בתנאים אסטרטגיים מסוימים הם יוכלו אמנם לשנות את דעתם,

אבל לא יהיה להם חומר לייצור מהיר של פצצה. זהו תחום אחד, שימו לב מה קורה לארבעה וחצי

אחוזים ולא מה קורה ל-20 אחוז.

ולא מאפשרים ליד העיר קום, האיראנים סוגרים אותו הנקודה השנייה הוא האתר המפורסם

כניסת מפקחים. האיראנים הם עם גאה ולא יכנעו לתנאים כפי שבמדינת ישראל דורשים, הם ילכו

רק להסכם שיציל להם את הכבוד.

יש לנו פה יתרון מסוים, האיראנים מוכרים לעולם את הסיפור לפיו קיים איסור דתי על הפעלתו

של נשק גרעיני ואילו מטרתו של הפרויקט האדיר הזה איננה נשק גרעיני, אלא תעשייה גרעינית

גז ואין בה נפט. אנחנו צריכים למנף את הסיפור הזה, אתם רוצים תעשייה, למדינה שאין בה

הוציאו מאיראן את כל החומר המועשר שיחזור אליכם בתור דלק לכור למטרות אזרחיות.

המתקן בקום הוא עניין חשוב מאוד. בקרוב יימצאו האיראנים ב"איזור החסינות" ויש לתקוף

לפני כן. אולם אם ייסגר המתקן ייעלם "איזור החסינות" ולא חייבים לקחת את ההחלטה בקיץ

.2012

התחום השלישי הוא הפיקוח, שאינו חייב להיות חודרני, אבל כדי לבדוק שהאיראנים לא מרמים

את שיוציא הסכם כל לכן הזה. באזור להסכמים מגיעים שאנחנו בזמן אחר, במקום אותנו

החומרים מאיראן ושיסגור את המתקן בקום ויפקח על כך הוא הסכם סביר. האם קיים הסכם

אידיאלי מבחינת ישראל? יש הסכמים טובים יותר, למשל שהאיראנים יתפרקו מכל הציוד וגם

יבקשו סליחה. זה לא יקרה.

לעניין האסטרטגיה מבחינה דוקטרינרית, אני חושב שאחת הבעיות שלנו היא שהיינו נעולים בעבר

על תפיסות שלא ידענו לאתגר אותן. אמרנו שאין פתרון צבאי לטרור מ-2000 ועד 2002. ובשנת

2002 הוכחנו שיש פתרון צבאי לטרור, ריסקנו את תשתיות הטרור ביהודה ושומרון בפעולה שצריך

ובוודאי בדיוק לנו יתרון אש אדיר, גם בעוצמת החימוש יש היה לעשות אותה שנתיים קודם.

החימוש ולכן החוכמה היא לעשות שימוש בדרכים בהן יש לנו יתרון, ולהימנע משימוש באלה בהן

יש לנו חיסרון.

ראש אמ"ן, מחליפי בתפקיד, דיבר בכנס הרצליה על 200,000 טילים ורקטות. זאת אחת הטעויות

הגדולות ביותר, אין 200,000 טילים. אנחנו צריכים להכין מבצע שיקח ביום הראשון של העימות

אותה לשנות נוכל הבאה במלחמה זאת לעשות נדע אם הזה. היתרון את מהחיזבאללה הבא

ולמודיעין, האוויר לחיל זהו אתגר ימים. 33 לפני שתמשך ולסיים את המלחמה במהלך אחד,

לצה"ל ולמדינת ישראל.

אני חוזר ואומר שלמרות ששם המושב הוא שובו של העימות הסימטרי, הרי שהעימות הסימטרי

במרכיבי להשתמש לדעת הוא והאתגר לידנו קיים הוא נעלם. לא כלל הוא במלואו, חוזר לא

הכוח שלו. עדיין יש לנו יתרון טכנולוגי אדיר על האויב, שהגיע רק עכשיו לטכנולוגיה של מערכות

אינרציאליות )INS( ומתקין אותן על הרקטות שלו. אנחנו התקנו מערכות כאלה על המטוסים

בשנת 1970 וכיום משתמשים במערכות GPS בעלות דיוק של פחות מחמישה מטר, דיוק מספיק

25

לפצצות כבדות. יש לנו יתרונות טכנולוגיים, נושא כמו סייבר היה חסר יעילות לפני 15 שנה כי

לאויב לא היו מחשבים. לאחר שהצטיידו בטילי סקאד כדי לירות על תל אביב לא יכלו לעשות

זאת ללא מחשבים או ללא מערכות שליטה, ולכן עכשיו יש לנו בתחום זה יתרון גדול. עלינו למצוא

את היתרונות שלנו ולנצל אותם.

בניגוד לכל מיני טענות ששמענו בשלהי 2006. אנחנו צריכים ההרתעה הישראלית חזקה מאוד

להמשיך לחזק אותה. עדיין יתכנו עימותים אסימטריים תחת מגבלות כאלו ואחרות, אולם מי

שיידע לתת את הפיתרון האסטרטגי והדוקטרינרי באמצעות הטכנולוגיה שבידו יוכל לדעתי לנצח

גם בעימות הבא.

מוכנים היינו לא אנחנו קיצונית, אסימטריה שהייתה אמרתי בתשובה לשאלה מן הקהל:

לספוג שום אבידה והאויב, לכאורה, היה מסוגל לספוג כמעט הכול. אם כי ראינו שאחרי 2006,

כשנסראללה החליף את התואר שלו מ"מגן לבנון" ל"הורס לבנון" הוא חושב כיום הרבה מאוד אם

הוא מוכן לספוג פעם נוספת. אני טוען שאצלנו הפער הזה נסגר משתי סיבות: ראשית - מודעות,

הבנו שאנחנו פגיעים ונצטרך לספוג אבידות. אגב, זה לא חדש, בשנת 1948 המצרים הפציצו את

התחנה המרכזית בתל אביב וגרמו לעשרות הרוגים. אלא שאז לא הייתה התקשורת כדי להפיץ את

הבהלה והייתה מנהיגות שהתגברה על כך והמשכנו במלחמה. אני אומר שישנה אצלנו מודעות,

כיום ישנה הגנה אקטיבית, אמנם לא ורסטילית אבל מקנה יכולת לעצור חלק מן הטילים. לא הכל

ולא תמיד ומאפשרת אורך נשימה. יש פיקוד עורף, מסכות, מקלטים, האם זוהי מוכנות טובה?

האם היא אידיאלית? לא. ואני מציע שהיא לא תהיה אידיאלית, אני מציע שנשקיע כל שקל פנוי

בכוח ההתקפי.

שנית, גם האויב היום הרבה יותר רגיש מאשר בעבר. העובדה היא שכאשר נפגע משהו בביירות

רואים אותו כולם דרך הטלוויזיה, דרך אל-ג'זירה ודרך האינטרנט והפייסבוק, הצעירים מדברים

זה עם זה. זה לא קלף מנצח, למסגדים, לקלאצ'ניקובים ולאידיאולוגיה עדיין יש כוח, אבל הפער

הזה נסגר.

ככל שאויבינו מתקדמים והופכים דומים לנו הרגישות שלהם לפגיעה בעורף נעשית גבוהה מבעבר.

הפער לטעמי נמוך מאשר היה ב-2000 או 2006.

בתשובה לשאלה נוספת: אנחנו נצטרך להיפרד בצער מאחמדיניג'אד, הבשורה הטובה היא שהוא

וגם אידיאולוגיים דעות בחילוקי העליון המנהיג את להרגיז הצליח האיש יותר. רלוונטי לא

פרקטיים ולהערכתי שמו עליו "איקס" וב-2013 יהיה נשיא אחר. אחמדיניג'אד עשה שירות גדול

כדי להסביר מה האיראנים רוצים ולרתום את העולם נגדם, לפעמים חשבתי שהוא סוכן מוסד.

אחמדיניג'אד הוא לא רלוונטי יותר.

26

טילי אוויר-אוויר מתקדמיםד"ר סולו הרמלין, מהנדס ראשי במנהלת אוויר-אוויר והגנה אווירית ב"רפאל"

אנסה לתת לכם מידע לא מסווג על העבודה שלנו בפיתוח טילי אוויר-אוויר ומקווה שתתרשמו מן

הטכנולוגיות שיישמנו בנושאים האלה.

גם אוויר-אוויר, אלא בטילי רק לא עוסקת שלנו רבות, הקבוצה שנים הזה עוסק בתחום אני

."8 "ברק ,"1 "ברק ימיות, ובמערכות ו"ספייד" ברזל" "כיפת כמו אוויריות הגנה במערכות

הטכנולוגיות בהן אנחנו משתמשים הן משותפות לכל המערכות האלה, חלק גדול משיטות העבודה

משותפות והיות ואתם מכירים את "כיפת ברזל" אשתמש בחלק מהמסקנות שהסקנו תוך כדי

פיתוח המערכת הזו, שיש להן חשיבות גם בנושאים של טילי אוויר-אוויר. תכליתם של קרבות

לפני המטוסים הופעת עם הופיעו ותכליתו הזה התמרון אווירית, עליונות להשיג היא אוויר

למעלה ממאה שנה.

מערכת הנשק היא לא רק הטיל, אלא כל המטוס, האוויוניקה, הסנסורים ותרומת טילי אוויר-

אוויר והתותחים. ההתפתחות הטכנולוגית בכל המערכות השפיעה כמובן על כל מערכת הנשק וגם

על הטילים. מי שמפעיל את מערכת הנשק כיום הוא הטייס, אולם מבחינה טכנולוגית המערכת

כבר ברשותנו בתחום ההגנה האווירית. תפקידו הזו היכולת להיות מופעלת אוטומטית, יכולה

של הבקר הוא לאשר או לבטל את המשימה. אין לו אפשרות מבחינת זמן להפעיל אקטיבית את

הטילים ולבצע את השיגור, אם כי מבחינה טכנולוגית הדבר הזה אפשרי. כמובן שנותר עדיין החלק

הפסיכולוגי, לאפשר למכונה לעשות את העבודה.

הנושא של זיהוי עמית טורף נשאר לא פתור לגמרי זה שנים ארוכות. זוהי מערכת שמזהה את

העמיתים מהתוקפים ומאפשרת לבצע את השיגור בלי זיהוי פוזיטיבי של התוקף. כשהייתי קצין

צעיר בחיל האוויר בשנת 1970 הגעתי לטייסת פנטומים, הראו לי משהו בקצה המטוס, זה היה

הטייסים ביצעו האוויר קרבות בכל בו. השתמש לא אחד אף אבל טורף( עמית )זיהוי הזע"ט

זיהוי פוזיטיבי של התוקף לפני ששיגרו את הטילים. בינתיים הטכנולוגיה מתפתחת, ואני חושב

שמבחינה טכנולוגית ניתן להגיע למצב שיהיה אפשר מתישהו לספק זיהוי אוטומטי שיוכל להשפיע

על הטקטיקה של שיגור הטילים.

לכך שהמידע המגיע דיגיטלית הביא לטכנולוגיה אנלוגית מבחינת המטוס, המעבר מטכנולוגיה

לטייס ולטיל הוא הרבה יותר מפורט ויעיל, ומאפשר לטייס לקבל את הנתונים שהוא צריך לביצוע

הקרב וגם הנתונים שהטיל צריך כדי לזהות את המטרה בצורה אפקטיבית. זהו אחד הגורמים

השתמשו בזירה שהופיעו הראשונים הטילים הטיל. של היכולות מבחינת הקפיצה את שעשה

בשיטת השיגור של נעילה לפני השיגור. הטייס ציין את המטרה, ראש הביות של הטיל נעל על

ויודע מהי המטרה שלו. זוהי המטרה הזו והטיל יצא לדרכו כשהוא נעול כל הדרך על המטרה

של המוגבלת היכולת בגלל שפותחה נוספת טכנולוגיה )Fire-and-forget( ושכח" "שגר שיטת

לפני הגיע המטרה על המידע שיגור". אחרי "נעילה היא רחוקים בטווחים לנעול הביות ראש

היציאה לדרך והטיל ניווט בצורה אינרציאלית עד הרגע שהראש שלו היה מסוגל לנעול ולעקוב

אחר המטרה.

ולבדוק איפה בין הציוד שברשותנו מול מה שיש לאמריקאים, אנסה לעשות השוואה מסוימת

מתחלקות אוויר-אוויר בטילי הטכנולוגיות והביצועים. הטכנולוגיות מבחינת נמצאים אנחנו

27

לדורות. הדור הראשון של הטילים היו מסוגלים לראות את המטרה רק בגזרה האחורית והיו בעלי

לו כושר תמרון לא מספיק טוב. הטכנולוגיות התפתחו והטיל הפך בעל כושר תמרון שמאפשר

לראות את המטרה, הוא בעל יכולת זיהוי המטרה, יכולת לנעול על המטרה הזו ולהימנע מאמצעי-

נגד שהמטוס המיורט משגר כדי להטעות את הטיל.

משפחת הטילים ש"רפאל" פיתחה במשך עשרות השנים, כוללת את "שפריר 1", הוא הטיל הראשון,

אחריו "שפריר 2", "פיתון 3", "פיתון 4", "פיתון 5" שהם כולם טילים לטווחים קצרים לקרבות

בין גם לקרבות אוויר. אוויר. הדור האחרון הוא הטיל "דרבי", טיל לטווחים ארוכים ומתאים

הביצועים של הטילים האלה קיים הבדל עצום. "שפריר 1" שהיה בשימוש בין 1969-1964 היה בעל

ביצועים שכיום נראים גרועים, אפשר היה לשגר אותו רק מאחורי המטרה, הוא לא הצליח מבחינה

מבצעית. הדור הבא שפותח אצלנו היה "שפריר 2". לטיל הזה הייתה הצלחה גדולה, הוא הפיל מעל

100 מטוסים במלחמת יום הכיפורים. גם הוא היה מוגבל ביכולת היירוט שלו לאזורים האחוריים

של מטוס האויב ועם זווית הסתכלות לא גדולה. ולכן עברנו לדור השלישי "פיתון 3".

במקרה הזה, מפני שעבדנו עם עין מקוררת שנתנה רגישות )sensitivity( הרבה יותר טובה לראש

הביות, הצלחנו להגיע למטרה מכל זווית, מאחור וגם מלפנים, עם זווית הסתכלות של 30 מעלות.

הטיל הזה היה טיל מוצלח מאוד, הצליח במשימותיו והפיל כ-35 מטוסי אויב. אני הייתי קצין

המילואים שחקר את כל השיגורים האלה בטייסות בהן השתמשו בטיל הזה.

שלא הסיבה הבא, הדור על כבר חשבנו מהדורות אחד בכל בפיתוח, הזמן כל עוסקים אנחנו

התקדמנו בקצב רב היא בגלל הטכנולוגיות שלא היו ברשותנו. בזמן הפיתוח של "פיתון 3" חשבנו

כבר על הדור הבא "פיתון 4". רצינו לעשות קפיצה, להגיע למצב שאנחנו יותר טובים מכולם.

זו קפיצה? החשיבות היא לא בטיל, רצינו להוריד את העומס מהטייסים בקרבות האוויר. מה

בתחילה היה על הטייס לעבוד קשה מאוד כדי להביא את המטוס למצב שיוכל לשגר טיל בהתאם

למגבלות שלו. תוך כדי התמרון הטייס הסתכן בקרב. רצינו להקטין את העומס מהטייס ולתת

לטיל לבצע את רוב העבודה. ב"פיתון 4" תכננו לאפשר לטייס לשגר ולהפיל כל מי שהוא רואה

בגזרה הקדמית שלו, מבלי להתחשב לאן טס מטוס האויב, או המהירות שלו, בטווח מסוים כמובן.

כמובן הזה הטיל הזו. היכולת הייתה לא בעולם טיל לאף אחד, לאף בטכנולוגיה; הקפיצה זו

זהו טיל שניתן לשגר .5 ובחילות אחרים. הקפיצה הבאה היא בדור מבצעי בחיל האוויר שלנו

בגלל ההתפתחות הטיל של הביצועים את לשפר לנו משופרים. התאפשר ביצועים עם מרחוק,

הטכנולוגית אותה קידמנו.

אוויר", קרבות "טילי יחסית, בשפה מקצועית קרובים לטווחים טילים הטילים האלה הם כל

ראינו את הצורך לפתח גם טיל לטווחים גדולים יותר ומעבר לטווח הראייה ועשינו את זה על ידי

פיתוח טיל עם ראש ביות מכ"מ אקטיבי. זוהי טכנולוגיה חדשה: כניסת מכ"מ של מטוס לתוך גוף

של טיל קטן. הפיתוח נעשה יחד עם מב"ט מהתעשייה האווירית וזהו הדור הבא שפיתחנו.

)מוצג תיאור סכמטי של קרב אוויר בין שני מטוסים( המטוס הכחול הוא עמית ומשתמש בטילים

מדור 1. לצורך שיגור טיל "שפריר 1" המטוס הכחול צריך לתמרן כדי להגיע לאזור האחורי של

ולנעול יוכל הטיל לקלוט את מטוס האויב )אויב(. רק באזור שמאחורי האויב המטוס האדום

עליו. הזמן שנדרש לקרב כזה הוא די ארוך )במושגים של קרב אוויר: כדקה עד שתי דקות. העורך(,

בזמן הזה המטוס התוקף מסתכן כי הוא יכול להיפגע על ידי מטוס אויב אחר שאינו רואה. לעומת

זאת, בתפעול עם "פיתון 3" המטוס הכחול לא צריך להשלים את כל התמרון הזה, הוא יכול לשגר

28

בטווחים גדולים יותר ומכל זווית. גם קרב כזה לוקח לא מעט זמן. ואילו אם הוא מצויד ב"פיתון

4", יוכל הטייס עוד במפגש הראשון, לאחר שביצע זיהוי פוזיטיבי של המטוס האדום, לשגר את

הטיל שיעשה את העבודה בעצמו.

כדי לבאר מהו טיל שעושה עבודה )מוצג ציור סכמטי של הטיל והמטוס האדום(: הטיל בעל כושר

זריזות וכושר תמרון גבוהים ביותר. יכולת התמרון של הטיל גבוהה פי כמה מכושר התמרון של

המטוס המשגר, עד כדי אפשרות שאם לא הצליח לפגוע במטוס האויב בשיגור הראשון, יש לו

מספיק אנרגיה כדי להשלים את הפנייה ולהמשיך לרדוף אחר האויב ולפגוע בו. תכונות מתקדמות

כל את שעברה טכנולוגיה זוהי האוויר. קרב תמרוני של התהליך מכל הטייס את שחררו אלו

הציפיות מטילים אנלוגיים כגון "פיתון 3" שבזמן פיתוחו היינו מוגבלים לפתח יישומים בשיטה

אנלוגית ולמרות זאת עדיין הצלחנו לפתח מערכת מספיק טובה. ב"פיתון 4" ובכל השאר הכול

דיגיטלי, והביצועים של "פיתון 4" הם טובים בגלל האווירודינמיקה.

ב"פיתון 5" הקפיצה הייתה ביכולת שלו לפגוע במטרות בכל המרחב, במטרות קדמיות וגם במטרות

שתוקפות אותו מאחור. זהו היתרון הגדול של "פיתון 5". לטיל יש תמונה מלאה של המטרה, הטיל

הוא מאוד רובוסטי.

האמריקאים הופיעו עם ה-NMX, הטיל המתקדם שלהם שנותן פחות או יותר ביצועים כמו שלנו

.NMX עם ראש ביות יותר טוב. "פיתון 5" הוא קפיצה שלפי דעתנו עברנו את

כמה מילים לגבי הדור הבא. אנחנו חושבים כל הזמן על הדור הבא. היכולת שלנו לעשות זאת היא

בגלל טכנולוגיות שבידנו. אקח לדוגמה את "כיפת ברזל". הנשק הזה לא נולד "יש מאין". הצלחנו

לעשות טיל כזה בזמן כל כך קצר מהסיבה שהיו איתנו האנשים הטובים שנרתמו לעבודה והייתה

להם טכנולוגיה שאפשרה לעשות את הטיל הזה זול ובזמן קצר.

לקחנו מרכיבים חדשים מטכנולוגיות חדשות, בטיל הזה אין שום דבר שהיה בטילים האחרים. לכן

הצלחנו לעשות אותו בזמן קצר ובצורה טובה, לאנשים הייתה מוטיבציה גבוהה ולדעתי האישית

חייבים תודה לעיתונאים, שחלקם כתבו כל הזמן על אי היכולת שלנו לבצע זאת. הכתבות האלה

הגיעו לאנשי הצוות שלנו ונתנו מוטיבציה לא רגילה לגמור את זה בזמן ובצורה טובה.

29

תמונת שמיים אחודה בעידן מרובה סוגי מטרות וסוגי חיישניםד"ר אורי דגן, סגן נשיא Ness STG וכמנהל חטיבת מערכות איכון, גילוי וזיהוי

המשימה המרכזית של חיל האוויר היא הגנת שמי המדינה, כפי שהזכיר לכולנו דוד עברי. לשם

עיקריים: מכלול אווירית שמורכב משלושה מכלולים הגנה הוקם מערך הזאת ביצוע המשימה

החיישנים, שתפקידם להביא מידע על כל מה שקורה בשמים, מכלול מערך היירוט, כל אמצעי

ההגנה שעומדים לרשות חיל האוויר כדי להתמודד עם האיום, ומכלול מערך השליטה והבקרה.

שמעתי יותר מפעם באמצעי התקשורת, מפי כתבים לענייני צבא וביטחון, ביטויים מהסוג "האיום

התגלה במסך המכ"מ ועל סמך זה הופעלו אמצעי הנגד". מובן שהתבטאות כזו, בלשון עדינה, אינה

מדויקת. קודם כל, קיים יותר ממכ"מ אחד, מכ"מ לא בונה את התמונה, ומי שאחראי לבניית

התמונה הוא מכלול השליטה והבקרה שניזון מנתונים ממספר מכ"מים וממספר חיישנים, לא רק

מכ"מים, אלא ממקורות מידע נוספים. מכלול השליטה בונה מכל הנתונים תמונת שמיים והיא

משמשת כבסיס לקבלת ההחלטות.

כנגד הגנה אמצעי והפעלת איום תעדוף איום, הערכת מתבצעת הזו התמונה ניתוח סמך על

האיומים לפי התעדוף שלהם. מובן וברור שככל שהתמונה יותר מדויקת תהיה קבלת ההחלטות

יותר גודל סדרי כמה כסף, מאוד הרבה עולים היירוט ואמצעי החיישנים יותר. ויעילה טובה

ממערכת שליטה ובקרה. אבל בניית תמונה לא איכותית במערכת שליטה ובקרה, משמעותה אי

מיצוי הכסף שהושקע בחיישנים, וגרוע מכך, בניית תמונה לא איכותית משמעותה קבלת החלטות

שגויות ולפעמים הרות אסון.

בניית התמונה הזו היא משימה מאוד אתגרית. קודם כל, בשדה הראייה של החיישנים נמצאים

עצמים מסוגים שונים בעלי מאפיינים שונים ולא כולם מהווים עניין לכל מקבלי ההחלטות. חלקם

מהווים עניין למקבלי החלטות מסוג אחד ואולם לא מהווים עניין למקבלי החלטות מסוג אחר,

ישנם שמעניינים את מערך הבקרה, ואחרים מעניינים את מערך ההגנה האקטיבית, למשל. המטרות

משתדלות ככול יכולתן להימנע מלהתגלות, אם מדובר באנשים הם כמובן מנסים להסתתר, ולגבע

מטוסים, שמענו הרצאה על מטוסים בעלי חתימת מכ"מ נמוכה.

מטרות עושות הכל כדי להימנע מגילוי ולהקשות את המשימה של בניית התמונה, ועדיין צריך

לבנות תמונה אווירית באיכות גבוהה. כדי לבצע את המשימה לא מספיק ללכת בגישה המסורתית

של הזרמת נתוני חיישנים לאיזושהי מכונה, לבנות תמונה ולהפיץ לכל המעוניינים. קיימת תפיסה

הרבה יותר מורכבת, לא אכנס לפרטיה, הרעיון הוא שחוץ ממרכיב הזמן-אמת של בניית התמונה

יש עוד תהליכים מסייעים.

האחד, הוא תהליך מכוון שעוקב אחר ביצועי התמונה על מנת לזהות אזורים או תחומים במונחים

של זמן ומרחב שבהם שוררים תנאים חריגים, ובתנאים האלה להפעיל שיטות עקיבה שונות כדי

נבנים בהם באוף-ליין קיימים אמצעים הפרמטרים האלה בניית לשם כל המרחב. את לכסות

הפרמטרים. מדובר פה בתפיסה שלמה לא שגרתית, לא מסורתית אבל מביאה תוצאות, ובזכותה

מתאפשר המיצוי המיטבי של המידע המגיע מהחיישנים. כלומר, אנחנו משיגים את הערך הטוב

ביותר לכסף שהושקע בחיישנים וחוץ מזה מתאפשרת עקיבה טובה של מטרות בעייתיות במיוחד,

כמו מטרות איטיות או מטרות נמוכות חתימה.

ואיכותית מדויקת תמונה נשק, מערכת של הפעלה לאפשר כדי מדויקת מספיק תמונה נוצרת

30

מאפשרת בטיחות טיסה משופרת, שימוש במרחב אווירי בו זמנית על ידי מטוסים שלנו בנוכחות

איום תלול מסלול, ויתרונות רבים נוספים.

איך מתמודדים עם העובדה שבשדה הראייה של החיישנים נמצאים עצמים מסוגים שונים. הגישה

השאר כל שיוט, וטילי מטוסים תמונת בונה אני אם למשל אותי, שמעניינת היא המסורתית

מבחינתי הוא טפל, רעש. ברגע שאזהה רעש אני מתעלם ממנו. השכן שלי, כל מה שמעניין אותו

היא תמונת טילים ורקטות, זאת אומרת גופים בליסטיים, הוא בונה את התמונה הזו, כל השאר

עבורו הוא זבל.

אפשר להוכיח וקל גם להבין שהגישה הזו תת-מיטבית. בגישה כזאת מידע רב הולך לאיבוד ועלול

לגרום לבלבול וטעויות שלפעמים יכולות להיות הרות אסון. הגישה הנכונה היא בנייה, כלומר,

לגבי כל אחד ניצול הידע הפיסיקלי שיש עניין, התייחסות לכל המרחב כאל משהו שהוא בעל

מסוגי העצמים האלה, כי כל אחד מהם נשמע לחוקים פיסיקליים מסוימים. אנחנו מדברים כמובן

לא רק על טילים ועל מטוסים, אלא גם על עננים ועל להקות ציפורים ואפילו על עצם קרקעי. לכל

דבר כזה יש מודל פיסיקלי משלו ובמקום להתעלם ממנו אפשר לנצל אותו, להריץ במקביל מספר

מודלים וכך לבנות תמונה מיטבית.

באילוצים מתאפשרת תמיד שלא כנראה אבל המיטבית, האופטימלית, הגישה כמובן זו

הארגוניים.

כפי שהסברתי, הגישה ההפוכה לפיה כל גורם, לקוח, או צרכן מידע, בונה לעצמו רק מה שמעניין

אותו ומתייחס לכל השאר כאל רעש, הגישה הזו כמובן רחוקה מלהיות מיטבית.

בכל מערכות. במספר הזה, משוכפל המודל הזאת, בגישה שהתפיסה ללכת פשרה אפשר בתור

מערכת שליטה ובקרה מתקיימת בניית תמונה, תמונת שמיים אחודה. ממנה יוכל הצרכן המבצעי

לקחת לעצמו רק את המרכיב שמעניין אותו. למשל, במערכת שמשמשת את מערך הבקרה תיבנה

תמונת תהיה הבקרים לשימוש שיוצג ומה ברקע תישאר היא אבל ורקטות טילים תמונת גם

מטוסים. במערך ההגנה האקטיבית קורה בדיוק להפך, וכמובן שהתפיסה הזאת גם מיושמת. לכן,

אם הגישה האופטימלית לא מעשית והגישה המסורתית אינה יעילה, אנחנו נשארים עם השלישית

- תמונת שמיים אחודה - שהיא פשרה סבירה ובהחלט מתקבלת על הדעת.

כל זה טוב ויפה במקרה שמדובר על מערך שבו מתאפשרת תפיסה מרכזית. תפיסה מרכזית היא

דרך בה כל המידע זורם לגורם אחד שבונה תמונת שמים אחודה, ומפיץ אותה לכל הצרכנים באתר

שלו וגם באתרים האחרים. דרך כזו מבטיחה ניצול מיטבי של התמונה וגם מה שלא פחות חשוב,

אותה תמונה נשלחת לכל מקבלי ההחלטות. אם התמונה לא תהיה אחידה - להבדיל מאחודה -

עלולים להיווצר קונפליקטים בקבלת החלטות, דבר לא רצוי.

בתפיסה המרכזית אין משמעות למיקום שבו נוצרת התמונה, באתר זה או אחר, לצרכנים זה שקוף

מבחינתם. מה קורה אם מאיזושהי סיבה בתפיסה המרכזית מתרחשת הפרדה או ניתוק? לא קרה

שום דבר, כל צרכן פועל בתמונה משלו וברגע שמתאפשר האיחוד שוב חוזרים לתפיסה המרכזית.

לא תמיד התפיסה המרכזית אפשרית, גם לא בכל היישומים. עלולים להיות אילוצי רוחב סרט,

אילוצי תקשורת, לפעמים אילוצי כוח חישוב שימנעו מימוש הגישה המרכזית. במקרה כזה עדיין

אפשרית הגישה - בתפיסה של אופטימיזציית המשאבים העומדים לרשותנו - של בניית תמונה בכל

אתר בנפרד והזרמת מידע בין האתרים לפי שיקולי אופטימיזציה של איכות התמונה תחת אילוצי

כוח החישוב וקיבולת קווי תקשורת. הגישה הזו מאפשרת בניית תמונה אחודה ואחידה באיכות

31

גבוהה מאוד עם כל היתרונות שהזכרתי קודם.

אסכם בציטוט מדו"ח שליווה את דחייתה של מערכת שפותחה לטובת האזור הצפון מזרחי של

ואחד הגנה אווירית בארה"ב. הסיבה העיקרית לדחייה הייתה איכות התמונה הבלתי מספקת

המשפטים שמאוד מצא חן בעיני היה:

."Tracking deficiencies negatively impacts reconstructing"

בזה התחלתי ובזה אסיים: "תמונה באיכות לא מספקת היא מרשם לקבלת החלטות שגויות".

Maj. Gen )ret( David Ivry putting a question to the lecturer

32

מבצע Odyssey Dawn בלובתא"ל )מיל( אפרים סגולי, ראש המרכז לחקר הכוח האווירי והעימות האסימטרי

זו הייתה הפעם הראשונה בה הופעל ,Unified Protector ב-19 במרץ 2011 החל בלוב מבצע

כוח צבאי על ידי נאט"ו מאז השינויים הדרמטיים שהחלו במזרח התיכון בדצמבר 2010. נקדיש

תשומת לב וננסה ללמוד לקחים מהמבצע הזה.

עולמי בעל שם מומחה ואן-קרפלד, מרטין כתב מכן, לאחר חודשים שלושה ,2011 ביוני ב-23

בתחום הפעלת כוח אווירי, מאמר שהמסר העיקרי בו הוא: חידלו להשתמש בכוח אווירי נגד בלתי

סדירים מכיוון שזה לא יעיל. זאת ועוד, הוא לקח את הקוראים לטיול בשחר ההיסטוריה של הכוח

האווירי; באופן אירוני, ההפעלה הראשונה של כוח אווירי מאה שנים קודם לכן, היתה אף היא

בלוב, בזמן שהאיטלקים תקפו את הטורקים. כל עוד המבצעים הופנו נגד כוח סדיר היו התקיפות

יעילות, ברגע שהטורקים נעלמו והתקיפות נמשכו מול כוח בלתי סדיר, הן איבדו את יעילותן. בעל

המאמר חוזר שוב ושוב: "כל העוסקים )ה-practitioners( בכוח אוויר עושים אותן שטויות ואני

מציע לכם להפסיק."

בינתיים נעלם קדאפי ונוכחנו כי הייתה זו דעה נחרצת וברורה לגבי איך לעשות או מה לא לעשות

והנה קורה משהו אחר.

אנחנו מעריכים שאת המבצע הזה צריך ללמוד, ויש ללמוד את ההתרחשויות. ראשית, מאחר שזה

קרה באזור שלנו, הוא משפיע עלינו ועל הסביבה. יש לנתח פעם נוספת הפעלה של כוח אווירי,

ולבחון את השאלה הנשאלת לא פעם: האם יכול כוח אווירי להכריע מלחמות בכוחות עצמו. זו

שאלה שהדהדה במלוא העוצמה לאחר המבצע בקוסובו בשנת 1999 והיא חוזרת ועולה, אף-על-פי

שלדעתי התבגרנו מאז ואנחנו יודעים שהתשובה היא שלילית. כוח אווירי זקוק לעוד כמה דברים

Left to right: Brig.Gen )res.( Asaf Agmon; Brig.Gen )res.( Ephraim Segoli

33

שיקרו. בקוסובו פעלה קואליציה, המבצע של נאט"ו פעל כקואליציה ויהיה מי שישאל מה לנו

ולקואליציה, או יתהה אם יש לנו מה ללמוד מאירועים שקורים בכוחות זרים.

אזכיר לחלק מהאנשים נשכחות, אני מניח שכולם יודעים כי בתחילת הדרך פעלנו בקואליציה.

מלחמת סיני היא מלחמה שכולה קואליציה. האם מישהו יכול לומר בוודאות כי מחר או בעוד

חודש, לא נדרש לפעול בקואליציה? זו שאלה רטורית וכדאי שנבחן ונלמד כדי שאם נדרש לפעול

בקואליציה, נדע מה עומד בפנינו.

האמל"ח שהופעל במבצע עליו מדובר, חלקו הוזכר בהרצאה לגבי מערכות ההגנה הרוסיות, שני

יפרשו בפנינו את הפרטים אולם לא בטוח שיפיקו מסקנות. ארשה לעצמי זה המרצים במושב

אמירה כללית לגבי המומחים למיניהם שמאז ההתרחשויות, יש לא מעט מהם שיודעים להגיד

בדיוק מה יקרה, היו שאמרו שמובארק לא ייפול ויום לאחר מכן מובארק איננו. אחרים ידעו לומר

שלאסד נותרו שבוע-שבועיים, הוא לא יגיע לסוף החודש, והנה אסד עדיין חי, נושם ובועט. אני

חושב שהמומחים ואיתם כולנו, צריכים להיות יותר ספקנים, זהירים וצנועים בהבעת הדעה שלנו,

אולי זאת המילה החשובה, להיות צנועים.

שני דוברים במושב הקצר הזה, אחד מהם תומאס ויטינגטון, התמזל מזלו ללוות את התפתחות

הרעיון האסטרטגי והאופרטיבי של המבצע הזה, הוא יעלה כמה תובנות, כולל חוויות השתתפות

באחת המשימות. הוא לא הטיס את הכלים, אבל חווה וראה את ההתרחשויות מקרוב. הדובר

השני פרופסור רוברט אוון, תיאורטיקן ופרקטיקן, מכהן כדיקן בפקולטה למדעי אווירונאוטיקה

האוויר בחיל בדימוס משנה אלוף והוא בפלורידה, "אמברי-רידל" לתעופה באוניברסיטה

.C-130 האמריקאי, טייס מטוס הרקולס

Operation Odyssey Dawn - an F-18C equipped with anti-armorrockets and air-to-air missiles

34

"הטלטלה האזורית"פרופ' עוזי רבי, ראש מרכז משה דיין ללימודי המזרח התיכון ואפריקה באוניברסיטת ת"א

אבקש לשתף אתכם בחלק מהחוויות שלנו במערכי המחקר וההוראה באוניברסיטת ת"א ואשתדל

לצייד אתכם במה שלדעתי חשוב מאוד לאזרח המזרח התיכון. כלומר, בשורה של כלים, אולי גם

זה שונה תובנות, שלטענתנו חייבים להצטייד בהן כשפוסעים בנתיבי האזור הזה במאה ה-21,

וננסה הערבי, האביב גב על רבה במידה זאת אעשה ה-20. במאה כאן לנו שהיה ממה בעליל

לתת את הדעת על האופן שבו השחקנים האזוריים רואים את התמונה. )מוצגת מצגת בשם: מהן

ההפתעות החדשות שמתרגשות על המזרח התיכון בעידן האביב הערבי(.

בנובמבר 2010, למעלה מחודש לפני שהכול התחיל, התקיים בטריפולי מפגש של מנהיגי מדינות

ערב ומנהיגי מדינות אפריקה. היד הנעלמה של ההיסטוריה הציבה בחזית התמונה ארבעה מנהיגים,

כולם ישלמו בשנת 2011 את המחיר הגבוה.

הארבעה: משמאל לימין: זיין עבאדין בן עלי, נשיא טוניסיה, עשה את העסקה הכי טובה ושבוע

אחרי פרוץ המהומות נמלט מחוץ לטוניסיה. שני משמאל: עלי עבדאללה סאלח, נשיא תימן, שלפני

מספר חודשים חתם על הסכם פשרה או כניעה, עזב את תימן והותיר אותה לאנחות. השלישי, אין

צורך להציג, זהו מועמר אלקדאפי, שליט לוב, 42 שנות שלטון שהסתיימו בצורה אכזרית מאוד

במרחץ דמים על פגוש של מכונית, איש שאיבריו המבותרים קבורים בחולות המדבר הלובי, כך

חלפו להן 42 שנות שלטון. האחרון ברשימה: חוסני מובארק, הספינקס לשעבר של מצרים, נמצא

במשפט במיטת חוליו, סביר להניח שיסיים את חייו בצורה כזו או אחרת.

יש בתמונה הזו כדי לומר הרבה מאוד דברים, איננו יודעים לאן נוסעת מרכבת המזרח התיכון,

חשוב לציין זאת. איננו יודעים כיצד תיראה תמונתה של התחנה הסופית של הרכבת הדוהרת בגל

ההתקוממויות הזה. אני חושב ששני דברים כן צריך לומר: מה שהיה לא יהיה עוד וכי אנחנו בדרך

לפיתוחה של תרבות פוליטית חדשה שנסמכת על כוח הולך וגדל של הרחוב, תרבות המונים, אנשים

שחמושים באוריינות דיגיטלית: פייסבוק, טוויטר. אנחנו עוקבים אחר הנעשה במזרח התיכון בשנה

multimedia וחצי האחרונות. החלטתי להקים במרכז דיין באוניברסיטת ת"א תוכנית שנקראת

program, דרכה אנחנו עוקבים אחר המזרח התיכון עם הצצות אינטימיות למקומות שמעולם לא יכולנו להגיע אליהם, דרך הפייסבוק, האינטרנט, היוטיוב וכל שאר המיזמים הקשורים למדיה

35

החברתית החדשה. כדאי לקחת בחשבון שאת ההפגנות שראינו נמשיך ונראה במהלך המאה ה-21,

סביר להניח שהקצב ילך ויעלה. המיזם הזה אינו חד פעמי, אין זו תופעה חולפת וחשוב לזכור שכל

התופעה שאנחנו קוראים לה "אביב ערבי" היא תופעה שבבסיסה קיים משהו שקשור לאפקט

פסיכולוגי והמשמעות שלו היא שמחסום הפחד נשבר.

פעמים רבות נשאלות שאלות לגבי מה שקורה בסוריה, השאלות הלא נכונות לטעמי: למה אסד

מחזיק מעמד ועד מתי אסד יחזיק בשלטון. כמובן שאפשר לתת לשאלות תשובות מתשובות שונות,

אולם הדבר החשוב ביותר היא העובדה שלאנשים בחומס ובחמה יש עזוז ואומץ להמשיך לצאת

להפגין מידי יום - על אף שטובחים בהם בעשרות או במאות ללא הרף. לכן מבחינתנו, משהו כאן

מתחולל. זהו אפקט פסיכולוגי, מחסום הפחד נשבר, שליטים בעתיד יצטרכו לקחת בחשבון את

הרחוב ואת הקולות החדשים. מי שישען על הנוסחה של מובארק - להישען על ארה"ב מבחוץ

ולומר לעצמך ולאחרים אני כבר אטפל באופוזיציה מבית - כנראה לא יחזיק זמן רב בשלטון, זו

נוסחה שנכשלה.

צריך להיות הרבה יותר קשוב לקולות שעולים מהרחוב, יש לבוא עם תוכנית חדשה במונחים של

חברה וכלכלה. ביצועים בעייתיים בתחום החברה והכלכלה יולידו במוקדם או במאוחר הפגנות

המשך. קיימת תבנית פוליטית חדשה, הרבה יותר סוערת, ויותר דינמית, שונה מבעבר. אני חושב

שמהבחינה הזו נקבל כאן פוליטיקה הרבה יותר סוערת, הרבה יותר מגוונת, הרבה יותר דרמטית

וצריך להתרגל לשיח הציבורי החדש. צריך להכיר ולמפות היטב את הכוחות הפעילים בכל חברה,

אנחנו במשחק אחר לחלוטין, different ball game, משחק אחר עם חוקים אחרים ונראה כיצד

נתקדם בסופו של דבר בעניין הזה.

במקרה או שלא במקרה אנחנו לפני אירוע גדול במצרים, מחר או מחרתיים הולכים לבחור את

הנשיא החדש במצרים, בפעם הראשונה בבחירות חופשיות. זהו בהחלט דבר שצריך להביא בחשבון.

לא אלה שהחלו במיזם של המהפכה וההתקוממות הם אלה שנותרו כאן כדי לקטוף את הפירות,

כדרכן של מהפכות על אם הדרך, כוחות אופורטוניסטיים שמצוידים בדוגמה מתאימה, אולי גם

בארגון נכון, חוטפים את המהפכה. זוהי תופעה לא חדשה במזרח התיכון, משהו שתורת המהפכה

מכירה היטב, נצטרך להביא זאת בחשבון גם מבחינתנו. ההתכסות ביריעה אמריקאית לאורך זמן

לא מניבה תוצאות חיוביות, לפחות לא בפומבי. זהות מוחלטת כמו זה של הנשיא מובארק עם

ארה"ב עלולה בסופו של דבר, גם להיות לרועץ. אני חושב שאנחנו הולכים לבלוק אחר שמצרים

תוביל אותו, נדבר על זה כשנגיע לזירה הגיאופוליטית.

זאת אם כך התמה הראשונה, אנחנו בפתחה של תרבות פוליטית חדשה, יש לנו כאן מכנה משותף

שנכון לגבי כל המזרח התיכון: צעירים, פייסבוק, אינטרנט, תרבות ההמון, אבל אין כאן סרגל אחד.

כי מצרים היא מצרים וסוריה היא סוריה, תימן היא תימן ולוב היא לוב. לכן האנליזה שלנו גורסת

סוג של חיתוך של קווי אופק או קווים אנכיים ורוחביים, כאלה שמבקשים להבין את המכנה

המשותף אבל להציב את הארומה הייחודית לכל מדינה ולכן אנחנו טוענים שהכללות לגבי המזרח

התיכון יכולות להיות מאוד בעייתיות אם לא לוקחים בחשבון את הארומה המצרית, האיראנית,

הטורקית, התימנית, לובית או אחרות.

זה מוביל אותי לתמה השנייה: אף אחד לא חסין, לדעתי, גל ההתקוממויות לא הסתיים, וגם אם

יש לנו אתנחתא, ברור שמעניין לא פחות מאשר לעקוב אחרי ארבעת המקרים שכבר קרו, הוא

לעקוב אחר המקרים שבהם מתחוללת בשעה הזו מלחמת אזרחים כמו בסוריה או בבחריין, שם

36

השליטים לא נפלו, לפחות עדיין, אבל לא פחות מעניין, לעקוב אחרי המדינות שמנסות להתגונן

בפני רוחות השעה. מעניין הסיפור של ירדן ושל מרוקו או של מונרכיות שהופכות להיות בלוק

חדש, מה שקרוי the defensive monarchies, המונרכיות המתגוננות. לא פחות מעניינת דרכה

של סעודיה ושל מדינות המפרץ.

איך מונעים מאותה רוח שנושבת בעוצמה בגגות המזרח התיכון מלתקוף משטרים שבבסיס שלהם

הם מאוד אנכרוניסטיים, משום שהם מחזיקים אבסולוטיזם כזה או מונרכיה אבסולוטית, כפי

שראינו באירופה לפני מאות שנים. איך שליט נשאר בעמדת כוח בלי לשחרר כוח להמון? זו בעיה

גם על ליטרת בשר ולו - מלך שויתר וניתן לראות שבירדן או במרוקו כבר החל סוג של שינוי

פוליטית קטנה לטובת הפרלמנט, פתח במסע שאחריתו מבחינתנו מי יישורנו וסביר להניח שבסופו

של יום אנחנו נחזה גם בנפילתן של מונרכיות ושל משטרים אחרים.

זה עשוי לקחת זמן, אבל לדעתי, מבלי להשתמש בביטויים "אפקט דומינו" או "כדור שלג" ראוי

שנחשוב על ההשפעות שיש לרוחות של האביב הערבי על האזורים או על המדינות שבהן זה טרם

התחולל, כי זה מריץ דינמיקה נוספת גם שם ולכן האג'נדה שלנו עמוסה מאוד ומעניינת יותר מאי

פעם.

הניסיון על שנשענת אנליזה בנו במערב רבים אנליסטים הולכים. לאן היא השלישית התמה

האירופאי ולכן כשראו מה שקרה בטוניסיה בתחילת הדרך, עם מוחמד בועזיזי שהצית את עצמו

למוות והבעיר את אש ההתקוממות הערבית, וראו מה שקרה לאחר מכן במצרים, הם יצאו מיד

באבחנה שזו תופעה מקבילה למה שקרה באביב העמים באירופה; אנשים יצאו לרחובות, דרשו

צדק חברתי, רצו שקיפות פוליטית, הם היו מספיק זקופים וחזקים כדי לעמוד שם עד שהשליט

הודח. האמריקאים אומרים: If you have A and B and C, כלומר שלושת הדברים שהזכרתי,

.you must end up with D which is Democracyאם אתה רואה אנשים שיוצאים לרחובות, שטוענים טענות כאלה ועומדים איתן עד שהם מפילים

שליט, זה ייגמר בדמוקרטיה בנוסח המערב. כך קרה באירופה ולכן הייתה כאן אנאלוגיה כמעט

ספרינג פה יש אם האירופאי. העמים כאביב אירופה של הימים בתולדות שמוכר למה מלאה

והספרינג הזה הוא ערבי, כך נולדה התמה של Arab Spring, וכמובן מי שהציב את החץ הזה

במרכז הבימה צייר מסביבו את העיגול. לכן מהר מאוד אנשי המערב מיהרו לכנות את ההתקוממויות

הללו בסיסמאות: מהפכת הפייסבוק ומהפכת הטוויטר, כל דבר שמחזק את התמה שהולכים כאן

ל- western style democracy, המהפכה של הצעירים ועוד כהנה וכהנה.

שנה ויותר לאחר האירועים ניתן לומר בצורה ברורה, שבחלק ניכר מהמקרים שבהם היכה האביב

הערבי, במיוחד במצרים ובטוניסיה, אולי גם בלוב ובתימן, לא אלה שהניעו את גלגלי המהפכה

בתחילת הדרך הם אלה שנותרו שם לקטוף את פירותיה. ווייל רנה, מצרי בן 30, איש חברת גוגל

the Facebook commander, מפקד צבא הפייסבוק, מי שארגן את ההמונים בקהיר, שכונה

ברחובות. אינו נמצא כיום בקהיר, הוא נמצא בקטאר, באתר הבית שלו, ב-website שלו, הוא

כותב בערבית: "מישהו חטף לנו את המהפכה".

מי חטף את המהפכה? במידה רבה האיסלאם הפוליטי, תנועת הנאדה, הרנסנס וטוניסיה, האחים

המוסלמים במפלגת האור סאלפית במצרים, אולי מפלגת אל-איסלח )מפלגת האופוזיציה. העורך(

בתימן. קרה כאן דבר מעניין, מי שניצל את הוואקום שנותר אחרי הפלת המנהיג הם גופים בעלי

שני מימדים שנתנו להם יתרון עצום: האחד, האיסלאם הפוליטי. האחר: כוח ארגון עצום בחינוך,

37

בבריאות, ברווחה ובכלכלה שעזר להם לשנות תשתית טובה מתחילת הדרך בשיח הציבורי כמו

שאף כוח אחר לא היה במצב כזה בשיח הציבורי. היתרון הבסיסי של האחים המוסלמים בא לידי

ביטוי מיד בתחילת הדרך, וכמה חודשים לאחר מכן ראינו את אותה תפנית שלפיה יש מי שבא

ואומר: שהאביב הערבי הפך לחורף ערבי או אולי חורף איסלאמי. מי שחושב שדרכם של האחים

המוסלמים במצרים סוגה בשושנים יודע שזה לא כך, אם בודקים את הדברים לעומק.

האנשים האלה יצטרכו להוכיח בסופו של דבר מה שמעולם לא נדרשו להוכיח. הכותרת שאיתה

הלכו בגאון במשך עשורים כשניסו להפיל את סאדאת ואת מובארק ונשאלו מה המתכון לפתרון,

הם אמרו שלוש מילים שהפכו להיות אחת הסיסמאות הבולטות של התנועות האיסלאמיסטיות:

האיסלאם הוא הפתרון. האיסלאם יכול לייצר על פי התפיסה הזו הרבה מאוד תכתיבים והנחיות

שאיתם ניתן לבנות נכון ובצורה מאוזנת חברה וגם מדינה.

"אדרבא בעברית להיות יכולה )הכותרת המערכת בטור פורסם אהראם", "אל המצרי בעיתון

ואדרבא"(, כי טענתם של "האחים המוסלמים" הייתה במשך שנים, שהם אלה שיש בידם מפתחות

הניהול הנכון כמו גם התכונות הייחודיות שבעזרתן מנהלים חברה בצורה מסודרת; אנא הוכיחו

לנו עתה שיש ביכולתכם לבנות חברה ומדינה.

הראשון, בשלב עוברים הערבי, האביב את שחוו במדינות במיוחד התיכון, במזרח פרלמנטים

להנחתי, בתקופה של עשור או שניים לפחות, סוג של ניסיון השתלטות מוצלח של האלמנטים של

האיסלאם הפוליטי עליהם. מי שרוצה להביט נכוחה על המזרח התיכון צריך לדעת שבעשורים

הקרובים יהיו אלה הגופים שינהיגו או יכתיבו את הקצב. השיח הציבורי יהיה במידה רבה טבול

בהרבה מאוד טרמינולוגיה ותפיסות שבאות מהתפיסה של הגופים הללו, נראה כיצד הם יתפקדו.

לא לעולם חוסן ומי שלא יספק את הסחורה, יבוא הציבור איתו חשבון. לאורך זמן, אפשר בהחלט

לומר שמבחינתנו, אנחנו בתוך שינוי גדול מאוד כאן באיזור.

לסיכום העניין הזה אסתייע באחד מכותבי הטורים של עיתון "אל אהראם" שאני אוהב לעקוב

אחריו ואחרי ההתרשמויות שלו. מוחסיין עבד-אל-רחים פרסם לפני חודשיים טור מדהים שהכותרת

שלו הייתה )בתרגום לעברית(: לאן אחרי מובארק. הוא מביא את דבריו בסגנון ציורי: 'אומרים לנו

שהפלנו דיקטטורות וזה נכון. אומרים לנו שצריך לשאת את העיניים בגאווה לדור הצעיר שקם

ועשה מעשה, וזה נכון. אבל אומרים לי גם שאנחנו הולכים לסיים כדמוקרטיה נוסח המערב, מה

שאני לא כל כך בטוח'. הוא ממשיך: 'חבריי באים ואומרים לי מוחסיין, איך יכול להיות שאנחנו

רואים מה שאתה לא רואה? איך יכול להיות שאינך נושא את עיניך לקו האופק ורואה את מעופן

הקרב של הסנוניות שמבשרות את בואו של אביב ליברלי למזרח התיכון?' והוא ממשיך בדבר מאוד

מעניין: 'אני שומע או רואה את הסנוניות, אבל אני גם שומע את משק הכנפיים של עופות הטרף

הדורסים שבאים משולי הרקיע ומנסים לחסום את מעופן של הסנוניות'. ואז מפנה דבריו למערב:

'אנחנו כנראה לא נהיה דיקטטורה כפי שהיינו, אבל גם לא נהיה דמוקרטיה כפי שאתם חושבים.

אנחנו "דימוקטטורה". כלומר, סוג של יצור כלאיים, שיש בו אלמנטים של העולם הישן וגם של

העולם החדש, חברות שמחפשות את עצמן.

המאה ה-21 הופכת להיות מעבדה בעזרתה אנחנו שואלים שאלות כבדות גם לגבי הדברים האלה.

האם אנחנו באביב ערבי, או שמא בחורף איסלאמי? ואולי משהו באמצע? העתיד יספר לנו.

אבקש להדגיש כי כל מדינה נמדדת בעזרת הסרגל שלה, אין קצב אחיד או סרגל אחד שיכול למדוד

את כל התופעות במזרח התיכון. ישנן מדינות, לא כמו מצרים או טוניסיה, שהקומפוזיציה שלהן

38

ומיעוטים לשונות ודתות, עדות מאוד הרבה עם מאוד, מורכבת היא סוציו-דמוגרפית מבחינה

ותצורות גיאו-אקונומיות. במדינות כאלה כשהדיקטטור נופל, על פי רוב הדבר משול לנקישת 'גונג'

או קריאת השכמה לכל אזרח להגיע לעיר הבירה, לשלוף את נשקו ולהילחם על עמדה טובה יותר

במדינה החדשה.

לזירה של עלולות להפוך נפילת הדיקטטור בזמן מדינות שמורכבות מחומרים אנושיים שונים,

מרחץ דמים. לדוגמה, בלוב שלאחר קדאפי ולאחר שנאט"ו סיימו את העבודה במקום ועזבו, אין מי

שיפתור את הבעיות בלוב. מי יחליט אם בנגאזי היא עיר הבירה או טריפולי. זו לא שאלה סמנטית.

מי שמכיר את ההיסטוריה המזרח תיכונית יודע שמדובר כאן בשתי קולוניות לשעבר, לכל אחת

מהן יש פלח תרבות משלה והשתיים מחוככות ומסוכסכות ביניהן. קשה ליצור הבנה ופשרה בין

שלל השבטים שמציפים את הזירה הלובית.

כדוגמה שמסכמת את העניין אקח את תימן. הפיגוע האחרון וכל פיגוע שביצעו אנשי אל קעידה

בתימן מטרתו לסמן למשטר החדש בתימן, אחרי לכתו של עלי עבדאללה סאלח, שאם מישהו רוצה

להתנכל לארגון אל קעידה בתימן, הארגון יבוא איתו חשבון כאן ועכשיו.

תימן נמצאת באיזור הדרום-מערבי של חצי האי ערב, על קו תפר חשוב מבחינה גיאו-פוליטית.

בצפון תימן חיים שיעים שרוצים לנצל את המצב בתימן עוד לפני בוא האביב הערבי כדי ליצור

לעצמם אוטונומיה. שיעים נתמכים בדרך כלל על ידי שיעים אחרים, האח הגדול של השיעה היא

איראן. סעודיה היא מדינה סונית, יריבה הגדולה של איראן ולכן אתם יכולים להבין שיש פה מה

שנקרא באנגלית: proxy war, מלחמה באמצעות צד שלישי.

בתימן נמצאים שבטים שמתגוששים זה בזה בעיר הבירה צנעא, בעיר עדן ישנם אינטלקטואלים

שרוצים לשחזר חלוקה מחדש של תימן לדרום וצפון, והחדשות של השנים האחרונות קורות באזור

"חצרמוות" התנ"כית, אזור שהוא מולדתה של משפחת בן-לאדן, כאן נקבצו בשנים האחרונות אלפי

פעילים של ארגון אל קעידה ש"סיימו את העבודה" באפגניסטן או בעיראק, שוחררו מגואנטנמו

וכולם עושים דרכם הביתה לתימן, שהיא מבחינתנו כמו שאומרת הכותרת: failed state, מדינה

כושלת. כלומר, עיר בירה ומרכז ודגל, אבל שלטון מרכזי שלא יכול להטיל את מרותו על קצווי

הארץ. בשולי המדינה, באיזורים המרוחקים מוקמות "מדינות לא רשמיות", חלקן מדינות טרור,

כמו המדינה הזו של אל קעידה בתימן.

מבחינתנו זהו סוג של תוצר משנה )by product( הפוך של האביב הערבי, כי במקום שבו היה

תהליך מתקיים המקומית, הציבוריות על אחדות וכפה בכוח השלטון את שהחזיק דיקטטור

ישנן מדינות שעשויות והתפוררות החלקים שהרכיבו את השלם. במזרח התיכון של התפרקות

מהחומרים הללו, עיראק היא כזו, וכן לוב, סודן, תימן, לבנון וסוריה, ולכן אפשר להניח שבנפול

הדיקטטור במקומות מהסוג הזה, אנחנו נקבל מזרח תיכון אחר לחלוטין, כי אלה תהפוכנה להיות

מדינות שמייצרות אנרגיות שליליות לפחות בטווח הקצר והבינוני.

אני רוצה להישען על האג'נדה הגיאופוליטית ולהזכיר עוד דבר, מזה יותר משני עשורים אנחנו

מהלכים בין הנושאים העיקריים של מזרח תיכון שבניגוד למאה ה-20, השחקנים הבולטים בו

הם לא השחקנים הערביים. המדינות הערביות במאה ה-20 היו אלו שהכתיבו את הקצב המזרח

תיכוני, מקהיר של נאצר בשנות ה-50' וה-60' באה הבשורה. בגדד וגם דמשק היו מרכזי משיכה

מדיניות החוץ מנסחי בנוסחה של בפוליטיקה הערבית. אם להשתמש כובד חשובים מרכזי או

ישראל מוקפת בשורה ארוכה 'ברית מדינות הפריפריה', מדינת וה-60', ה-50' הישראלי בשנות

39

של bad guys, של בחורים רעים, אלה הם הערבים. ה-good guys הן המדינות הלא ערביות: כך

היו במאה ה-20 טורקיה, איראן של השאח ואתיופיה. במרכז קבלת ההחלטות הישראלי טענו אז:

אמנם מדינת ישראל עטופה בחגורת חנק ערבית, אבל מעבר להרי החושך הערביים ישנה תקווה,

המדינות הלא ערביות: טורקיה ואיראן שהן מדינות פרו-מערביות ואפשר ליצור איתן שיתוף פעולה

בקנה מידה נרחב.

סיפור ארוך-קצר אומר לנו שבמאה ה-21 אנחנו כמעט במשוואה הפוכה, במאה ה-21 מי שקובע

ומכתיב את הקצב במרחב המזרח התיכון הן אנקרה וטהרן, טורקיה ואיראן, שני שחקנים לא

ערביים. כמובן שיש לזכור, פרסים, טורקים, וכורדים אינם ערבים.

סטודנטים ללימודי המזרח התיכון באוניברסיטת ת"א, מבינים שאין להכליל אלא לפרק, להראות

את השונות הגדולה שיש במרחב הזה. טורקית ופרסית הן שפות שנלמדות עכשיו אצלנו לא פחות

מערבית. אלה הם דברים שהולכים עם רוח השעה ומלמדים שיש כאן קצב אחר ושחקנים שצריך

לקחת אותם בחשבון בזירה שלנו, טורקיה ואיראן.

יש שחקנים במזרח התיכון שרוצים להפיל את בשאר אסד. בראשן סעודיה וקטאר, מדינות סוניות

הדינמיקה את להבין יש אנטי-איראני. ציר ובונות איראני כלקוח וסוריה אסד את שמזהות

מרוטה מדינה הגיאו-פוליטית של המזרח התיכון המשתנה: הבלוק האיראני, החדשה במסגרת

מאי מבודדת יותר איראן איראנית. וכלכלה הגרעין בעניין חבוטות ושאלות בעיות הרבה עם

פעם והשאלה הגדולה היא איך תמשיך את דרכה. קיים באיראן "מחנה סירוב מוחלט" בנושא

גרעין על עתה לעת לפחות ונשען ישראל של קיומה את ששולל מחנה ופלסטינים, ישראליים

איראני כאיזשהו מתכון שאיתו בונים הגמוניה אזורית.

הבלוק השני, שהצטמק לאחרונה הוא המחנה של המונרכיות בעולם הערבי: סעודיה ואחיותיה

הקטנות, ואיתן ירדן ומרוקו, שורה של מדינות שבכל מה שקשור לסרגל הישראלי-פלסטיני, יש

להן עמדות מתונות יותר. בכל הקשור לגרעין האיראני הן מאוד נחרצות נגדו.

זהו בלוק ערבי מתון שבראשו עמדו מצרים של מובארק וסעודיה, הבלוק המצומצם מונהג על ידי

סעודיה, זהו הבלוק שישראל תצטרך ותוכל למצוא איתו מכנה משותף, לא מאהבת מרדכי - כי גם

שנאת המן היא לא פחות חשובה בהקשר של בריתות ואסטרטגיות מהסוג הזה.

אני צופה יצירתו של גוש שלישי שתנהיג אותו מצרים שעדיין חבוטה בשאלות הפנים, זו מצרים

שבצורה כזו או אחרת נשלטת במידה רבה על ידי האחים המוסלמים. היא תוביל כנראה כיוון

מאוד משמעותי לגבי כל אותן מדינות שבהן האיסלאם הפוליטי מכתיב קצב, והנחת העבודה שלי

בנויה על הנחות יסוד פשוטות: מצרים לא הייתה אף פעם 'עוד מדינה' במרחב, היא תמיד מובילה

למחנה נדבק מי ולראות להמתין נצטרך מחנה, תוביל שכנראה במדינה כאן מדובר ולכן קו,

הזה. מצרים לא יכולה להישען על הבלוק האיראני משום שמצרים תנהיג כאן מדינה בסגנון של

פופוליזם איסלאמי, לא סוני כמו סעודיה, אלא סוני במיטבם של האחים המוסלמים ושל מדיניות

ציבורית שנשענת במידה רבה על קשב רב לרחוב. אני רואה בהחלט לצד הבלוק האיראני והבלוק

זמן, מצרים תעמוד בראשו, ייקח אולי קצת זה נוסף, יצירה של בלוק המלוכני במזרח התיכון

הבלוק הזה יהיה מאוד בררני בנושא ארה"ב וישראל, רטורית הוא יתקוף אותה על כל צעד ושעל,

אבל זה יהיה בלוק של מדינות שתצטרכנה גם לענות לשאלות כבדות משקל בנושאים של איך

בונים כלכלה וחברה.

על שלושת הבלוקים האלה, או מעליהם, או ביניהם, תסתובב מדינה שיש לה מדיניות חוץ משלה,

40

זוהי טורקיה דרך בעשור האחרון במזרח התיכון, אינטרסים משלה, מדינה שכוכבה עם שורת

עם פעם מהבלוקים, אחד כל עם אד-הוק קואליציות עושה אותה נמצא ואנחנו ארדואן של

איראן, פעם עם הבלוק הסוני-מלוכני, ופעם אולי עם מצרים. לכן אנחנו נמצאים בסוג של גיאו-

של הפנימית בדינמיקה גם העדשה את למקד מעניין עינינו, לנגד שנפרשת משתנה פוליטיקה

מדינות, ומהבחינה הזו מצרים היא מעבדה נהדרת, ובמונחים אחרים סוריה לא פחות. כשאנחנו

מדברים על הדברים האלה מהיבט גיאו-פוליטי בעיצומו של שינוי שמתרגש בשדות המזרח התיכון,

לא נותר לנו אלא להמשיך ולעקוב אחר הדברים.

מי ישתייך למחנה המצרי שתואר? בתשובה לשאלה מן הקהל:

אני חושב שבטווח הקרוב מצרים תמצא מכנה משותף מסוים או חלקי עם טוניסיה, שבה מפלגת

הנאדה מחויבת לאג'נדות הללו על אף שטוניסיה היא מדינה יותר חילונית. אני רואה לאורך זמן

בתימן את עלייתו של גוף האחים המוסלמים, שנקרא איסלח. יש לי סיבות להניח שגם בלוב יגיעו

האחים המוסלמים לשליטה, אני יודע שבמרוקו האחים המוסלמים זכו בליטרת בשר לא פשוטה

בפרלמנט ואולי אפילו בסוריה, אם וכאשר בשלב מסוים אסד ייפול. יש לי תחושה שאנחנו מדברים

על בלוק שהוא קצת אמורפי, אני קורא לו אינטרנציונאל איסלאמיסטי, הוא לא ברית מדינית בין

מדינות, אבל הוא יצירה של איזושהי הבנה בין שורה ארוכה של מדינות שיש להן מכנה משותף

מעצם העובדה שאיסלאם פוליטי מוביל אותן. הן עוינות כל מה שקשור למשטר הישן, הן מחויבות

לתמוך בכל מדינה שיש בה מהפכה כי הן עצמן באו ממהפכה, והן תהיינה מאוד קשות במונחים

רטוריים לאמריקאים, לאירופאים ובמיוחד לישראל. אני חושב שיהיה לנו שיח או אקלים פוליטי

אחר. הגוש הזה אינו קוהרנטי כרגע, הוא ייוצר, הוא ייוולד כי מצרים תצטרך לשחק תפקיד, וזה

התפקיד שאני חושב שהיא מייעדת לעצמה, במכוון או בצורה אחרת.

בתשובה לשאלה נוספת:

הייתי בירדן לא מעט פעמים, בכל השנים שהייתי בירדן עד לשנה האחרונה, לא שמעתי מילת

ביקורת אחת נגד המלך. מאז פרוץ האביב הערבי ביקרתי בירדן שלוש פעמים ולא שמעתי אחד,

בכל הרמות, שלא אמר איזושהי מילת ביקורת כלשהי נגד המלך או נגד משפחת המלוכה.

המלך בירדן הוא כמובן אדם חכם, למשפחתו יש הבנה עמוקה בפוליטיקה ערבית, אבל לדעתי,

כוח השעה חזק יותר מכל, ולאורך זמן עלולה המונרכיה בירדן ליפול בשביו של האביב הערבי ואם

זה יקרה, לפתח אוריינטציות שהן קרובות יותר לאוריינטציה שהצגתי.

את לשמר גם יידע לשלטון דמוקרטי באופן שעלה פוליטי איסלאם האם הקהל: מן שאלה

הדמוקרטיה בהמשך?

תבדוק אם דימוקטטורה, זו עבד-אל-רחים מוחסיין שאמר כמו כאן, שייווצר שמה חושב אני

את מה שקורה פה על פי סרגלים דמוקרטיים תמצא הרבה מאוד אי התאמות. קח את טורקיה

כדוגמה, טורקיה היא מדינה דמוקרטית בפורמט שלה, אולם בבתי הכלא שלה תמצא עיתונאים

למדינה במרכאות, שלא או במרכאות יאים, לא דברים מאוד הרבה שם שנעשים ידוע רבים.

דמוקרטית. אני חושב שכל מדינה תצטרך לעבוד על התמהיל הנכון מבחינתה.

טורקיה במובן הזה נתפסת כמודל, אפשר לראות זאת דרך ביקוריו של ארדואן בארצות האזור.

העוצמה לעכשיו נכון לפחות אבל בה, שמפקפקים מי יש בטורקיה, כלכלית עוצמה בנה הוא

41

הכלכלית בטורקיה מוכחת, יחסית למדינות מזרח תיכוניות אחרות.

טור מערכת שפורסם באחד מעיתוני מצרים לקראת ביקורו של ארדואן שם, שואל את הקורא

מי טובה, כלכלה לנהל שיודע מועמד כזה'. אחד לי תן מובארק? במקום רוצה אתה מי 'את

שיכול להסתכל לארצות הברית ולישראל בלבן של העיניים, ואדם בעל השקפה פוליטית שבנויה

של תמונה שתתקבל חושב אני דמוקרטיה. כמו שנראה ומה ומפלגות, פרלמנט פלורליזם, על

דמוקרטיה מזרח תיכונית שהיא לא בדיוק דמוקרטיה אלא משהו אחר, השאלה החשובה היא

איך ישמרו הכוחות האלה את משקלם הסגולי. מבחן התוצאה במונחים של חברה וכלכלה הוא

זה שיקבע, אני לא מקנא באחים המוסלמים במצרים, אולי אפילו לא בחמאס בעזה, כי אני חושב

שהקבוצות האלה מגיעות לשעת הכרעה, אין יותר קיר להתחבא מאחוריו, הן תצטרכנה לשלוף

מאשפת החיצים שלהם את התשובות ולהסביר איך הם עושים מדיניות חוץ, איך הם מתייחסים

לישראל, למזרח תיכון, איך בונים כלכלה ואיך בונים חברה.

המוסלמים האחים של ביותר הגדולים שהאויבים רואים המצרי, הפרלמנט מבנה אל במבט

כיום הם אנשים ממפלגת האור, הסאלאפים, שבצורה שיטתית וארסית שולחים חיצים של ארס

ותרעלה נגד האחים המוסלמים ועושים להם את מה שהאחרונים עשו למובארק ולסאדאת לא

מזמן. מהבחינה הזאת מאוד מעניין איך משתנות נסיבות העיתים, אבל הכללים נשארים דומים

פחות או יותר.

Left to right: Shlomo Tsach, IAI; Bob Mountwitten, No 10 Flight IAGA

42

פעולה ביעדים מרוחקים אלוף )מיל( איתן בן אליהו

ברמת להישאר ומומחים, מקצוע אנשי של פורום אל לדבר פשוטה, לא משימה בפניי עומדת

הפשטה מתקבלת על הדעת ועם זאת לא לפגוע בעניינים שקשורים לביטחון שדה.

אפתח בשאלה: על איזו זירה אנחנו מדברים? מהו תחום הפעולה של חיל האוויר? התפיסה הבשילה

לפני הרבה מאוד שנים, חיל האוויר מגדיר את הפעילות שלו בשלושה מעגלים: המעגל המיידי,

המעגל השני והמעגל השלישי. רדיוס הפעולה שלהם הוא כדלקמן: המעגל הראשון בסדר גודל של

300 קילומטר, השני - 700 קילומטר והשלישי 2000 קילומטר. מובן שהמעגלים אינם סימטריים

הם נעשים אליפטיים בהשפעת איומים שונים או חוסר איומים לאורך נתיב הטיסה למטרה.

לדוגמה, בזירות בכיוון הים התיכון, כפי שפעלנו בטוניס בתקיפת מפקדות אשף, יש השפעה מאוד

מובהקת על פרופיל הטיסה ועל האיומים בדרך, מאחר שמעל הים פוחתים האיומים והמעגל הזה

נעשה אליפטי לאותו כיוון. כך גם נעשה המעגל אליפטי בכיוון דרום.

החשיבה המבצעית הזו מלווה אותנו כבר שנים ארוכות. במעגל הראשון עסקנו עד מלחמת המפרץ

הראשונה )1991( פחות או יותר. בתקופה ההיא התחלנו לתכנן ולבנות את הסד"כ שלנו במעגל

השני )700 קילומטר(, ומאז אנחנו מסתכלים לעבר המעגל השלישי, המעגל של 2000 קילומטר.

יש לבחון זאת במימד נוסף שאינו רק טווח, חשוב מאוד בכל טווח באיזה מתאר אנחנו מדברים,

מהן המטרות והכוונות שיש לנו באותו טווח.

אנחנו פועלים שנים רבות בצורה מוצלחת ומקצועית. צורת החשיבה והעורמה שלנו וגם התחבולות

והמניפולציות שלנו לפעול בטווחים רחוקים במבצעים נקודתיים-חשאיים, הביאו אותנו, לדעתי,

פעולה של בקטגוריה רק זאת בעולם. שיש ומהבשלות מהיעילות מהטובות, מומחיות לדרגת

בטווחים היותר רחוקים, ובתנאי שזה מתבצע בקטגוריה של מתאר שהוא חשאי-נקודתי.

במעגל השני נמצא מתארים בעלי פעילות קצת יותר רחבה, בכוונה להשיג איזשהו הישג מתגלגל

ומתרחב, ואולי יש מאחוריו איזו גם כוונה מדינית.

יכולים למצוא את במעגל המיידי, אם מתכננים פעולה מראש, או אם מתגלגלים אליה, אנחנו

עצמנו מנהלים מלחמה. מהי מלחמה? פעילות קרב בעלת רוחב ועומק, שימוש נרחב בסד"כ ובסוגי

ממש שבועות, או שבוע פני על להתפרש שיכולה פעילות מדינית. תוצאה להשיג כדי משימות

מלחמה. מלחמה מתמשכת.

אני מתעניין כרגע במעגל האמצעי ובמעגל הקרוב. הקטגוריות האלה מתחלקות לשתי אפשרויות:

האחת, פעולה שאנחנו יוזמים אותה מסיבות מדיניות, כמו למשל סוגיית הגרעין, כדי לעצור תכנית

גרעין באיזה שהוא מקום, או איזושהי מטרה מדינית, בכוונה ליצור מצב מדיני חדש אחרי הפעולה

הזו. הקטגוריה האחרת היא במצב בו אנחנו נאלצים להגיב. האויב תקף ואנחנו מגיבים. במהלך

התגובה יכול להיכנס סוג של ענישה "פעולת תגמול" בשפה המקצועית.

קיימת גם אפשרות לפעול במסגרת קואליציה. חשוב מבחינה מדינית, מבחינה אסטרטגית וחשוב

מבחינה פוליטית שמדינת ישראל יכולה להיות חברה בקואליציה שתפעל במשימת לחימה. השאלה

אם ישראל תשתתף או לא, היא עניין נפרד. אני יכול לומר שבשנת 1991 הייתה לנו, תיאורטית,

אפשרות להשתתף בקואליציה, אולם למעשה לא היינו שם. כיום מצבנו שונה לגמרי.

יש לזכור שבכל אחד משלושת המעגלים יש מגוון מטרות: מטרות אסטרטגיות, תשתית צבאית

43

ואנטי אווירית הגנה ישנה המעגלים שלושת בכל וניידות. נייחות טקטיות ומטרות ואזרחית

אווירית.

המעגלים האמצעי בשני עלינו יהיה חשאיות, פעולות תעשינה בו השלישי-הרחוק, למעגל פרט

והקרוב, להשיג עליונות אווירית לפחות עד מחצית הדרך לאזורים האלה, כדי לאפשר פעילותה

של מערכת כוח סיוע לכוח האווירי התוקף. הפעילות שתידרש תכלול מטוסי תדלוק, כוחות חילוץ,

מערכות ל"א, מערכות תקשורת, ממסרי תקשורת, ואחרים.

בדרך לטווחים האלה לא נוכל לפעול כפי שפועלים בזירת הביטחון השוטף, למשל, מתוך פטרולים

אווירי כוח להציב יש רחוקים בטווחים לפעול כדי החרמון. בפסגת או ישראל מדינת בשטח

באמצע הדרך, ליצור עליונות אווירית באותו אזור ולאבטח את הנתיבים בדרך חזרה. כל המבצע

המורכב הזה בטווחים ארוכים אינו נעשה מבחירה, המרכיבים האלה של מבצע מורכב חיוניים

ולא ניתן לתכנן פעילות מבצעית בלעדיהם.

הטווח הארוך משפיע ישירות על הסד"כ העומד לרשותנו. בניגוד לפעילות בזירה המקומית בה

נוכל לפעול עם כל מטוס בין 5-3 פעמים ביממה, ואז נניח ש-100 מטוסים מספקים כ-500 גיחות

ביממה, הרי שבטווח רחוק יבצעו 100 מטוסים רק גיחה וחצי, כלומר 150 גיחות.

נהגנו שבעבר בעוד נוסף. משמעותי פן גם וישנו דרסטית סד"כ הפחתת מתרחשת אחת בבת

לנצל את מגוון מטוסי הקרב, בהם חדישים שהופנו למשימות האתגריות, המורכבות והמסוכנות

לצד ותיקים ואף מעט מיושנים הופנו למשימות הפחות מורכבות, הרי כשאנחנו פועלים בין 700

החדישים נחוצים פה כישורים. לפי כוחות לחלק האפשרות עוד קיימת לא קילומטר ל-2,000

והכשירים ביותר מבחינת אמינות, התגוננות וכושר נשיאת חימוש וכוונון. יש להזכיר כמובן גם את

המזל"טים. למרות שחלה התקדמות עצומה בכל הקשור לתפעול מזל"טים, הרי ברור לכל שהפעלת

מזל"טים ברמת הגולן או בעזה אינה דומה כלל לפעולה בטווחים הרחוקים. למרות שיש כמובן

בעולם מזל"טים שפועלים גם בטווחים האלה, אבל בוודאי לא במספרים גדולים.

מצבנו באזור שונה ממצבן של כמעט כל מדינות העולם הנמצאות בעימות. אני לא מכיר כמעט

אף מדינה, ותמיד טוב לקחת את ארה"ב כדוגמה, לא חשוב היכן היא פועלת על פני הגלובוס, אני

כמעט לא מכיר מצב שבדרך הלוך או חזור צריך הכוח לעבור על פני שטחים עוינים, או שטחים

שאינם מתואמים איתם. אנחנו נמצאים במצב שונה. איך שלא תזיזו את המפה, בכל מקום שנרצה

לפעול, בדרך עלינו לפגוע בטריטוריות שאינן טריטוריות היעד שלנו. חלקם אולי ישמחו לשתף

איתנו פעולה, אבל חלקם לא יתנו לכך יד. כאן נפתחת סוגיה מדינית בזמן התכנון וההכנות, וגם

תוך כדי הביצוע. כל פגיעה בריבונות של ירדן או טורקיה תיצור בעיה מדינית. זו סוגיה שארה"ב

מיומנת בטיפול בה, אנחנו כלל לא נגשים אליה.

הנושא הזה חשוב ביותר. יש דרכים מסוימות ושימוש באמצעים שאינם פוגעים בריבונות. נוכחות

של לוויינים מעל שטח אינה פוגעת בטריטוריה של אף מדינה. שימוש בכלים בליסטיים, מקובל

שאינם פוגעים בטריטוריה של מדינה, ולעומת זאת, מעבר מטוסים ללא אישור מהווה פגיעה קשה

בריבונות של כל מדינה.

כשמדינה יוצאת למלחמה, יש להגדיר את המטרה המדינית. היום אנחנו כבר הרבה יותר בשלים,

פעם לא ידענו זאת, היו לנו "מלחמות אין ברירה". ביציאה למלחמה צריך להציב יעד למערכה.

האמריקאים ידעו לעשות זאת בעיראק. הייתה להם משימה מוגדרת: להוציא את העיראקים משטח

כווית ללא שום תנאי. זאת הייתה המשימה היחידה שהייתה מתואמת עם האו"ם והקואליציה

44

שתמכה במבצע. במהלך המלחמה, ניסו הרוסים לגרום להפסקת אש, ונענו בשלילה, הראו להם

את החלטת האו"ם.

במלחמה באירופה נלחמו הממשלות של בוסניה ושל יוגוסלביה בכוחות של קוסובו. לכוחות נאט"ו

הייתה מטרה מוגדרת: להפסיק את שפיכות הדמים הזו. בסופו של דבר קוסובו קיבלה עצמאות.

במקרה הזה הייתה התאמה בין הפעולה הצבאית לבין ההישג המדיני. במלחמת עיראק השנייה

בעיראק להקים השלטון, מן חוסיין סדאם את לסלק שאפתנית, יותר הרבה הייתה המטרה

דמוקרטיה ולנקות את עיראק מנשק בלתי קונבנציונאלי. תוצאות אותה מלחמה, כידוע, היו שונות

ומטרות אנחנו מציבים לעצמנו כמדינה נשאלת השאלה: אילו סוגי משימות לגמרי מן התכנון.

בגודל ובאזור כמו מדינת ישראל ולא כמו ארה"ב.

אם נפנה מבט אל ההיסטוריה של תפיסת הביטחון של מדינת ישראל נגלה שהיסודות לתפיסת

הביטחון נמצאים אצל ז'בוטינסקי שכתב את המאמר המפורסם ב-1936 על "קיר הברזל" בו טען

ששכנינו לא יסכימו לעולם לוותר על טריטוריה ועל נכסים לאומיים. לא רק הם, אף עם לא יסכים

לכך. לכן עלינו להדוף אותם פעם ועוד פעם עד שישלימו עם העובדה שאנחנו כאן.

זהו המרכיב הבסיסי של תורת הביטחון של מדינת ישראל. אבל הוא לא היה היחיד, גם בן גוריון

האיש שהקים את המדינה, אמר את אותם דברים רק בצורה יותר פרקטית, מי שקורא את דבריו

מבין היטב דברים שקורים פה בעשרות השנים האחרונות וגם מבין מה לא לעשות. הוא אמר:

'אין לנו סיכוי להביס את אויבינו, הסיכוי היחידי הוא לצאת מכל סיבוב של עימות בצורה הכי

טובה שאפשר. הם יתעשתו במהירות, יש להם אין סוף כוחות ומשאבים, ויהיה עוד סיבוב. אנחנו

הולכים לסיבוב אחד מתוך ידיעה שיהיה עוד סיבוב.'

מי שרוצה לראות עצמו כאומה שמנהלת את הביטחון שלה מתוך הנחה שהיא הולכת לפעול על פי

שתי הקטגוריות שדיברתי, צריך לשאול את עצמו מהי תפיסת הביטחון החדשה שלו.

נסקור בקצרה מספר תרחישים לפתיחת מלחמה. אם יורים מעזה אל ישובי הדרום, כמעט ולא

מעניין אותנו המצב המדיני באמריקה או המצב הכלכלי באירופה, אנחנו הולכים לפעול פה באזור,

ומעניין אותנו המצב המדיני פה באותו פרק זמן, אולם אם נבחר להשתתף בפעילות בדרך לבגדד

המצב שונה, אנחנו כפופים וקשורים למצב המדיני בעולם.

פעולה כמו למשל מבצע "מוקד", תקיפת שדות התעופה ביומה הראשון של מלחמת ששת הימים,

גודל רחב ביותר: זו הייתה הפתעה טקטית, מדינית ואסטרטגית, פעילות שדרשה הכנות בסדר

התארגנויות, גיוסים, לוגיסטיקה, יש דברים שאי אפשר להסתיר אותם, חלקם מכוונים להרתעה.

ישנן פעילויות שבעבר נמנענו מלעשותן פן תגרורנה הידרדרות למצב מתוח, כמו למשל בתקופת

מלחמת ההתשה. זו הייתה אחת הסיבות, בין השאר, שלא גייסו מילואים ב-1973 ערב מלחמת יום

הכיפורים. הייתה דעה שאם נגייס מילואים נגרום במו ידינו להידרדרות המצב. לבסוף הותקפנו

ונכנסנו למלחמת אין-ברירה.

ישנה גם מלחמת מנע, נוצר מצב מדיני-בטחוני שמדינה לא יכולה לסבול אותו, היא יוזמת ופותחת

יוזם ידיעות שהאויב כניסה למלחמת מנע לאור ישנה במלחמה לשינוי המצב הביטחוני-מדיני.

תקיפה. אתה מזדרז לתת מכה מקדימה כדי לשבש לאויב את ההתקפה.

עד כאן על שלבי הפתיחה. נניח שהצלחנו להגדיר את המטרות המדיניות שלנו ונניח שהיינו מספיק

מתוחכמים ועברנו גם את המשוכה של הפתיחה, עכשיו מגיעים לבעיה היותר קשה והיא: איך

מסיימים את המלחמה תוך כדי השגת המטרה שהצבנו לעצמנו? יש לזכור שהמטרה אינה להשתלט

45

על טריטוריה בצד השני, וודאי לא להתקרב לעיר הבירה, אלא בעיקר המקרה אותו צריך לפתח

ועליו צריך לחשוב, ולאורו לקבל החלטות - והוא, האם אנחנו יכולים לשבור את הרצון של הצד

השני. האם ניתן לשבור את השאיפה של האיראנים להגיע לנשק גרעיני על ידי שילוב של פעולה

צבאית ופעולה מדינית? לא על ידי השמדה, אלא על ידי הכוונה למוחות של ההנהגה. הדרכים

לכך הן לגרום נזק למערכות פיתוח וייצור, לפעול בסנקציות, לפעול במישור המדיני, ואם נדרשת

גם פעולה צבאית וכך ליצור מעגל שלם שיגרום לצד השני לחשוב שנית. המחשבה השנייה יכולה

להיות: האלטרנטיבה עדיפה. ימכור נפט, יקבל טכנולוגיות חדישות, אולי זה עדיף. כך מכוונים

לרצון של הצד השני.

ישנה אפשרות לסיים את המלחמה במו"מ על שטחים. תוך כדי הקרב לכבוש שטחים או נכסים

אסטרטגיים אחרים שישמשו בעת המו"מ מן סוג של מלחמת התשה מתמשכת שמשמעותה: אנחנו

לא נפסיק עד שלא נגיע להבנה ולהסכמה.

כאן נכנסת המערכה המדינית עמוק לתוך המערכה הצבאית. לצורך מו"מ נדרש ערוץ תקשורת עם

הצד השני. בניגוד לארה"ב שבידה כלים רבים לנהל שיח עם מדינת עימות גם תוך העימות, לנו אין

ערוץ דיבור מדיני, כמעט ולא. עלי להזכיר, בזמן משבר הטילים בקובה יכלה ארה"ב להעלות את

דרגות הכוננות, כולל כוננות גרעינית, לפרוש 150 אלף חיילים בפלורידה, לטוס חופשי מעל קובה

ואפילו לאבד מטוס אחד ובאותו זמן לדבר עם ברית המועצות. אני לא רואה איך אנחנו יכולים

לנהל מערכה מדינית לבדנו תוך כדי המערכה הצבאית.

גם אם נניח שמצאנו את הפתרונות לכל הגורמים האלה, יש לכל הסיפור הזה גם משמעות כלכלית.

על פי המתאר המקומי, "המתאר של פעם" הוא התסריט שעליו חיינו במשך 40-50 שנה, היו לנו

חזית מצרית וחזית סורית, בין חזית אחת לשתיים. המרחקים הם בסביבות 100-300 קילומטר.

המתאר הזה חייב בניית כוח במימון המערכת הביטחונית, בסדר גודל של 35 מיליארד שקלים

בשנה. אלה פחות או יותר היו התקציבים במינוח נומינאלי של העשור האחרון, כאשר היינו כוח

שבא לפעול בקטגוריה של המתארים של פעם, שגם התאימו לתורותיהם של ז'בוטינסקי ובן גוריון,

היינו צריכים מסגרת של 35 מיליארד שקלים. ברגע שעברנו לתסריט מקומי מעודכן, שיש בו גם

חזית נוספת, שכולל טילים ותקיפת העורף, עם אפשרות של כניסה של נשק בלתי קונבנציונאלי

לזירה - זה כבר סיפור אחר. במצב הזה אנחנו נמצאים היום והגענו להישגים יפים. אנחנו בונים

את הכוח במשך השנים האחרונות בהתאם לתסריט החדש, מתארגנים להגנה, לספיגה, ולהגנה

אקטיבית, חלק שהוא חשוב ביותר, גם לפעולת ענישה בעומק שטח האויב. עניין הענישה שייך

אמנם לקטגוריה של המעגל הרחוק, אולם אם תהיה לנו מלחמה עם סוריה ולבנון ויהיה צורך

לבלום את הפלסטינים, זהו פחות או יותר המתאר. יכול להיות שיגיע לכאן טיל או שניים מאלף

קילומטר ואז לא נוכל להישאר אדישים. גם זה חלק מהסד"כ, נצטרך ללכת לטווח הרחוק עם

כל מה שמלווה פעילות כזו, והרי לכם 55 מיליארד שקל לכל שנה של בניית כוח שמיועד לפעול

בטווחים האלה מבחינה טקטית והרתעתית.

כל עוד מדובר במבצעי נקודה חשאיים, בוהן למעלה. Thumb up כמו שהאמריקאים אומרים. אם

אנחנו מתארגנים פוליטית, מדינית וקונספטואלית, אין כל מניעה לפעול.

הבינו הם לפנמה, פרט אולי אליה, יצאו שהאמריקאים מלחמה כל בזה, להתבייש צריך לא

זו זו אינה הפגנת חולשה, ושותפים, שהם תלויים באחרים. לפני-כן קואליציה שעליהם לבנות

אסטרטגיה מדינית.

46

אם יש לנו אספירציה לפעולה רחבה, נכון לעשות זאת רק עם גיבוי אמיתי של שותף. מי שעושה

זאת בלי גיבוי אמיתי של שותף גם אם יבצע מבחינה צבאית מהלך לא רע, ימצא עצמו זקוק לעזרה

מדינית בסוף התהליך. להזכיר, שבעת סיום מלחמת לבנון השנייה התקשינו לסיים את המלחמה

בלי העזרה המדינית והגיבוי במהלכי הסיום.

,F35 ישנו גורם מסוים שמשנה מעט את חוקי המשחק, החמקנות. אני חסיד גדול, בין השאר של

אם כי לא באופן מלא, בגלל העובדה שהוא מביא לזירה את תכונת החמקנות.

90% מהבעיות שתיארתי, מתנטרלות אם יש לך יכולת לפעול בחמקנות. ולכן, זוהי נקודה חשובה

מאוד. היא פחות חשובה לזירת רמת הגולן ודמשק, שם אנחנו נסתייע בעליונות האווירית מהר

במתארים רחוקים בטווחים לפעול מתכוונים אם אבל במהירות. המכ"מים את ונשתק מאוד

שדיברתי עליהם, חמקנות היא נקודת יתרון חשובה ביותר, כמו גם נוכחות בחלל.

ניסיתי לחשוב איזה צעד צבאי יכול לגרום לאיזושהי מכה מהממת שאחריה יחליטו שני הצדדים

"הגיע הזמן לעצור". אבל יש לדעת כי גם כשנרצה לעצור יארך התהליך בין שבעה לעשרה ימים,

ואולי יתארך גם ל-12 יום.

גמרתי לעצור, רוצה ואני הלחימה ויעדי הכוח את שמיציתי למצב 'הגעתי אומר שאתה ברגע

לפי בן גוריון את הסיבוב הזה לא רע ואני רוצה לעצור אותו', על ראש הממשלה להרים טלפון

לאמריקה. מאחר שלא ניתן לנהל מו"מ בטלפון הוא שולח את ויסגלס, ומרגע זה עוברות כ-24

שעות עד שויסגלס מתייצב בוושינגטון, עוד 24 שעות לחזרה לישראל. קונדוליסה צריכה להתייעץ

באירופה ומזמינה את ויסגלס שנית, עוברות עוד לפחות 48 שעות, ואח"כ מועצת הביטחון וסוף

שבוע, וכך עברו 7-12 ימים. לכן צריך לקחת בחשבון שממשלה שתכננה מלחמה בת שבוע, חייבת

לשלוח את ויסגלס לוושינגטון כבר ביומה השני של המלחמה, ללא כל קשר מה קורה ויקרה בשטח,

מכיוון שעד שזה יסתיים יגיעו אותם 12 יום לסופם. בהתחשב בכל הנתונים האלה מקבלים את

הפרמטרים של ניהול מערכה במישור המדיני ובמישור הצבאי. אני חושב שזהו המפתח, התרגלנו

התוצאה. את שיוצר הוא הצבאי שההרס לחשיבה התרגלנו בבירה, לפעולות תגמול, לפעולות

במצב הזה, בייחוד במתארים הללו, כבר לא כך הם הדברים. ההרס לא מספיק, חשוב אמנם הרס

אפקטיבי אבל חשוב גם הצעד המשלים המדיני שלו. ולכן, ההכרעה הזו צריכה להיות מתואמת

מראש גם עם השותפים.

בולמת הקולקטיבית שהתבונה פי על אף מיס-קונספציה, של התופעה מפני ומזהיר חוזר אני

והתבונה המקורית מחזירה דברים לפרופורציות, צריך להזהיר אותנו בעוד מועד כדי שנבין את

המשמעות ולא נתחיל לפתח בדמיוננו - בעזרת התקשורת של היום, והדאגה לתדמית - תרחישים

הזויים. כך אני עשיתי, כך עושים מפקדי חיל אוויר, וכך עושים שרי הביטחון. מפקדים נשאלים

'אתם יכולים?' כמובן שהם יגידו כן, וגם הציבור מתחיל לקבל את 'חיל האוויר שלנו', וכך לאט

לאט נוצרת מיס-קונספציה. כך קרה ב-1973 הכול היה סביב משפט מוכר בו התחילו כל דיון,

'המצרים לא מסוגלים לחצות את התעלה', למה? כי מה שלכולנו נשאר בתודעה עוד ממלחמת

השחרור הוא, שאם הערבים חצו את הגבול בשביל לשטוף אותנו עד הים ולא עלה אז בידם, כיצד

יצליחו לחצות את התעלה כדי להגיע לבאר שבע או עד אשדוד, הם לא מסוגלים. אולם סאדאת

רק רצה לחצות את התעלה לצד השני ולהתניע תהליך של מהלך מדיני. כך נוצרת לאורך השנים

בצורה קולקטיבית, בין אנשי האסטרטגיה, מקבלי ההחלטות ואנשי המקצוע וגם בקרב הציבור

כולו, סכנה שלאורך שנים תתפתח קונספציה שגויה.

47

תרומת החלל למשימות עומק עופר דורון, מנכ"ל מב"ת חלל, התעשייה האווירית

לאור השינויים במזרח התיכון יש גם לא מעט שינויים בחלל שהם מאוד רלבנטיים לדרך בה אנחנו

מנהלים את המערכות. נתחיל עם חלל בעומק, זהו מקום בלתי סימפטי בעליל, כבר גדולים ממני

תיארו את הסיבוכיות של ההגעה לעומק, המטרות שם, באופיין, חלקן תשתיתיות ודורשות מעקב

ואחר כך דורשות פעילות מאומצת כדי להרוס אותן. חלקן מטרות טקטיות מהמדרגה הראשונה

בהיבט הזה שהן נחשפות במהירות, עושות את פעולתן מהר וחוזרות מהר למסתור, רק ההשלכות

תגובה היא המאוד אסטרטגיים מהדברים לחלק התגובה טקטיות. לא כלל הן כך אחר שלהן

ולפחות כדאי שיספק בו נוח לעבוד זהו מקום שלא לפניי, טקטית בעומק. אמרו מפקדי החיל

מודיעין טוב. אבל נדרש הרבה יותר ממודיעין, והחלל נותן ללוחם במרחקים וגם ללוחם הקרוב

הרבה מעבר למה שאנחנו רגילים לייחס לו.

כולנו מדברים על מודיעין ותצפית, ברור שיש לווייני תקשורת שנותנים לנו את התקשורת למי

שטס או מפליג או הולך ברגל למרחקים, אבל החלל נותן לנו גם את הניווט הרחוק והקרוב וגם

את סנכרון הזמן של מערכות השו"ב שלנו שמגיע דרך לווייני הניווט. החלל נותן לנו את נתוני

נותן לנו גם את תחזית המטאורולוגיה המטאורולוגיה שבלעדיהם לא טסים לשום מקום. הוא

הקרובה כי בלי חלל אנחנו לא יודעים מה יהיה מזג האוויר מחרתיים, ובוודאי לא יודעים מה

מזג האוויר עכשיו ביעד. הוא נותן לנו התראה מוקדמת על שיגורי טילים, היום אנחנו נסמכים

לא אותות, מודיעין של יכולות מהמקרים בחלק לנו נותן והוא הזה, בנושא האמריקאים על

רק מודיעין חזותי. אם כן, יש הרבה מאוד אמצעים לבניית יכולת המערכה הרחוקה והקרובה

שבאים מהחלל מעבר לצילומי הלוויין הברורים מאוד. כמובן שאתחיל בהם, כי הם הכי יפים, הכי

מעניינים, אנחנו גם מרבים לעסוק בהם.

לנו לכסות אזורים עצומים, כמעט ללא מגבלות, את רוב כדור הארץ, תלוי איך החלל מאפשר

האלה האזורים את לכסות לנו מאפשר החלל אותם. מפעילים וכיצד הלוויינים את משגרים

בתדירות שתלויה בכמות המשאבים שהצבנו בחלל ובצורה שבה הצבנו אותם. ככל ששיגרנו יותר

מי למשל, לצרכים. מודיעין מתאים יותר לקבל לדרישותינו, אפשר למסלול שמתאים לוויינים

שמציב את הלוויינים במסלול פולארי, כזה שעובר מעל הקטבים, ורוב האנשים אכן מציבים את

לווייני התצפית שלהם במסלול פולארי, מקבל תמונות של כל העולם בתדירות יחסית נמוכה אבל

בשעות שמאוד נוח לצלם. מי שממקם את הלוויינים שלו במסלול מוטה, מקבל מעברים הרבה

יותר תכופים, אבל לא בכל העולם. אותנו מעניין הזמן ופחות האזור, לכן אנחנו שמים אותם איפה

שאנחנו שמים אותם.

כבר הזכירו לפניי שאף אחד לא רשאי להתנגד לטיסתו של הלוויין, כלומר הוא יכול לטוס ולצלם

איפה שהוא רוצה, זוהי פעולה לגיטימית, היא לא מפרה שום אמנה, אין עילה להתנגד לה ולכן

במזרח המדאיגות התמורות שמתפתחות ככל מקרוב. וגם רחוק מטווח מודיעין לקבל אפשר

התיכון ופוקדות גם אזורים קרובים ורגישים, כך אנו מתקשים לטוס עם מל"טים ועם מטוסי קרב

כדי לאסוף מודיעין, ורק הלוויין יודע לעבור שם כל הזמן.

עם השנים משתפרת איכות התמונה, פעם נדרשנו להיות קרובים כדי לקבל תמונה חדה, היום

שכבר סנטימטרים עשרות של רזולוציות על מדברים מצוינות, רזולוציות מלוויין להשיג ניתן

48

זיהוי מאוד מדויק של כל מה שאנחנו רוצים. מכאן, ולפעמים מאפשרת הכרה ברורה במטרות

שיש מגוון רחב מאוד של מטרות שמעניינות את גופי המודיעין, חלקן אסטרטגיות. ברור שכל מי

שעוסק בלווייניות עוקב בקביעות אחר בנייתם של בניינים גדולים ושדות תעופה, אבל גם מתעניין

במטרות טקטיות.

מי שמסוגל להגיע כל כמה שעות לאזור פעולה כלשהו, אזור שיכול להיות מעבר לגבול, ויכול להיות

במעגל שלישי או להיות באזור המוצא של פעילות אולטרה רחוקה, מי שמסוגל להגיע לשם כל

כמה שעות מסוגל לעקוב אחרי פעילות טקטית ומסוגל להכווין לשם פעילויות טקטיות משלו, כדי

להבחין בשינוי באזור ובהתאם לזה להחליט.

דבר מעניין בלוויינים הוא מבנה העלות של מערך הלוויינים, עולה די הרבה כסף לבנות לווין ולשגר

אותו, עולה יחסית מעט לתפעל אותו, מאחר ולא נדרשים טכנאים לטפל בו, ולא נדרשים חלקי

חילוף. הלווין בחלל והוא מצלם. בזמן שנדרשת "תמונה מעבר לגבעה" אין צורך להתקשר ולהתחנן

לקבל את המזל"ט ולהמתין אם כלל תקבל אותו בשלוש-ארבע שעות הקרובות, או בארבעה ימים

הקרובים. צריך רק להחליט ומצלמים את הנדרש. לכן אפשר לקבל מודיעין רב באזורים רבים שלא

היו אזור התכנון המקורי. הולכים להסתכל רחוק, גם במקומות אחרים, בחינם. ואנחנו אוהבים

בחינם.

)מוצגות תמונות מלוויינים( אלו הן תמונות מלוויין ארוס B, לוויין התצפית האזרחי והוא דומה

בביצועיו למה שמקבלים בחלק מהמערך הצבאי. בחרתי בו כי חלק מההרצאות היום דנו בסוללות

נ"מ, הנה סוללת 300S, נדמה לי באזור מורמנסק, אפשר לראות בדיוק את המכ"מים ואת כלי

הרכב, מי טעון ומי לא טעון וכל מה שקורה שם מסביב.

אני אוהב לראות את רמת הרזולוציה, אפשר לראות את חבלי ההתקשרות של הצוללת, החבלים

האלה הם בקוטר של כאינטש, ואת חתיכות הקרח שצפות במים הקרים מאוד של הים הצפוני.

ואחרי לפני מכ"ם ועמדות ומשגרים עמדה ,SA5 סוללת בלוב, נ"מ בסוללות להבחין אפשר

שנתקפו.

מהתמונות שאני יותר אוהב, זוכרים חלקכם את ההפגזה הצפון קוריאנית על האי הדרום קוריאני,

לפני שנה וחצי, בערך בנובמבר )מוצגות תמונות שצולמו יום לאחר מכן על ארבעה מתחמי שיגור

ודיפונים, אפשר של הצפון קוריאנים( בכל אחד מהמתחמים האלה שישייה של משגרי רקטות

לראות אפילו את סימני הצמיגים שהם השאירו בשדה.

ליכולת האופטית מתווספת יכולת מכ"מית שמאפשרת בכל מזג אוויר, ביום ובלילה, לקבל תמונות

על תשתיות. מוצגת תמונת מכ"מ בה רואים את העיר סידני, וגם מה קורה בשדה התעופה, אילו

מטוסים ואיפה הם נמצאים בדיוק.

מן התצפית לתקשורת. תקשורת חיונית לכוחות הלוחמים במרחקים, היא גם מאפשרת תקשורת

מעבר לגבעה עבור כוחות שפועלים קרוב.

קיימת מגמה מתקדמת בעולם של שימוש בלווייני תקשורת אזרחיים עבור רוחב סרט למבצעים

צבאיים, )מוצג שקף( בערך 80% מרוחב הסרט שמשתמשים בו האמריקאים במבצעים האחרונים

בשכונה שלנו הוא רוחב סרט חכור מלווייני תקשורת אזרחיים וישנה מגמה הולכת ומתפתחת של

.hosted payload התקנה של מטע"דים צבאיים על לווייני תקשורת אזרחיים, מה שנקרא

קיים גידול מטאורי ברוחב הסרט, בין המבצעים של האמריקאים בעיראק, בקוסובו, ובסבב השני

בעיראק, מדברים על גידול של פי 40 ממלחמת עיראק הראשונה למלחמת עיראק השנייה ברוחב

49

הסרט, על אף שיש צמצום של פי 40 בהיקף הסד"כ. תחזית משנת 2010 מדברת על גידול פי עשרה

בנפח התקשורת הצבאית הלוויינית מ-2010 ועד 2016-2015 ופי מאה מ-2010 עד 2022. שני סדרי

גודל ב-12 שנים. זוהי תחזית פחות או יותר עקבית לאורך שני העשורים האחרונים ויש להניח

שיש לה בסיס.

חברת של הלוויין אחד מעניינים, מאוד hosted payloads שני עלו האחרונות בשנה-שנתיים

אינטלסאט, חברת לוויינים אמריקאית-אירופאית גדולה, שהעלו מטע"ד UHF לתקשורת טקטית

לא להם גם אוסטרליה? צבא זה עם עושה מה אוסטרליה, שאלו צבא עבור יבשה כוחות של

לגמרי ברור כנראה לכן הם מחכירים את כל רוחב הסרט לאמריקאים באפגניסטן בשנה האחרונה.

והשני הוא מטע"ד לגילוי שיגורים שהעלה הלוויין שנקרא סאט 2, והוא מגלה שיגורים של טילים

בליסטיים מתוך לווין אזרחי לחלוטין.

סיפק DSP-ה מערך בחלל. הצבאיות המשימות מן נכבד חלק תופשת שיגורים גילוי משימת

לאמריקאים את ההתראות במלחמת עיראק הראשונה, הוא כבר ותיק למדי, וישנו מערך חדש

מבצעי בחלקו, מורכב ממספר לוויינים, שייתנו התראות, ועוד מערך שנמצא כעת בפיתוח שייתן

התראות עוד יותר מרשימות.

להנחות ולעקוב, לראות היכולת עומק אסטרטגי, ישראל החלל מהווה אין ספק שעבור מדינת

יכולת אסטרטגית רבתי. כדי לממש את היכולת האסטרטגית הזאת הושקעה ולתקשר בעומק,

לוויינים ארבעה בחלל היום לנו ויש הצבאית, החלל בתכנית השנים לאורך מרשימה השקעה

מסדרת B, אלה לוויינים שיש להם רזולוציה של 70 סנטימטר, שלושה מהם של מערכת הביטחון

במספר בעולם שני במקום נמצאים אנחנו ידיעתי למיטב אימיטסאט. חברת של מהם ואחד

הלוויינים בעלי רזולוציה גבוהה שנמצאים בחלל. האמריקאים הרבה לפנינו, הצרפתים העלו השנה

את הלווין השלישי, יש להם שניים צבאיים ואחד אזרחי, יש עוד כמה שמתקרבים לרזולוציה של

מטר ואנחנו עם רביעייה של לוויינים אופטיים סאב-מטרים מבצעיים בחלל, תוסיפו לזה לוויין

מכ"ם ופורטפוליו קצת מצומצם מדי של לוויינים להמשך.

לא אכנס כאן לדיון מעמיק על המשבר בחלל, ההשקעות בחלל נמצאות בירידה דרמטית בשנים

לוויינים עוד יוזמנו לא ואם ב-2007 האווירית בתעשייה הוזמן האחרון הלוויין האחרונות,

בתקופה הקרובה, לא יהיו לוויינים כחול-לבן בחלל. לזכותם של לווייננו אפשר לומר שהם בעלי

חיים ארוכים ובריאים, כל הלוויינים שהגיעו לחלל, חיים בבריאות ומאריכים ימים. חגגנו בנובמבר

2011 אחת עשרה שנים לארוס A, חוגגים במאי 2012 עשור לאופק 5, הם תוכננו לפעילות בת

ארבע שנים, ויש להם עוד זמן חיים ארוך, זהו שילוב של תפעול נכון ובנייה מאוד אמינה.

בין קטן לא פער קיים כי אם קדימה, תוכניות בהחלט ויש זה בעניין להתגאות במה לנו יש

התוכניות לבין התקציבים למימונן.

)מוצגת שיקופית( זהו הלוויין מהדגם החדש, שמו אופסאט 3000 והוא בעל רזולוציה של חצי מטר

מגובה של 600 קילומטר, בעל רוחב כיסוי גדול וייתן ספיקת מודיעין גדולה מהותית מזו שקיימת

היום. אנחנו עובדים במקביל על לווייני המכ"ם וגם כאלה יש בבנייה ובהכנה, הם מאפשרים לנו

לסרוק ביום ובלילה בגמישות רבה ובמודים שונים, הלוויינים האלה מתאפיינים בזה שנועדו לתת

מודיעין גמיש במתארים מאוד מיוחדים.

פי מגבלות הגיאוגרפיה האזורית, מה שמביא אותם למסלולים לוויינינו על אנחנו משגרים את

שבמקרה הם גם מאוד נוחים לכיסוי המודיעיני שאנחנו רוצים, מכסים את כל האזורים החמים

50

והמעניינים בעולם. לא בטוח אם יש מתאם בין "גובה הטמפרטורה" וחום מדיני, בעיון במפה

זה באזור המשווה, מקו מעלות 40 מינוס פלוס נמצאים החיכוך אזורי כל כמעט כי מבחינים

מטיילים הלוויינים. יש לנו בחלל עכשיו גם לווייני תקשורת, עמוס 1, 2 ו-3. עמוס 1 כבר לא נקרא

בשירות חייו המבצעיים וחצי אחרי שסיים את שנתיים לפני לאינטלסאט נמכר הוא ,1 עמוס

חברת חלל.

חברת חלל מפעילה עכשיו באותה נקודה את עמוס 2 ו-3 שאנחנו ייצרנו, ב-west 4 מעל האוקיינוס

האטלנטי.

אנחנו מפעילים עבור חברת חלל גם את עמוס 5, זהו לוויין ששוגר בסוף השנה שעברה, הוא נקרא

עמוס כי הוא בבעלות חברת חלל שקנתה אותו אצל הרוסים, שהציעו אותו יחד עם מיקום בחלל

אנחנו מדרגה. אותה העלו הרוסית, התקשורת לווייני תעשיית את פיתחו וכך מציאה במחיר

בימים אלה ממש במאבק על עמוס 6, ואם יצלח המאבק יהיה עתיד ללווייניות התקשורת בארץ

ישראל. אם לא - נחכור שירותים באינטלסאט עבור כל מיני משימות עומק.

עמוס 4 הוא לוויין שנמצא כעת בבנייה אצלנו וישוגר בשנה הבאה, זהו לוויין תקשורת מתקדם,

ורבע ו-3 ששקלו למעלה מטון, עמוס 4 שוקל ארבעה 2 גדול ומרשים מאוד, בהשוואה לעמוס

טון, עם 24 משיבים ב-KU וב-KA, בעל עשר אנטנות, עם יכולות דיגיטליות מאוד מתקדמות,

מהלוויינים היותר מתקדמים בעולם,

אנחנו בשלבי האינטגרציה האחרונים שלו בחודשים האלה, לקראת סדרת ניסויים מקיפה ושיגור.

בשביל לשמור את צי הלוויינים המאוד צפוף הזה, סדר גודל של עשרה לוויינים מבצעיים, אנחנו

משקיעים מאמץ רב. החלל הוא מקום בלתי סימפטי, חם שם, קר שם, חלקיקים רבים, כל מיני

לוויינים מתים שמנסים להתנגש בנו וצריך לסטות מן הנתיב. קיימות תקלות שאי אפשר לתקן, יש

מפעילים שעושים מדי פעם טעויות, יש מי שמדי פעם מנסים להפריע לתפעול, ישנה התדיינות על

חסימות, יירוטים וסנוור, ומיני איומים אנושיים על מערך הלוויינים. אולם האמינות הטכנית היא

הגורם הקובע בעיקר את תוחלת החיים של מערך הלוויינים. כלומר הצורך בתכנון נכון, התחשבות

בסביבת חלל מאוד עוינת ולא פחות חשוב מיומנות המפעילים תפעול נכון, אנחנו עושים הרבה

מאוד בשלב הבנייה ובשלב התפעול כדי לשמור עליהם בחלל.

אנחנו שלנו. הפנימי אלא החיצוני לא האסטרטגי, למצב שמתחבר דבר אזכיר דבריי לסיכום

משקיעים לא מעט במיצובו של החלל גם בתחום החינוכי ובתחום הכלכלי, ומאמינים שאפשר

למשוך את בני הנוער לעניין רב בחלל. אנחנו עוסקים בבתי ספר בנושאים כאלה לא מעט, מתוך

אמונה שאם נשפר את החינוך הטכנולוגי לא רק אנחנו נקבל יותר, אלא מדינת ישראל תהנה מכך

מדינת תגדל תכנית החלל האזרחית של כך עקב אולי הזה, הוא חלק מהסיפור ותבין שהחלל

בחינוך, השקעה שבאמצעות תקווה יש הנדרש. מן בהרבה קטנה השנה, לדרך שיצאה ישראל

בכלכלה ובטכנולוגיה גנרית, נצליח להגביר מעט את הפעילות בתחום החלל.

51

כטב"מ 2030 - לאן פנינו ?אל"מ )מיל'( אלכס גן, יועץ פרטי, גן ייעוץ

לא הייתי מעולם מטיס כטב"מ, ואיני מתיימר להיות מבין גדול בכטב"מים. אציג בפניכם מחשבות

פרטיות שלי, ותוכלו לחבר את מה שאציג כאן מבחינת הצרכים והטכנולוגיות למה שאמרו פה

לפניי.

עלו מחשבות שהמלחמה הבאה תוכרע 1945, עם סיום מלחמת העולם השנייה, כבר אז בשנת

על ידי מטוסים ללא טייסים, חזון של אנשים שהסתכלו קדימה. עד היום נשאלת השאלה מתי

תיגמר התעופה הצבאית המאוישת? זוהי שאלה קשה. התעופה הצבאית המאוישת היא בת למעלה

מ-100 שנה. מהמטוס של פון ריכטהופן, דרך המיראז'ים ועד ה-JSF, שם כנראה זה ייגמר, בעוד

אין ספק שהתעופה הצבאית המאוישת ל-100 שנה, אבל יש המרחיקים את הקץ שנה. 30-20

תיגמר מהר ממה שאנחנו חושבים.

יגיע ביום שהתעופה האזרחית תחליט סופה של התעופה הצבאית המאוישת במטוסי התובלה

שהגיעה השעה. כבר היום קיימת הנחייה בעולם התעופה האזרחית "תן למטוס לנחות לבדו כי

הוא יותר טוב ממך". התעופה האזרחית כבר די בשלה לכך, זה רק עניין של תפיסה והחלטה.

ה-JSF עולה כסף רב. המשימות קשות ביותר וקשה לאמן אנשים, מדובר על טיסות למרחק, טיסות

של חמש-שבע שעות. יחד עם ההתפתחות הטכנולוגית והיוקר שבאימון אנשים והפעלתם, קיימות

החידושים על מעט אפרט תיגמר. המאוישת הצבאית שהתעופה לכך סיבות מספיק עתה כבר

הטכנולוגיים שמשפיעים על נושא הכטב"מ ותוכלו להסיק את המסקנות. אם ננתח את העלות של

כטב"מ לעומת הגמישות המבצעית שלו, נמצא שעל פי התועלת - שאי אפשר למדוד אותה בדיוק -

UCAV הוא כנראה יותר טוב מ"זהבן", ויכול לבצע יותר משימות ממנו, אבל גם עולה קצת יותר כסף. ה-Global Hawk, הוא מכונת מודיען מדהימה, טס בגובה, ועולה לאמריקאים הרבה כסף.

תכונת הגמישות המבצעית כוללת מבחינתי מספר גורמים: יכולת התמרון, מהירות התגובה, יכולת

התאמה למשימה והגמישות המבצעית בין כל הגורמים האלה, אגב, כיום היא די נמוכה.

מסוימת התאמה בו ביצעו והאמריקאים מודיעיני איסוף כמטוס התחיל Predator-ה למשל,

לצורכי תקיפה, לא מספיק גמישה ואולי אציע כיצד לשפר גמישות זו.

ישנה נטייה להשוות את הכטב"מ למטוס הקרב. אין מה להשוות כי במטוס הקרב יושב טייס

שיודע לחשוב, בניגוד לכטב"ם שלא יודע לחשוב. נכון להיום, אנחנו צריכים להקנות להם יכולות

מהסוג הזה.

מהם הגורמים העיקריים שמשפיעים על הגמישות הזו? קודם כל המנועים. הנעה הוא תחום לא

מתקדם יחסית, התקדמנו ממנוע בוכנה לטורבו פרופ, ומשם לסילון, לטורבו סילון וטורבו מניפה,

אין בהתקדמות הזו פריצות תחום.

בנושא חומרים, הגענו לחומרים מרוכבים ולמתכות מתקדמות, אנחנו מסוגלים לעשות הרבה אם

נוכל לנצל אותם ולהשתמש בהם לבנות כלים יותר מתקדמים, שיגדילו באופן ממשי את הגמישות.

בתחום התכנון האווירונאוטי קיימת התקדמות ויכולת לבצע סימולציות מתקדמות ולתכנן את

הכלים.

פחות ממאה ביצועים. התחלנו בכטב"מים שטסים במהירות לגבי נתונים אביא בקצרה מספר

קשר, כיום אנחנו עם כטב"מים מהירים, אולם לא מהירים מספיק. תהיינה משימות בהן נידרש

52

לטוס אולי במהירות 2 מאך.

יכולת התמרון של הכטב"מים די מוגבלת, המתכננים והמפעילים מרוצים עם פנייה של 60 מעלות,

לתמרן מסוגלים ויהיו מודרני קרב בשדה שישרדו שנרצה כטב"מים יותר. צריך ולא ,G שני

ויוכל טייס אין בכטב"מ .F16 במטוס טייס ג'י שמבצע מעל תשעה להגיע יצטרכו ולהתמודד,

שיהיה הנכון ובתכנון מתקדמים מחומרים בנוי יהיה אם בעיה שום בלי 40-30G ב- לתמרן

בידנו.

הכטב"מים שכל חושב שאני הסיבות אחת וזו חשובה, מאוד המינימלית המכ"מית החתימה

שכיום בסביבתנו הם דינוזאורים שנגזר דינם ליפול עם תחילת המלחמה.

on board חיישנים - אנחנו מדברים על מולטי-סנסורים, הבעיה היא קודם כל עיבוד החומר הרב

processing, המידע הרב שהכלים האלה אוספים, שאי אפשר להעביר את כולו בתקשורת. בגלל אפשרי זה עצמו. בכטב"מ באוויר, בעיבוד חלקו להיעשות יצטרך הפס, רוחבי ובגלל הצרכים

ומדברים על זה כבר כיום. אנחנו מצפים לסנסורים חדשים, ומצפים שיכולת הסנסורים תשודרג.

הגורם האנושי - אומנם מדברים על מטוס ללא טייס, אבל כל משימה של כטב"מ דורשת בין 5 ל-6

אנשים שמפעילים אותו בכל התחומים.

המפעיל אמנם לא יושב במטוס, אבל הוא טייס, זהו מטוס עם טייס שיושב בשלט רחוק. אנחנו

המערכת אם כל קודם אוטונומיות? למה אוטונומית. למערכת ולהגיע זה את לפשט חייבים

אוטונומית אנחנו מורידים את כמות התקשורת שמעורבת, ובטווחים הארוכים התקשורת היא כאב

ראש לא קטן, אם מורידים את המפעילים זה נעשה פשוט להפעלה. באופן אוטונומי אפשר להגיב

מהר יותר לכל אחד מהדברים שקורים בזמן בשדות הקרב. אתן דוגמה של משימה אוטונומית:

אני מתכנן את הכטב"מ לטוס לנקודה A להפציץ בנקודה B לפטרל באזור C, להסתובב סביב עיר

מסוימת ולמנוע מכל משאית להיכנס לתוך המתחם המסוים, להימנע מלפגוע באנשים או אזרחים

בסביבה ולהגיע הביתה עד 23:00.

את קחו הזה. בעניין מתוחכם דבר שום אין כיום, זאת לעשות יודעים אנחנו מסובך, לא זה

הדוגמה הזו וחברו אותה ללהקה שלמה, שתתוכנת כך: המריאו, טוסו לנקודה מסוימת ומצאו

את כל האתרים שאנחנו רוצים לתקוף. הסימנים שלהם או הדרך למצוא אתם הםX-Y-Z כפוף

וחזרו המשימה את בצעו עצמכם, על הגנו הפציצו, ומגבלותיו, התכנון פי על טוסו להוראות:

בשלום הביתה. זה לא דמיוני, אפשר כיום לבצע חלק גדול מתוכנית כזו בתנאי שהתפיסה וההגיון

שלנו יהיו מוכוונים לכך. ואנחנו עדיין לא שם.

איך נשיג אוטונומיות בסופו של דבר? עלינו להוציא מתוך המערכת את האדם שמביא את כושר

השיפוט שלו, וזה בדיוק מה שמפחיד את כולם, זו הנקודה שאנחנו צריכים לעבור. קחו לדוגמה

מקרה דומה: כיום אנחנו יודעים לייצר פצצות שטסות עצמאית למרחק 100 קילומטר, מכתיבים

ויודעים שתפגענה במטרה. המערכת יודעת לעשות את העבודה בעצמה, לבד, להן מהי המטרה

יותר טוב בלעדינו.

ועוד סיפור מעניין, כשכתבתי את האפיון הראשון של כיפת ברזל, היה כתוב שם שהאדם לא נמצא

במעגל השיקולים, כי המערכת לא מסוגלת לספוג את המעורבות של האדם אם הוא יהיה איטי

מדי, ויפריע למערכת לפעול.

כעסו עלי, מי יוציא את האדם מהמערכת? לבסוף יצא, כי אין ברירה. אנחנו יודעים לתכנן שהעסק

של גדול בחלק קיים זה עכשיו הכל. זה ותכנות, אלגוריתמים הם שצריך מה כל יעבוד. הזה

53

מערכות בפיתוח.

מטיס אותו, מנהל הוא בכטב"מ, הכול מפעיל )manual( האדם ידנית על משימה כשמדברים

אותו, ומפעיל את הסנסור שלו. עברנו למערכות שמתוכנתות לקבל החלטות עצמאיות: למשל, אם

אפעיל את המצלמה ואנעל אותה על נקודה, הכטב"מ יידע לבדו להסתובב כך שהמצלמה תמיד

תראה את הנקודה. זהו צעד קטן בדרך לאוטונומיות חלקית למערכת. אנחנו כבר יודעים להתקרב

למשימות שהן כמעט אוטומטיות, יודעים לתכנת המראה, טיסה בנתיבים, ביצוע משימה וחזרה

לנחיתה.

מערכות מתוחכמות )"אקספרט סיסטמס"( לתפיסתי, אנחנו יודעים להכניס בהן את מיטב הידע

האנושי שיש לנו כרגע בנושא, כאלגוריתם, הוא יפעיל אותן ויעשה את העבודה. ההבדל בין זה

לבין artificial intelligence הוא משהו שלא חשבנו עליו, ומצפים ממנו שימצא לזה פתרון. ייקח

לנו עוד קצת זמן להגיע לשם, אבל בתחום של ה"אקספרט סיסטמס", אנחנו בהרבה תחומים כבר

יודעים לעשות זאת.

לדוגמה: נניח שאנחנו מתכנתים כטב"מ להמריא, לטוס למטרה ולחזור. אם אומר לו בזמן התכנון:

יש סוללת טק"א בנ"צ מסוים והפרמטרים של הטק"א נתונים, גובה האיום נתון, אני יכול לתת לו

אלגוריתם כדי שיתכנן לבדו את המשימה בצורה הכי טובה לו. פעם יטוס נמוך ופעם גבוה, אנחנו

יודעים לעשות זאת כבר כיום, כך אכניס את המומחיות שיש לי לתוך המערכת כדי להביא אותו

לשלב נוסף מתקדם בתחום האוטונומיות.

של העמימות ויכולת לתמרן היכולת הם ומרכיביה מהחשאיות, מורכבת השרידות - שרידות

המערכות בכטב"מ, כלומר, מהו האלגוריתם השתול בו ואיזה מחשוב מורכב ומתוחכם הוא נושא.

השרידות כיום ממש נמוכה. נדמה לנו כי סיפקנו לכטב"מ מספיק כלים והגנה, אבל הוא עדיין כלי

מסכן ואנחנו חייבים לתת לו כלים הרבה יותר טובים להתגוננות כדי לשרוד.

שיתוף פעולה בין כטב"מים - אלה מילים יפות שמייחסים לעניין הזה, הצלחנו להגיע לשלב של

תאום בין מספר אנשים שמבצעים את המשימה. אנחנו עוסקים כיום ברשתות שמתפתחות מתוך

תפיסה חדשנית: ניקח מטוס מאויש F-35, ונצרף אליו שלושה כטב"מים נלווים שיבצעו בשבילו

את העבודה בקבלנות.

נשאלת השאלה: מה הטייס יוסיף לעניין? כל מה שהטייס ירצה להורות לכטבמ"ים המערכת תדע

לפניו. למעשה נגיע לשלב שעוסק בנחילים, להקת כטב"מים שעושה את העבודה, ולא ארחיב מעבר

לזה.

לאחור מבט להפנות רצוי ,2030-2012 השנים בין הצפויה הטכנולוגיה את לחזות אנסה אם

בין אנגליה לצרפת, ולהזכיר מה היה בידנו בשנת 1994. בעולם קרו דברים: חנכו את המנהרה

קלינטון וילצין דיברו, בואינג 777 טס בפעם הראשונה, ועוד אירועים שחלקם נשכחו כבר. אם

נעסוק בטכנולוגיה ב-1994: "נסקייפ" הוציאו את הקידומת http, הפורמט פרוטוקול הזה שכולנו

משתמשים בו כל הזמן, לא היו כמעט טלפונים סלולאריים, לא היה "גוגל", לא היה "פייסבוק",

צילמנו בסרטי פילם. GPS היה רק לצבא, כיום ישנו בכל טלפון. לא היו זיכרונות ניידים שהיום

מכילים אוצר שלם בהיקף של דיסק קשיח של פעם.

בתחום המחשוב - ב-1994 היה המעבד הכי חדש "פנטיום 100 מגה הרץ", היום, מחשב מבצע

3.6 גיגה הרץ במספר מצומצם של פעולות. אם נמשיך זאת לינארית, מדובר על 4 טרה הרץ. תארו

לכם איזה כוח מחשוב. דיברנו על ג'אבה ופסקל, היום אנחנו כבר בשפות של דור חמישי, ובמחשוב

54

מקבילי. להערכתי בשנים בהן מדובר תהיה בידנו יכולת מחשוב עצמאית, המכונות יעשו מחשוב

לבדן, אינטליגנציה מלאכותית שכנראה תהיה ב-2030 אם נרצה או לא נרצה.

חומרים - בשנת 1994 הופיעו חומרים מרוכבים, היום אנחנו בחומרים יותר מתקדמים, ב-2030

את יתקן הטיס כלי בכטב"מ פגיעה לאחר המשמעות: ,self-repairing חומרים כנראה יהיו

עצמו. כיום חוקרים חומרים מהסוג הזה. נכון לקחת בחשבון בזמן שמתכננים מערכות, אפשרויות

חדשניות, מיני תצוגות גמישות, ורעיונות נוספים.

בנושא האנרגיה אין לי מושג מה יהיה ב-2030, כולם מחפשים את ביצת הזהב הזו ומשקיעים הון

עתק. אני רוצה להאמין שלא ניתקע עם הנפט בפעם נוספת.

ב-1974, אחרי מלחמת יום כיפור, אפרים קישון כתב שאחרי משבר הנפט החליטו בישראל שצריך

את לפתור שחייבים להם ואמרו ויצמן, מכון של המדענים כל את הושיבו העניין, את לפתור

משבר הנפט, כדי למנוע מארצות ערב לשלוט בעולם בעזרת מקורות האנרגיה. ישבו, חשבו, חקרו,

עבדו שנה-שנתיים, השקיעו הון עתק, ומצאו שבצואת עזים ישנה אנרגיה בכמות פנומנאלית. מה

הסתבר? שכל צואת העזים נמצאת בארצות ערב. הוא כתב את זה ב-1974 ולא השתנה שום דבר

מאז ועד היום. אנחנו עדיין תקועים עם האנרגיה הקונבציונאלית, מחליפים סוללות. אמנם ישנם

כיוונים חדשים, עובדים על מיני דלקים שונים ומשונים, ואני לא יודע מה יקרה בתחום ההנעה

הגרעינית.

בתחום האווירודינמיקה ראינו חידושים מעניינים. למשל, כטב"מ בנוי בהשראת האווירודינמיקה

של זרע עץ האדר )מייפל(, הוא נופל ודואה תוך כדי נפילתו. מישהו בנה כטב"מ בהשראת מעופו

של יונק הדבש. יש מה ללמוד מהתכונות שבטבע, היכולת שלנו לנתח את מה שקורה שם ולהבין

את ההנדסה שעומדת מאחורי תופעות בטבע ולבנות את זה היא מדהימה. מדברים על כטב"מים

בעלי אורך חיים באוויר של ימים וחודשים, יש כיום רעיון שאפתני, לייצר כטב"מ שישהה 65 שנים

בשמיים, נחיה ונראה את הדבר הזה.

לדעתי הניצן הראשון בתחום החדשנות במערך הכטב"מ הוא הפרידטור C, למה הניצן הראשון?

כי סוף סוף יש לו מנוע סילון, וכדי להגיע לטווחים שאנחנו מתעניינים בהם לא דרושות לו עשר

שעות לכל כיוון. הוא הרבה יותר מהיר וגמיש במשימות שלו. ישנם כמובן עוד פיתוחים מהבחינה

ובאופן לבצע את המשימה מהר מסוגלים שיהיו סילוניים, כטב"מים חשאיים האווירודינמית,

חשאי.

עיבוד תמונה היא אחת הטכנולוגיות החיוניות למשימות הכטב"מ, אנחנו מתקדמים מאוד בתחום

של עיבוד תמונה אבל לא הגענו עדיין לשלב בו המערכות ידעו לעשות מה שנקרא ATR אמיתי,

כלומר שהמערכת תסתכל ותדע להבחין בין פרטים, אנחנו יודעים לעשות חלקים מזה, אנחנו נהיה

לבטח בתחום הזה ב-2030.

ה-IFF )כושר זיהוי עמית-טורף, ידיד-אויב( אני מקווה שיהיה בידנו. זוהי אחת הזירות הקשות

ביותר להתמודדות, כולם שוברים את הראש ולאיש אין פתרון אמיתי. יש כיום פתרון שיודע באופן

חלקי לזהות את הידיד, את האויב אף אחד לא יודע לזהות עדיין.

והזמן הניווט מערכות לכל בסיס מהווים אטומיים, שעונים מיקרו קטנים, אטומיים שעונים

המתקדמות, שהן הבסיס לכל המשימות, בונים אותם בכל העולם, הם הולכים ונעשים קטנים

וזולים.

מדי תאוצה ומדידים מתקדמים, עלותם שהייתה מאות אלפי דולרים הולכת ויורדת ומגיעים כיום

55

למדידים זולים במונחים של עשרות דולרים, מדידים טובים ואמינים. זו טכנולוגיה שמתקדמת

בקצב נפלא.

הנקודה המשמעותית ביותר בדבריי עד עכשיו - אמרנו שלפני 20 שנה לא היה אינטרנט ולא היה

טלפון סלולארי ולפני 30 שנה לא היה פקס. ברור שב-18 שנה הקרובות נראה מספר טכנולוגיות

שיבנו את כל התמונה, משהו שונה לגמרי ממה שקיים כיום, כנראה אחד הפקטורים הכי גדולים

שייקח אותנו לטכנולוגיה שנראית כיום עתידנית.

ה-F-35 הציב אותנו בקצה החוד של הטכנולוגיה, אני אומר שאנחנו צריכים לשדרג את הקונספט

של המטוס הזה ולהפוך אותו ללא מאויש, זול, שיודע לעשות את העבודה לבדו. וכמובן להמשיך

ולהוזיל את העלויות של החומרים והמרכיבים האחרים.

עלינו לדרוש מהתעשיות וממקבלי ההחלטות לחשוב על שינוי דרך המחשבה ולא רק על הגדלת

הכמות או המשקל, רק כך נשנה לגמרי את שדה הלחימה.

Left to right: Tal Inbar; a visiting journalist

56

הרצאת חיל האווירתא"ל חגי טופולנסקי, ראש מטה חיל האוויר

בדבריי אסקור את המגמות באיום הצבאי מזווית הראייה של חיל האוויר, אתאר את ההתפתחות

של חיל האוויר והמקום שלו בתפיסת הביטחון של מדינת ישראל ואת האתגרים שצפויים לחיל

האוויר בעקבות כך. דובר והורחב פה על ההתרחשויות האחרונות במזרח התיכון, כולנו מבינים

שמדובר באירוע היסטורי שמהווה שינוי בקנה מידה אסטרטגי, עם זאת אני לא חושב שמישהו

יכול לחזות לאן זה יגרור אותנו ומה תהיה התוצאה הסופית. יש סיכונים וסיכויים בתהליך הזה,

אבל כשמסתכלים על הערכת המצב האסטרטגית המפוכחת - אנחנו מבינים שהסיכונים עולים

במידה משמעותית בראיה ארוכת טווח.

אני צריך לומר זאת כאיש צבא ואומר לכם זאת גם כאזרח במדינת ישראל. האיום הצבאי על

ישראל שמדינת במענה ומתרחב ביכולות, בזירות, מתרחב הוא ומתרחב, הולך ישראל מדינת

וחיל האוויר נדרשים לתת. הסיכוי שנידרש לפעול ביותר מזירה אחת הולך ועולה, נצטרך לדעת

לפעול סימולטנית ביותר מזירה אחת. אופי המלחמה הולך ומשתנה ואתייחס לזה בהמשך. אנחנו

צריכים להניח שהמלחמה הבאה לא תהיה דומה - לא למלחמה האחרונה שבדרך כלל אליה נוהגים

להשוות, ובטח לא למלחמה שכולנו אולי גדלנו עליה - מלחמת יום הכיפורים כטראומה של מדינת

ישראל.

שחיל הדרך על מהותית לדעתי, שמשפיעות, מהן שלוש אציין הצבאי, באיום במגמות אפתח

האוויר פועל ועל תפיסת הביטחון. ראשית, האויב עבר ממלחמה בתמרון למלחמה באש, זהו דבר

מהותי, הוא משנה את פני המלחמה ואת אופי המלחמה. אין לנו כיום איום שמישהו יכבוש את

מדינת ישראל, האיום כיום הוא נפילת מאות ואלפי טילים על מדינת ישראל. האיום עבר מהחזית

אל העורף. טילי הקרקע-קרקע, רקטות קצרות הטווח וארוכות הטווח שמפותחות היום על ידי

אויבינו, מצויים כיום בכמות גדולה, בטווחים רחוקים יותר ובאיכות גבוהה יותר.

שיח מקיימים אנחנו שאיתן מדינות רק אינן וברקטות בטילים כיום שמחזיקים מי לצערנו,

משוגר להיות שיכול רלוונטי ארסנל יותר כיום מחזיקים סביבנו טרור ארגוני אלא סטנדרטי,

ולפגוע במדינת ישראל. זו המגמה המשמעותית שקרתה פה ב-30-20 השנים האחרונות, המעבר

ממלחמה בתמרון למלחמה באש, וזהו האתגר של מדינת ישראל, צה"ל ובתוכו חיל האוויר.

האתגר השני הוא המגמה בהתפתחות ההגנה האווירית של האויב. לאחר שנים רבות בהן ההגנה

דרמטית, התפתחות האחרונות בשנים רואים יחסית, סטטית הייתה האויב של האווירית

האווירית ההגנה האויב. אצל מתקדמת אווירית הגנה ופיתוח ביכולות התקדמות טכנולוגית,

הזאת מאתגרת את העליונות האווירית שלנו. האויבים מבינים את הדבר הבסיסי, שמקנן בהם

אולי עוד ממבצע "מוקד" במלחמת ששת הימים, דרך יום כיפור ובמלחמות "שלום הגליל" ולבנון

השנייה, הם מבינים שהאיום המרכזי שהם אמורים לתת לו מענה הוא חיל האוויר. בהתאם לכך

הם השקיעו בשנים האחרונות כסף ומאמץ בהגנה אווירית מתקדמת.

והלגיטימציה הבינלאומי המשפט המדיה, של ההשפעה התודעה. נושא היא השלישית המגמה

לפעולה של מדינת ישראל, צה"ל וחיל האוויר הישראלי, הוא נושא שמעסיק אותנו. אנחנו נבחנים

במבחן הזה יום-יום, שעה-שעה. חיל האוויר פועל מבצעית ונבחן באופן שוטף. חיל האוויר מקפיד

וערכים שנובעים מעצם היותו חיל האוויר של העם היהודי. לפעול באופן מוסרי מתוך אמונה

57

אנחנו נמשיך לפעול באופן מוסרי ולבחון היטב כל פעולה שאנחנו עושים. אם משווים את הפעילות

שלנו יחסית לחילות אחרים בעולם - ואני לא חושב שזה צריך להיות המדד שלנו, המדד שלנו

צריך להיות אנחנו עצמנו - אין אח ורע ולאופן שבו אנחנו מתכננים את הפעילות שלנו ומוציאים

אותה לפועל. אנחנו עושים מאמצים בלתי רגילים שלא לפגוע בבלתי מעורבים ולמזער את הפגיעה

דווקא באופן שיפיק את ומתכננים את החימוש לאו באחרים. כך אנחנו בוחרים את המטרות

היעילות המיטבית. אנחנו מתכננים את המרעום כך שלא יגרום נזק סביבתי, ובודקים כל מטרה

ורע לתכנון נמצא שם מישהו שאינו מן האויב. אין אח לוודא שלא כדי לפני שאנחנו תוקפים

המבצעי ולהוצאה לפועל, בהקשר להתמודדות שלנו בלוחמה מול הטרור. אתגר הלגיטימציה נובע

מתוך אמונה פנימית אמיתית שאנחנו צריכים לפעול באופן מוסרי.

חיל האוויר ותפיסת הביטחון - זה עתה חגגנו את יום העצמאות ה-64 למדינת ישראל, זהו גם גילו

של חיל האוויר שתחילתו במטוסים קלים וכיום הוא מפעיל חימוש ומערכות מתקדמות, סד"כ

הכי מתקדם בעולם, עם הטכנולוגיה הכי מתקדמת בעולם. חיל האוויר התפתח ממספר מטוסים

קלים ומהווה כיום את הכוח האסטרטגי, עמוד התווך בתפיסת הביטחון של מדינת ישראל. נהוג

להסתכל בשנים האחרונות על תפיסת הביטחון שכוללת ארבעה מרכיבים: הראשון הרתעה. חיל

האוויר מהווה ללא ספק מרכיב עיקרי בנושא ההרתעה. אחת הסיבות לכך שהאויב נמנע בשנים

האחרונות להיכנס איתנו לעימות היא בגלל עוצמתו של חיל האוויר, ואני לא חושב שזה ישתנה

בזמן הקרוב. המרכיב השני הוא ההכרעה. לחיל האוויר ישנה יכולת לפעול בחזית ובעומק בדיוק,

באופן קטלני ובעוצמה בלתי רגילה מול מטרות קטנות כגדולות, דבר שיכול לפגוע בכל גוף צבאי.

לחיל האוויר אפשרות להכריע כל עימות או מלחמה. עמוד התווך השלישי בתפיסת הביטחון - חיל

האוויר מוביל בתחום ההגנה. תחום שבפירוש הולך ונעשה משמעותי יותר למדינת ישראל, והולך

ומתפתח לא רק בצד הטכנולוגי, גם בצד התפיסתי. חיל האוויר עיצב את עצמו בשנים האחרונות

ככוח ההגנה המרכזי של מדינת ישראל. אנחנו אחראים היום על הגילוי להתרעה, קלטנו בשנות

ובאופק ,2011 ברזל" בחודש אפריל "כיפת והפעלנו את מערכות טיל ה"חץ", קלטנו ה-90 את

ישנן מערכות נוספות שיאפשרו לחיל האוויר ולמדינת ישראל מענה הגנה מטילים לסוגיהם. אנחנו

נמשיך לפתח, לשפר ולהרחיב את המערכים ואת יכולות ההגנה. חשוב לי לציין כאן, מי שחושב

שאפשר לנצח בהגנה - טועה טעות חמורה. ההגנה צריכה לשמש אותנו כדי להגן על העורף ועל

תושבי מדינת ישראל, וצריכה לאפשר לנו להפעיל את כוח ההתקפה - את חיל האוויר. בהקשר הזה

אני רואה סיכון בכך שמדינת ישראל תתאהב בהגנה ותזניח את ההתקפה. כל עוד זה תלוי בחיל

האוויר אנחנו נמשיך להגן על העורף וגם לאפשר פעילות של כוח ההתקפה החיל אווירי.

חיל האוויר של השנים האחרונות עובר שינויים דרמטיים, חיל האוויר ההיסטורי מתרחב על מנת

לתת מענה לאתגרים ולהישאר רלוונטי, לתת את ההגנה הנדרשת למדינת ישראל וגם את המענה

לאתגרים הביטחוניים. אפרט מספר נקודות בהקשר הזה.

ה-80-90 מצאנו ה-70 עסקנו במעגל הראשון, הרי שבשנות זירות הפעולה: אם בשנות ראשית,

עצמנו נדרשים לתת מענה עד עיראק, ובשנות ה-2000 אנחנו כבר מדברים על איראן. חיל האוויר

של היום נאלץ לפעול ביותר זירות ובטווחים רחוקים יותר.

נקודה שנייה היא מערך ההגנה - מערך הגנה רחב ואפקטיבי משפיע על חיל האוויר. אם פעם חיל

האוויר היה ממוקד במשימות אסטרטגיות וייעודיות, כיום הוא מתרחב בטווחים ובזירות, והולך

ומתרחב במשימות שהוא לוקח על עצמו. בהקשר הזה נצטרך להמשיך ולפתח את תחום ההגנה,

58

לעצב תפיסות ותורת לחימה ולהפעיל מערך עם יכולות פורצות דרך ברמה העולמית בזכות תעשיה

מתקדמת לצורך מבצעי.

נצטרך לדעת לשלב את מערך ההגנה הזה עם מערך ההתקפה. בתחילה, לאפשר להם לפעול יחד,

דבר שאנחנו עוסקים בו כבר היום ובהמשך לשלב את האפקטיביות ההדדית שמערך הגנה יתרום

להתקפה ולהיפך.

שמוביל אוויר לחיל הפכנו מאויישים(. בלתי טיס )כלי הכטב"ם נושא הוא השלישית הנקודה

ומגוון במבצעים יכולות גדלים, במגוון טיס כלי כטב"ם, מערכי של מבצעית בהפעלה בעולם

משימות. כלי הטיס האלה שאפשר להתגאות בהם פותחו במדינת ישראל וכולם תוצרת כחול-לבן

Made in Israel.. חיל האוויר מהווה חלוץ בעולם בפיתוח היכולות של כטב"ם וימשיך לפתח את היכולות האלה על מנת לעמוד באתגרים אליהם הוא נדרש.

נקודה רביעית - חימוש מדויק. מפצצות לא מדויקות - במקרה הטוב בעלות דיוק של 15 מטר,

הגענו לחימוש מונחה לייזר שפוגע בדיוק רב, ומשם לחימוש אוטונומי שפוגע בדיוק של כמטר

אחד. בעשור האחרון ובמלחמת לבנון השנייה הפעיל חיל האוויר בדיוק רב ובהיקף רב חימוש

מדויק שאיפשר לפעול ביעילות וברצף גבוה. במלחמות העתידיות חיל האוויר יידרש להפעיל נשק

יעילה. החל בתכנון המבצעי, דרך השליטה האווירית, ביצוע מדויק בהיקף שלא ראינו, בצורה

המשימות והבנת האפקט המצטבר כתוצאה מהן.

- שיתוף הפעולה עם צבא היבשה. התפתחות שדה הקרב מחייבת אפקטיביות נקודה חמישית

בקרב המשולב. חיל האוויר מחויב ומבין את תפקידו המרכזי: לתמוך ולסייע לקרב היבשה, לא רק

כתומך ומסייע, אלא כשותף אמיתי להשתתף בקרבות היבשה. בשנים האחרונות חלה התקדמות

בהיקפי האימון, בשיתוף הפעולה, באמון ביכולות, לבנון השנייה, במיוחד לאחר מלחמת רבה,

ההדדי ובשפה המשותפת. נידרש להמשיך ולקדם נושא זה. צה"ל וחיל האוויר עומדים בפני גיבוש

לשמר היכולת הוא האוויר ובחיל בצה"ל המרכזיים החששות אחד חדשה. שנתית רב תוכנית

את הסד"כ ולהמשיך ולקלוט את היכולות הנדרשות כדי לתת מענה לאתגרים. היקף המשאבים

עלול לסכן את היכולת של צה"ל וחיל האוויר להעמיד את המענה הנדרש. במיוחד בשנים של אי

וודאות.

אנחנו מבינים שקורה כאן תהליך היסטורי ודרמטי, רק לא לגמרי מבינים לאן הוא יתקדם ואיך

הוא יסתיים )אם הוא יסתיים(. יהיה עלינו להקפיד על מוכנות גבוהה, דריכות גבוהה וגמישות

גבוהה במתן מענה בפרקי זמן קצרים. חיל האוויר מורכב מאנשים איכותיים ומוכשרים. זהו דור

הוא בשירות והאיכותיים והמצטיינים הטובים את לשמר היכולת טכנולוגיה. של דור מאתגר,

אתגר לחיל האוויר. מכל האתגרים שציינתי עד עכשיו, אני חושב שזהו האתגר הפנימי אולי בעל

החשיבות הכי גבוהה בהסתכלות ארוכת טווח על ההתפתחות של חיל האוויר.

לסיכום - אופן המלחמות השתנה, אנחנו עומדים בפני מזרח תיכון אחר בתקופה של אי וודאות

ושינויים. עומדים בפני שדה קרב חדש מבחינת האיומים. חיל האוויר יידרש להמשיך ולהתאים

עצמו על מנת להישאר רלוונטי. להבדיל מחילות אוויר אחרים בעולם, חיל האוויר יעשה כל מה

שנדרש כדי למצות את הכוח האווירי להגנה על מדינת ישראל, כולל שינויים בתפיסות, ביכולות

תחום על הזירות, על דיברתי דרמטית. והתרחבות שינוי בתהליך נמצא האוויר חיל ובדגשים.

ההגנה ותחומים נוספים. חיל האוויר יצטרך לשנות את המבנה הארגוני שלו ולהתאים את עצמו

לזירה, לאיומים וליכולות שהוא קולט. אנחנו נצטרך להמשיך לפתח את הזרוע הארוכה, לקלוט

59

את משימת ההגנה על הבטיה השונים, ולקלוט את היכולות הכי מתקדמות בעולם כמו שמצופה

שעוד לאתגרים מענה ולתת היכולות, בקצה הטכנולוגיה, בקצה תמיד להיות – האוויר מחיל

צפויים לבוא ולא רק אלה שכבר קיימים. חיל האוויר ימשיך למלא את ייעודו, לעשות כל מאמץ

לעשות זאת בצורה הטובה ביותר ולהוות את כוח המגן העיקרי למדינת ישראל. חיל האוויר מודע

לחשיבותו ולמקום שהוא נמצא בתפיסת הביטחון, הוא מוכן לאתגר הזה והוא נכון לעשות את

השינויים הנדרשים בעתיד כתוצאה מהשינויים והטלטלה שעוברים במזרח התיכון, ומכל החלטה

כמובן שתתקבל במדינת ישראל.

בתשובה לשאלות מן הקהל.

לשאלה על הפעילות של חיל האוויר בקואליציה כלשהי. אין זה סוד כי למדינת ישראל יש הבנה

עמוקה לגבי הצורך להגן על עצמה ביכולת עצמאית, בלי תלות במדינות אחרות. לכן הדבר הראשון

שחשוב להדגיש, אנחנו נמשיך לדאוג לשמר את היכולת העצמאית של חיל האוויר, לפעול באופן

עצמאי על מנת להגן על מדינת ישראל. לגבי טיסה בקואליציה - אנחנו מתאמנים בחו"ל לא מעט,

וגם בהבנה יחד עם שותפים ממדינות שונות, כך שאנחנו בפירוש בונים את היכולת גם בשפה

וגם בתורות הלחימה כדי לפעול בקואליציה אחת כשנידרש. יחד עם זה, עבודה בקואליציה היא

החלטה מדינית שלא נובעת מהחלטה של חיל האוויר האם לעבוד או לא לעבוד בקואליציה, ולכן

אם מדינת ישראל תמצא לנכון להטיל משימה על חיל האוויר ולשלוח אותו לעבוד בקואליציה,

אני מקווה שנדע לעשות זאת בצורה הטובה ביותר.

השאלה השניה על איראן. לא באתי לדבר על איראן. את היכולות של חיל האוויר ציינתי תוך כדי

דבריי, אנחנו בנינו זרוע ארוכה בעלת יכולות רלבנטיות, משמעותיות, שהדרג המדיני יוכל להפעיל

אותן אם יחליט לעשות כך.

במכוון לא אתייחס לסוגיה עם איראן, אני חושב שאנחנו מדברים עליה יותר מדי, ואני חושב שלא

מתפקיד הצבא לדון בה.

לגבי השינויים בחיל - למעשה, חיל האוויר הוא ארגון שיודע לייצר מטרות, לשלוח אותן למטוסים

הנכונים, להפעיל את החימוש המדויק ולפגוע במטרות בזמן קצר ובצורה מדויקת. נצטרך לשכלל

ולהפעיל את המפעל הזה כדי שיעבוד בכל הזירות שדיברתי עליהן ובקצב הנדרש לאור האיומים

החדשים, וזה בעיקר תפקידו של המטה המבצעי בחיל האוויר: המודיעין, התכנון והשליטה. אלה

דברים שנטפל בהם כבר בשנה הקרובה, ואני מעריך שאנחנו נתאים אותם ושנשנה אותם כך שחיל

האוויר יוכל להיות אפקטיבי אף יותר.

60

דברי סיוםאלוף )מיל( הרצל בודינגר, יו"ר מכון פישר למחקר אסטרטגי אוויר וחלל

חווינו יום מאלף, ברצוני להתייחס לנושא המל"טים ולתת לו מעט צבע אחר. אני מאמין כבר זמן

רב, כבר שנים, שכל משימה שאפשר לשלוח אליה רובוט - צריך לשלוח רובוט ולא חייב להתייצב

שם בן-אדם. ניתן כמובן לעשות זאת לגבי המטרות הנייחות, לגבי מטרות ניידות ומקרים שדורשים

שינוי שיקול דעת וכושר החלטה מעל המטרה עצמה עדיין אין בידנו הכלי המתאים, אבל אנחנו

בדרך. אם עוסקים ברובוטים שמתאבדים שלא צריכים לחזור, למה עליהם לחזור? בשביל מה כל

גם למשימות אחרות. אפשר בהחלט להשתמש וכשירים יקרים מאוד הדרך הזו? אלא אם הם

ביכולת שיגור מהקרקע של טיל שיוט כרובוט, או טיל קרקע-קרקע בעל כושר נשיאת פצצה של

1000-500 ק"ג אל המטרות המיועדות. עוד הדרך ארוכה אולם זהו הכיוון.

שינויים בתפיסה נעשו לאורך כל ההיסטוריה. מניסיוני האישי למדתי לא להתייאש ולא לסגת

מאמונה לעשות את הנכון לפי תפיסתי. אמרתי לעצמי שלאורך ההיסטוריה, ברוב המקרים הרוב

טעה. אבותינו לא האמינו כי כדור הארץ הוא עגול וחשבו שיפלו לתהום אם יתקרבו אל הקצה. רוב

האנשים חשבו שהשמש סובבת סביב כדור הארץ. מי שטען לגירסה הפוכה הועלה על המוקד.

במאה ה-18 הוכרז פרס למי שיידע למצוא דרך לחשב את קווי האורך והרוחב. עד אז ידעו לעשות

עונות השנה. ההמצאה של שעון פי על כוכב הצפון או השמש במרומי השמים זווית לפי זאת

המתבסס על שעת גריניץ' והפרש של 15 מעלות בשעה, שינתה את כל התפיסה, גם אם בתחילה

קמה נגדה כל המערכת המדעית של אנגליה.

אולם בצורת מרכבה, מנועיים שנשארו רכב כלי פותחו מן המרכבה, נעלם הסוס ה-19 במאה

ללא סוס. אנשים נבהלו, פתאום מגיעה מרכבה ללא סוס שעומדת לדרוס אותם. באנגליה הוחלט

כי לפני כל מרכבה צריך לרוץ אדם ובידו דגל אדום. ישנן דוגמאות רבות כאלה. ברוב המקרים

בהיסטוריה הרוב טעה, האם זה משטר אנטי-דמוקרטי? כלל לא, המנהיג האמיתי צריך להדריך

את העם וללמד את אנשיו לקלוט את חידושי התקופה. לפעמים הוא צריך לתרום מחייו ימים

רבים, אם לא שנים, לטובת העניין. בניגוד לאנשי מדע וממציאים שלעולם לא יאמרו 'זה לא יכול

להיות' וימשיכו לחקור, הרי שאיש ממשל או מקבל החלטות נוטה להפגין כוח ועוצמה ויאמר 'לא',

כי אינו צריך להשקיע שום אנרגיה, הוא פשוט אומר בסמכותיות 'לא' מבלי שחקר או בדק. כך

עוצרים הרבה דברים כולל בארצנו. גם המל"טים בסוף כנראה יעבדו, יכול להיות שלפני המועד

רייט המריאו עם אווירון בשנת 1903, הם באו לצבא האמריקאי הצפוי. צריך לזכור שהאחים

להציע את המכונה הזו ונענו שזהו שעשוע מאוד מעניין, אולם לא צריך דבר כזה. האחים רייט

נסעו עם ההמצאה "הבעייתית" בשנת 1909 לצרפת, שם התקבלה המצאתם בהתלהבות, באותה

שנה חצה הצרפתי בלריו בטיסה את תעלת למאנש ובאותה שנה התקיים בצרפת הסלון האווירי.

יותר ארוכים מאשר היו עד כה, מה והבין שתהיינה משימות לטווחים זיהה חיל האוויר שלנו

שנקרא המעגל השלישי. עובדים על הנושא הזה כבר עשרים שנה והגיעו להישגים גבוהים. אנחנו

תמיד מקווים שלא נצטרך להשתמש בזה, אולם בשעת צורך אני יודע שאפשר יהיה לבצע זאת.

לחיל האוויר אין עניין לתקוף במקום מסוים או לא לתקוף, היעד הוא רק לרכוש יכולת ומיומנות

בביצוע, ככלי עבודה שיאפשר להשתמש בו לבעל הסמכות - ממשלת ישראל.

מפקד הצבא במדינת ישראל הוא ממשלת ישראל, לא הרמטכ"ל שאינו מפקד הצבא אלא ראש

61

המטה הכללי. מפקד הצבא היה רעיון של בן גוריון וממשלת ישראל. על מנת שהממשלה תוכל לפעול

לפי החלטותיה נדרש הצבא ובמקרה הזה חיל האוויר, לתת אלטרנטיבה מחושבת, מאומנת, וכבר

עושים הרבה שנים את מה שצריך לעשות ויש יכולות. האם יחליטו? זה עניין של מי שיחליט.

שמעתי כאן חשש שמא ניגרר למבצע נגד רצוננו בעקבות המיס-קונספציה. הניסיון מראה שהמפקד

שלנו, הוא הממשלה ולא משנה מי בממשלה, כשהוא מגיע להחלטה הוא מחליט מה שהוא מחליט.

דוגמה מעניינת בעניין הזה, יצחק שמיר במלחמת המפרץ הראשונה, כל חיל האוויר היה מתוכנן

לצאת לתקיפה בעיראק, ראש הממשלה עצר את כולם. האם זה יכול ליפול על כתפי אדם אחד עם

כל ערימת היועצים שלו במדינה דמוקרטית? כן. הדוגמה הכי מעניינת שראיתי היתה בקטע סרט

אותנטי שעשו בזמן אמיתי ביום שיצאו למבצע לחסל את בן לאדן. ישב אובמה עם אנשיו, במדים

ולא במדים, והשאלה שעמדה על הפרק הייתה אם לבצע או לא, השאלה הייתה גם האם בן לאדן

בבית או לא, והאם זה יצליח, ומה הסיכוי שהיעד נמצא באתר. 50 אחוז מן היועצים הצביעו בעד

ביצוע. אובמה אמר שהוא מבקש לחשוב עד הבוקר ואז ייתן תשובה, הוא הלך וחשב עם עצמו,

לא היה לו עם מי להתייעץ.

כשחזר החליט לנוכח חומרת המקרה, שכדאי לבצע גם בסיכוי של 50 אחוזים, והכוח יצא לדרך.

האם הכול הלך חלק? לא. מתוך שני ההליקופטרים, אחד תוכנן לנחות בחצר, והאחר לנחות על

הגג אולם פגע באנטנה והצליח לבצע נחיתת אונס בחצר. הייתה גם בעיה למצוא ולזהות את בן

גם למי שראה את הסרטים נשימה, לאדן. לבסוף בוצעה המשימה תוך דקות רבות של עצירת

שצולמו במהלך הפשיטה.

ברצוני להודות לכל מי שעסק בכנס, למרצים מחו"ל שבאו לכאן, למרצים מתוכנו, לאפרים סגולי

ולטל ענבר על הניהול והארגון, ולשני שעוזבת לאחר שנים של עבודה במכון פישר. נשמח להתראות

בכנס הבא.

Left to right: Maj. Gen. )ret.( Amos Lapidot; Maj. Gen. )ret.( Herzle Bodinger

62

ÈÈÓ˘‰†È˙˘‰†ÒΉ

ÈÓ‡φÔÂÁËÈ·Ï

ȯȇ‰†ÁÂΉ†È¯‚˙‡

ÌÈÈÂÈ˘‰†¯Â‡Ï

ÔÂÎÈ˙‰†Á¯ÊÓ·†

≤∞±≤†È‡Ó·†≤≤

μ∞†ßÒÓ†ÌÂÒ¯Ù

≤∞±≥††Ïȯه

ÏÏÁ† ¯È‡† Ȃ˯ËÒ‡† ¯˜ÁÓφ ¯˘ÈÙ† ÔÂÎÓ¥∂±∞≥† ‰Èψ¯‰† ¨≥∞≥† Æ„Æ˙† ®¯È‡‰† ÏÈÁ† ˙È·©† ±μ† ȘÒÈË·ßʆ ßÁ¯

∞π≠πμ±∞≤∂±† ∫Ò˜Ù† † † ¨∞π≠πμ±∞≤∂∞† ∫ÏËwww.fisher inst i tute .org. i l

҄φ˙ȯ„†≠†‰ÎȯÚ

̯ӆ„„ÂÚ††††††††††††

ȇ·‚†Ï‡‚Ȇ≠†‰ÙÈËÚ‰†·ÂˆÈÚ

̯ӆ„„ÂÚ†≠†ÒÂلφ‰‡·‰Â†ÈÙ¯‚†·ÂˆÈÚ

‚¯Ù†ÔÂÈÒ†≠†ÌÈÓÂÏȈ

˜¯·†È·†¨ÙÂË≠ÈÙ˜†≠†ÒÂÙ„

ÒΉ†˙ωÈÓ

ÔÂÓÏÙ†·È†È˘ÔÂÒ¯‚†˙Ò‡

ÒΉ†˙˜Ù‰

ÌÈÚ¯ȇ†˙˜ى†‚¯·ÈÂ≠‚Èϯ‰

ÒΉ†Ï˘†˙ÈÓ„˜‡‰†‰„Ú‰†È¯·Á

ÏÏÁ†¯È‡†È‚˯ËÒ‡†¯˜ÁÓφ¯˘ÈÙ†ÔÂÎÓ†¨ÔÂÓ‚‡†ÛÒ‡†®ßÏÈÓ©†Ï¢‡˙ȯËÓÈÒ‡‰†˙ÂÓÈډ†ȯȇ‰†ÁÂΉ†¯˜ÁφÊίӉ†˘‡¯†¨ÈÏ‚҆Ìȯه†®ßÏÈÓ©†Ï¢‡˙

Ó¢·ËΉ†ÏÏÁ‰†¯˜ÁφÊίӉ†˘‡¯†¨¯·Ú†ÏË

∫ˆ¢ÁÈ

˙ȘÒÈÚ†˙¯Â˘˜˙†MS

≤∞±≥†Æ¯˘ÈÙ†ÔÂÎÓφ˙¯ÂÓ˘†˙ÂÈÂÎʉ†ÏÎ c

≤

˙ȯ·Ú‰†‰Ù˘·†Â‡˘È˘†˙‡ˆ¯‰‰†¯„Ò

®Í˘Ó‰·†ÌÈÚÈÙÂÓ†˙ÈÏ‚‡Ï†ÂÓ‚¯Â˙†Ìȯ·„‰©

‰ÁÈ˙٠ȯ·„Ɔ††Æ†††Æ†††Æ†††Æ†††Æ†††Æ†††††††††††††††††††††††††††¯˘ÈÙ†ÔÂÎÓ†˘‡¯†¨ÔÂÓ‚‡ ÛÒ‡†®ÏÈÓ©†Ï¢‡˙

È˙·¯†‰È‚˯ËÒ‡†≠†Ï‡¯˘ÈƆ††Æ†††Æ†††Æ†††Æ†††Æ††‰Èψ¯‰†ÈÓÂÁ˙È·‰†ÊίӉ†¨Ï˘ÓÓφ¯ÙÒ‰†˙È·†¨„¯‡†ÈÊÂÚ†ßÙ¯Ù

ÁÂΉ†˙ÏÚÙ‰†È¯‚˙‡Â†ÌÈȂ˯ËÒ‡‰†ÌÈÈÂÈ˘‰Æ†††Æ†††Æ†††Æ†††Æ†††Æ†††Æ†††˙¢‚‡·†È‚˯ËÒ‡†ÔÂÎ˙†Ë¢Ó¯†¯·Ú˘Ï†¨Ï˜„†È„‡†®ÏÈÓ©†Ï¢‡˙

ÌÈÈ·È˯Ù‡‰Â†ÌÈȂ˯ËÒ‡‰†Ìȯ‚˙‡‰Æ†††Æ†††Æ†††Æ†††††††††††††††Ô¢Ó‡†˘‡¯†¯·Ú˘Ï†¨INSS†ÔÂÎÓ†˘‡¯†¨ÔÈτȆÒÂÓÚ†®ÏÈÓ©†ÛÂχ

ÌÈÓ„˜˙Ó†¯È‡≠¯È‡†ÈÏÈËƆ††Æ†††Æ†††Æ†††Æ†††Æ†††Æ†††††††††††††††Ï‡Ù¯†¨‡¢‚‰Â†‡¢‡†˙ωӆ¯¢ÓÓ†¨ÔÈÏÓ¯‰†ÂÏÂÒ†¯¢„

ÌÈ˘ÈÈÁ†È‚ÂÒ†˙¯ËӆȂÂÒ†‰·Â¯Ó†Ô„ÈÚ·†‰„ÂÁ‡†ÌÈÈÓ˘†˙ÂÓ˙Ɔ††Æ†††Æ†††Æ†††Æ†††Æ†††Æ††††††††Ê¢Â‚‡†˙·ÈËÁ†Ï‰Ó†Ness STG†‡È˘†Ô‚Ò†¨Ô‚„†È¯Â‡†¯¢„

·ÂÏ·†Odyssey Dawn†Úˆ·ÓȯËÓÈÒ‡‰†˙ÂÓÈډ†ȯȇ‰†ÁÂΉ†¯˜ÁφÊίӉ†˘‡¯†¨ÈÏ‚҆Ìȯه†®ÏÈÓ©†Ï¢‡˙

˙ȯÂʇ‰†‰ÏËÏˉ‡¢˙†ß‡·†‰˜È¯Ù‡Â†ÔÂÎÈ˙‰†Á¯ÊÓ‰†È„ÂÓÈÏφÔÈÈ„†‰˘Ó†Êίӆ˘‡¯†¨È·¯†ÈÊÂÚ†ßÙ¯Ù

ÌÈÈ·È˯Ù‡‰Â†ÌÈȂ˯ËÒ‡‰†Ìȯ‚˙‡‰Æ†††Æ†††Æ†††Æ†††Æ†††Æ†††Æ††††¯È‡‰†ÏÈÁ†„˜ÙÓ†¯·Ú˘Ï†¨Â‰Èχ≠Ô·†Ô˙ȇ†®ÏÈÓ©†ÛÂχ

˜ÓÂÚ†˙ÂÓÈ˘ÓφÏÏÁ‰†˙Ó¯˙Ɔ††Æ†††Æ†††Æ†††Æ†††Æ†††Æ††††††††˙ȯȇ‰†‰ÈÈ˘Ú˙‰†¨ÏÏÁ†˙¢·Ó†Ï¢ÎÓ†¨Ô¯„†¯ÙÂÚ

ÂÈنԇφ≠†≤∞≥∞†Ó¢·ËÎƆ††Æ†††Æ†††Æ†††Æ†††Æ†††Æ†††Æ††††††††††††††ıÂÚÈȆԂ†¨È‡ÓˆÚ†ıÚÂȆ¨Ô‚†ÒÎχ†®ÏÈÓ©†Ó¢Ï‡

‰ÏÈÚ†˙‡ˆ¯‰Æ†††Æ†††Æ†††Æ†††Æ†††Æ†††Æ††††††††††††††††††††¯È‡‰†ÏÈÁ†Ë¢Ó¯†¨È˜ÒÏÂÙˆȂÁ†Ï¢‡˙

ÌÂÈ҆ȯ·„Ɔ††Æ†††Æ†††Æ†††Æ†††Æ†††Æ†††††††††††††††††††¯˘ÈÙ†ÔÂÎÓ†¯¢ÂȆ¨¯‚Ȅ·†Ïˆ¯‰†®ÏÈÓ©†ÛÂχ

∑

π

±μ

≤∞

≤∂

≤π

≥≤

≥¥

¥≤

¥∑

μ±

μ∂

∂∞

≥

‡ˆÓ†ÈÂÁË·†‚ÂÂÒ†ÈÏÚ·†Ìȇ†Âʆ˙¯·ÂÁ·†ÌÈÓÒ¯Ù˙Ó‰†ÌȯӇӉÌȯ·ÁÓ‰†˙Ú„†ÏÚ†Ô‰†ÌȯӇӷ†˙‡·ÂÓ‰†˙ÂÚ„‰†Æ¯Â·Èˆ‰†ÔÂÈÚφÌÈȇ¯È‚˯ËÒ‡†¯˜ÁÓφ¯˘ÈÙ†ÔÂÎÓ†˙„ÓÚ†˙‡†Á¯Î‰·†˙ÂÙ˜˘Ó†Ôȇ†„·Ï·Æ·† ÌÈÎÓÂ˙‰† ÌÈÙ‚‰Â† ÌÈ˘È‡‰† ‡† Âȯ˜ÂÁ† ¨ÂÈÓ‡† ¨ÏÏÁ† ¯È‡

¥

≤ ∞ ± ≤ † È ‡ Ó · † ≤ ≤ † ≠ † Ò Î ‰ † ˙ È Î Â ˙

μ

∂