ןויצ ןב נ”על - Denver Kolleldenverkollel.org/wp-content/uploads/2018/03/kuntres5778.pdf · Dedicated by Joshua and Melissa Close in honor of their chavrusos at the Kollel

לע”נ בן ציוןבן אהרן

משפחתהיימן

Dedicated byJoshua and Melissa

Close in honor of

their chavrusosat the Kollel

In honor ofall the editors,

especially Rabbi Zions, Rabbi

Freeman, Rabbi Erlanger and Rabbi

Jakubowicz Ari Aragon and

family

לכבוד חברי הכולל החשוביםמחברי ומלקטי החידו”ת בספר זו

מאת אליעזר קראוס ומשפחתו

In honor ofall the lomdei Torahof the Denver Kollel

Chaim and Rivky Sher

In honor ofRabbi Freeman

and his dedicated work on behalf of this sefer, the Kollel and the Denver Jewish Community

The Robbins Family

מתוך רגשי הכרת הטוב והערצה לידידי היקרים, ראשי וחברי הכולל מאז הוסדה ולתומכי הכולל

במשך כל השנים. חילכם לאורייתא

יחיאל ארלנגר ומשפחתו

Scroll K Vaad Hakashrus of Denver

לע”נ ישראל יעקב בן שאול יצחקIn memory of our dear friend

Yisrael Yaakov ben Shaul Yitzchak

לע”נ אלישבע מרים ע”ה בת ר’ מרדכי יהודה נ”י

משפחת אמזל

Jewell Dental Care, PLLCSteven A. Castillo DOS

6565 W. Jewell Ave. Suite #9Lakewood, CO 80232

303-922-1103Providing Comprehensive Dental Care and Assistance With

Snoring in Mild and Moderate Sleep Apnea

לע”נ יטל בת אלעזר אליהו הכהן ע”ה

Mrs. Lucy Prenzlau

In honor ofRabbi Freeman and Rabbi Zions

for their tireless dedication onbehalf of this publicationשמואל הלפרין ומשפחתו

In honor ofthe esteemed Roshei KollelRav Shachne Sommers andRav Aron Yehuda SchwabYaakov and Chaya Meyer

1 Sefer Al Hahar Hazeh

We are excited to present to you Al Hahar Hazeh, a collection of

Torah thoughts from Kollel members of the past twenty years.

The sefer you are about to begin studying is the result of countless

hours of work by numerous individuals who gave of their time, talents

and energies to put their Torah thoughts into writing. You will find a

wide variety of divrei Torah from Kollel members of the past twenty

years. Yet this sefer is much more than just a collection of Torah

thoughts from a group of Torah scholars who brought Torah to Denver.

This work is, in fact, a taste, albeit a small one, of the results of twenty

years of work. Twenty years of Kollel yungerleit bending over their

gemaras, brows furrowed, minds working feverishly as they unwind the

intricacies of a lengthy Talmudic discussion; twenty years of Torah

scholars holding animated, even heated discussions and arguments over a

complex halachic subject. Twenty years of inculcating Torah into their

bones and the bones of their chavrusas, individuals who came from all

over Denver and from all types of backgrounds to discover their ancient

yet modern heritage. Twenty years of creating an environment and

culture where Torah is not just a nice pastime to engage in on occasion,

but a way of life.

Yasher koach to all those who contributed to this work, one that will

create a Kiddush Hashem and continue the Kollel’s mission of spreading

Torah to Denver Jewry. Special mention must be made of Rabbi Chaim

Yeshia Freeman and Rabbi Yaakov Zions, who undertook to make this

sefer a reality from start to finish. Their dedication and commitment to

all the details of publication, from contacting would-be authors to

editing, from securing dedications to printing the sefer, are worthy of

great admiration. May Hashem bless them with success in their future

endeavors of spreading Torah to their fellow Jews.

Rabbi Shachne Sommers Rabbi Aron Yehuda Schwab

Rosh Kollel/Dean Rosh Kollel/Dean

2 Denver Community Kollel

A Shabbos with the Chofetz Chaim Rav Shimon Schwab…………...3

My Father’s Kittel Rabbi Myer J. Schwab ....................................... 13

Individual and Community-The Essence of the Jewish People

Rabbi Shachne Sommers ..................................................................... 16

Discovering or Knowing Rabbi Aron Yehuda Schwab ...................... 20

Klal Yisrael and the Moon Rabbi Moshe Heyman .......................... 24

Baruch Shomer Havtachaso Rabbi Avraham Abrams ..................... 29

Chased out of Mitzrayim! What does that have to do with

baking the dough into Matzoh? Rabbi Yehuda Amsel ................... 31

Exile and Redemption Rabbi Ari Aragon …………...……….36 Tefillin on Chol Hamoed Rabbi Chaim Yeshia Freeman ................... 40

Chinuch through Modeling Rabbi Dovid Gertz ............................. 44

Climbing Har Sinai In Our Times Rabbi Shmuel Halpern ............. 46

Invested Interest Rabbi Ari Jakubowicz ...................................... 51

Surrendered Will Rabbi Yossi Kaplan ............................................. 54

Understanding the Life Altering Event of Yetzias Mitzrayim Rabbi Avraham David Karnowsky ........................................................ 56

The Haggadah – A Chinuch in D’varim Peshutim

Rabbi Levi Lebovits ........................................................................... 62

Miraculous Nature Rabbi Mordechai Mandel ............................. 62

A Taste of Freedom Rabbi Yosef Melamed ..................................... 67

Self Realization Rabbi Eli Mozes .................................................... 73

Sippur Yetzias Mitzrayim for Women Rabbi Zev Chaim Pruzansky . 77

There’s No Time Like the Present Rabbi Shlomo Rosenberg ......... 79

The Rambam’s Understanding of the Mitzva of Maggid

Rabbi Yehoshua Schwartz ................................................................... 83

The Wicked Son Rabbi Akiva Stern ................................................ 85

History and Halacha of Burial on Yom Tov Rabbi Yaakov Zions 88


A Shabbos with the Chofetz Chaim

Rabbi Shimon Schwab1

Only One Concern?

We live in times of terrible crises, political and spiritual. In

spite of temporary lulls, Klal Yisroel has hardly any dependable

friends in the entire world. Think of the yishuv in Eretz Yisroel,

which is surrounded by hostile nations, whose lack of unity is all

that prevents them from destroying the Jewish nation; think of the

millions of Jews in Russia whose last spark of Yiddishkeit has been

all but extinguished, held captive by a regime that refuses to let

them out; think of all the other Jews in all the other lands,

threatened by physical intimidation or spiritual annihilation. And

think of the Jews in America, where one can learn Torah without

disturbance, and the colossal spiritual crisis we are experiencing in

this land of unfettered freedom.

Here we are - a thousand people, gathered together to address

the problems facing Klal Yisroel and to speak of the Chofetz

Chaim who left this world over fifty years ago. Shivering in a

spiritual freeze, groping in the darkness of our time - do we have

nothing else on our minds but the Chofetz Chaim?

This brings to mind the humble Jew standing outside on a cold

winter night to be Mekadesh levana, blessing the new moon,

saying a tefilla יהי רצון למלאות פגימת הלבנה. "May it be Your will...

to fill the flaws of the moon." Does he have no other worries,

nothing else to pray for? This Jew, who has no source of

livelihood, is shivering on a dark night, and his only request to God

is that He restore the moon to its original fullness! And, indeed, he

1 Reprinted from Selected Writings


need have no other worries, because when God does fill this flaw,

it will be the time of Moshiach when the light of the moon will be

like that of the sun ... and then, all of his problems will be resolved.

We too may do well to concern ourselves with the Chofetz

Chaim. Would we members of the Jewish world be worthy of it,

we would again be privileged to have a Chofetz Chaim in our

midst, fulfilling in our days the tefilla, "Restore our judges as

before" - meaning one great tzaddik and gaon whom the whole

world, not only segments of it, recognizes for his greatness! Under

his leadership, all of our problems would indeed be resolved.

The Insatiable Hunger

The widespread interest in the Chofetz Chaim that prevails in

our community is undoubtedly an expression of the spiritual thirst

that distinguishes us as a people (Sanhedrin 76b). A Jew can never

be satiated with the spiritual creations of mankind, but remains

thirsty for genuine fear of God and for fulfillment of His mitzvos.

Some of us may not be aware of the nature of the thirst that

plagues us, for we have a husk around our soul. But under the husk

throbs a yearning that proclaims צמאה נפשי לאלקים – my soul thirsts

for God. Thus a thousand Jews come together to hear about the

Chofetz Chaim who passed away more than fifty years ago

because of a hunger that can never be stilled.

Not A Legacy of "Hanhagos"

What can we learn from the Chofetz Chaim?

I once had the privilege to visit the Chofetz Chaim in Radin,

and from there I went directly to Vilna where I met Rabbi Chaim

Ozer Grodzenski. He asked me, "What do you say about the

Chofetz Chaim?"


I was astounded at his question: 'What have I to say about the

Chofetz Chaim? It's not for me to comment about the tzaddik

hador - the outstanding saint of our times!"

Reb Chaim Ozer sighed, "Indeed, he is outstanding as a

tzaddik, but he is an even greater gaon than he is a tzaddik, which

you did not recognize." As an example of the Chofetz Chaim's

gaonus, Reb Chaim Ozer pointed to the ביאור הלכה, printed as part

of the Mishnah Berurah, which he said has no equal in the last

hundred years.

Thus the Chofetz Chaim was both the tzaddik hador and the

gaon hador. But his tzidkus was of a different generation. His

hanhagos, his daily practices, do not constitute a message for this

generation. We can marvel at them and be inspired by the

greatness they represent, but they are beyond us: In his humility,

he did not wear rabbinical garb. He wore a cap like a simple Jew;

on Shabbos when he spoke to the crowd, his cap covered his eyes

so you could not see them. The austerity in his home was so severe

that he did not have chairs in his house, only benches. This is not

our legacy. This Chofetz Chaim packed up and took along with

him to Gan Eden, as did the other tzaddikim of earlier times. The

message that he left for us is the product of his gaonus, and this

can be found in his seforim and in his holy words: The Mishnah

Berurah, the Chofetz Chaim, the Shmiras Haloshon this is the

Chofetz Chaim's legacy.

The Legacy of Learning

No home where Torah is studied is without a Mishnah

Berurah. The pages are bent, a little torn, with notes written on the

margins. By contrast, the Chofetz Chaim is still nicely bound,

hasn't been touched since the owner's Bar Mitzva when the owner

received it as a gift. That is what we suffer from...

We are experiencing a great awakening in Torah study, as is

evident in Daf Hayomi, involving tens of thousands of Jews

through group shiurim, radio and telephone lectures; in the


Klausenberger Rebbe's Mifal Hashas which is inspiring yeshiva

students to strive for bekius - encyclopedic knowledge of the

Talmud. May Hashem grant us the strength to continue this

hisorrerus, this awakening, to act on it, and to apply it to our daily

lives.

But shouldn't this include Chofetz Chaim and Shmiras

Halashon? Marking this 50th Yahrzeit of the Chofetz Chaim

should inspire all Torah Jews to undertake the study of a fixed

portion from Sefer Chofetz Chaim every day, and then on the

following day to review the old passages and study another

section. Then the thirsty soul of the Yid would be refreshed with

new knowledge, new inspiration, new guidance... The Chofetz

Chaim's written words are waiting for us to consult them and learn

from them.

The Chofetz Chaim Looking Ahead

It was fifty-three years ago, when I was a young man of

twenty, that I had the privilege to spend one Shabbos with the

Chofetz Chaim. I heard him speak, and those words were, in their

way, addressed to us today. I came on a Friday and left on Sunday.

The Chofetz Chaim talked to me privately on my arrival in Radin.

And I heard him several times on Shabbos.

An incident took place that weekend that gave me a glimpse

into the measure of the man. Had I not been witness to it myself, I

would not have believed it. It was before Motzaei Shabbos. The

Chofetz Chaim had eaten a frugal Seudah Shlishis. When I came

in, he was already talking -

this was before bentching (Grace). The room was dark, and

crowded with people. The Chofetz Chaim was speaking of the

responsibility everyone present has to go out and be mekarev

rechokim: "Go into the shuls and talk to the people about mitzvos,

doing teshuva - keeping Shabbos and Kashrus, tefillin and taharas

hamishpacha….I will also go, bli neder, bli neder” - which he did;

he went to Grodna to speak to the people there.


(And how right he was! People are thirsting for dvar Hashem,

even when they are unaware of it! On a recent flight, my seat

companion was a very non-Jewish looking Jew. It was in the

middle of the night and he insisted on telling me that he is an

atheist. After he informed me of this a third time, I realized that the

man "protesteth too much", so I told him, "You are an atheist like I

am an atheist. You are a Yid with a husk. Inside it, you have a

Jewish heart. Your heart is calling out for Hashem. You are hungry

and thirsty; you haven't been given any nourishment. You have to

break through that husk and feed that thirst." How strong is our

obligation to reach out to such Jews and quench their thirst!)

The Chofetz Chaim continued, talking about how the

generations have gone down: "What love for Torah former

generations had! People vied with one another to be close to

anyone who was involved in Torah study. Everyone of us is

obligated to work at bringing people back to the ways of the

Ribbono Shel Olam!"

Then he said, "It’s time to bentch" - and he started to bentch,

like a simple Jew, saying one word at a time... I did not see

anything special in his manner. Suddenly when he reached רחם נא,

(the blessing that begins "Have mercy..."), something seemed to

have happened to him. He cried out: על ישראל עמך ("...on Your

nation, Israel) oy! oy! על ציון משכן כבודך ( ...on Zion, home

of Your glory) oy! oy! "He continued in this manner until

he reached the "Horachamons" and stopped. At this point he said,

"I see what will be ten years from now. [This was 1930.] You don't

see; but I do. A great conflagration will burn!"In the middle of

bentching he suddenly had a vision of future events. "Twelve

million is child's play!"

I turned to the person next to me and asked him what he meant

with his comments. He replied, "He always talks about it. Twelve

million is the sum total of those killed in the World War."


I never forgot this scene, and for ten years I repeated it, and

waited fearfully, for its realization - until ten years later, in 1940,

when it started to come true.

This was the Chofetz Chaim.

With the Chofetz Chaim

On Friday night - it was Rosh Chodesh Nissan - the Chofetz

Chaim said, "The Chachomim, our wise men, taught us that the

Geulah, the redemption from Egypt, was in the month of Nissan,

and the future Geulah will also be in Nissan. It is now Nissan, and

the Geulah may well be this very month."

He was sitting in his own room with his cap over his eyes.

There were 60 to 70 people in the room, yet he talked in a loud

voice as though he were addressing an auditorium of several

thousand people. In fact, I had the feeling that he was speaking to

the entire world. He said, "How do you deal with the possibility of

Moshiach's coming, maybe he's coming this very month, maybe

he's not coming? Al pi din, objectively speaking, it's a doubt of

equal possibilities. Let us assume the positive, that he will be here.

You might think that everyone will be so happy. Not so. You'll run

away in fear and hide in the deepest crevices. Moshiach is coming!

The Ribbono shel Olam is revealing His Shechina! Out of shame,

we'll hide in the bunkers ...Avraham Avinu is passing through the

streets, to judge us - everybody has to run for cover!"

When he was saying this it seemed to me as though Yeshaya

HaNavi (Isaiah the Prophet) were saying: ' יטומן בעפר מפני פחד ה

They will hide in the sand for fear of God, from the"מהדרת גאונו

magnificence of His glory."

"Are we ready?" he continued. "Who am I? Am I ready to

receive Moshiach?

The Chofetz Chaim then spoke of something else: the mon -

the manna - had the taste of whatever food the person was thinking

of. "What happened (he asked) if someone was not thinking at all.


What taste did the mon have then?" Nobody answered... He

continued, Az men tracht nit hott is kein ta'am nisht. If you don't

think, it has no taste." He repeated this several times: ''Az men

tracht nit, hott es kein ta'am nisht- because the mon is ruchniyus,

spiritual, and if you don't think, it has no taste...What can be more

tasty than a piece of Gemara?" He kissed the tips of his fingers. "It

is so sweet, but only if you think. If you don't think, you sit by the

Gemara and it has no flavor whatsoever.

"Suppose Moshiach comes, and we don't think. It has no

flavor. You won't even be aware of what is going on!"

Evaluating the Chofetz Chaim's Legacy ... With His Help

When a man of such stature speaks to us, and has given us a

legacy - Mishnah Berurah, Chofetz Chaim, and Shmiras HaLashon

- we must value this legacy and see to carry it out, translate the

concepts into practical actions.

But how do we manage it? How does one abstain from lashon

hora? Wherever we turn, we encounter lashon hora. The American

Constitution guarantees freedom of speech and free access to

information - and that constitutes lashon hora. All newspapers,

with few exceptions, are organs of lashon hora. Most of our

conversations involve lashon hora.

Indeed, the Gemara asks how one can avoid lashon hora, and

advises Ya'asok baTorah. As long as everybody will be conversing

in Torah, then it will not be difficult to avoid slander. Further, עם

the simple folk will be humble; if a person - הארץ ישפיל דעתו

thinks about his own shortcomings he will rejoice that no one is

talking about him. The Chofetz Chaim was of the opinion that the

best antidote to lashon hora is studying about the issur

(prohibition) against lashon hora. Once the objective facts are

established, it becomes simple.

Midrash Rabba tells of a peddler who was announcing that he

was selling the elixir of life. "Who wants life? Who wants life?"

Rav Yannai asked him to come to him but the peddler explained,


"My elixir is not for you."After RavYannai insisted, the peddler

took out a Sefer Tehillim, and read to him the passages that are the

elixir of life: "Who is the man who wants life... ? Guard your

tongue from evil." (34:13,14) Rav Yannai said,"All my life I've

been reading this passage without realizing how simple its message

is until this peddler came along."

What new insight did the peddler offer? A peddler does not

sell on credit. He only sells on a cash-and-carry basis. And this

opened Rav Yannai's eyes to an astounding truth:"If I am tempted

to talk lashon hara - it's on the tip of my tongue and I would like to

say it - and I succeed in suppressing it and don't say it, at that very

moment I am buying life. That's how simple it is."

The dimensions of this life are beyond our understanding, and

to this, too, the Chofetz Chaim opened my eyes during that fateful

stay inRadin. The Chofetz Chaim said to me on Friday morning:

You planted eternal life in our midst' - what' "וחיי עולם נטע בתוכינו"

does that mean? What do you think when you say these words in

the bracha when you are called to the Torah?"

I did not answer him, so he continued: "I'll explain what

'Eternal Life' means: Where will you be 100 years from now? With

the Ribbono Shel Olam. And where will you be 1,000 years from

now. The same - with the Ribbono Shel Olam. And 5 million years

from now? Again the same - with the Ribbono Shel Olam. This is

Eternal Life!"

And one can buy it, as though from a peddler; and he's selling

it a thousand times a day. Don't say lashon hara, suppress it- and

immediately, cash-and-carry, Eternal Life is yours. That's how

simple it is. This too is what the Chofetz Chaim taught me and is

teaching you.

Silver Lining

The Chofetz Chaim said more. . .What do you assume his

comment to us would be if he would see our preoccupation with

Olam Hazeh - this-worldly attainments? The glitter and glamour of


fashion, our designer wardrobes, our diamond and fur coat

accessories, our ostentatious simchos.

. . May I offer another gem from our conversation on that

Friday...

He asked me: "Were you ever in the Ural Mountains? ...I was

there and I saw how they dig for silver. They lie in the blotteh

(mud) all day and grob (dig) and grab in the blotteh. Finally they

take something out, the object of their quest, which is also caked in

blotteh... What is silver if to get some you have to lie in the blotteh,

dig in the blotteh, get all dirty and become covered with blott,eh?

Then it must be blotteh..."

The Chofetz Chaim's message from that Friday would be to

question most of our present-day preoccupations. For actually our

hearts are thirsting for Emes (truth) in a time when confusion and

falsehood and Chilul Hashem prevail. Since we want Emes for

ourselves, we must lift ourselves to a higher level, and not wallow

in blotteh. Because, in the final analysis, what is it but blotteh -

mud?

Then the Chofetz Chaim put very strong emphasis on Torah

study. When I told him that I was learning in the Yeshiva of Mir,

he beamed and stroked my arm. "A yeshiva bachur. How

wonderful! So many are drowning today. Only through Torah can

you survive. How fortunate that you are learning! Only Torah

study makes us Jews. Twenty talleisim and twenty pairs of tefillin

cannot make a person into a Jew, but the bracha that we say on

Torah every day declares that we are marked as Jews because 'He

gave us His Torah!' This and this alone distinguishes us as Jews."

Answering the Call With the Chofetz Chaim

That same Friday morning, the Chofetz Chaim told me, ''There

is a dispute in the גמרא whether כהנים are שלוחים of ה "הקב or שלוחים

of Klall Yisroel

I threw in the Talrnudical term שלוחי דידן או שלוחי דרחמנא" "


"Ah! You have learned that already! How beautiful!" Then he

asked: "Are you a הןכ ?"

"No" I replied

"I am a כהן, maybe you have heard" "Yes, I have heard", I

whispered "Perhaps you are a Levi?"

"No"

"What a pity! Moshiach is corning and the Beis Harnidkosh

will be rebuilt. If you are not a כהן you can't go in to do the עבודה"

"You know why? Because 3,000 years ago, at the incident of

the Golden Calf, Dein Zeida is nischt geloffen, your Zeida didn't

run, when Moshe Rabbeinu called out "Mi Lashem Eilai" -

Whoever is with God should come to me! Now take heart. When

you hear the Call. "Mi Lashem Eilai", come running!"

This is the message of the Chofetz Chaim. We are living in a

time when any thinking person can hear a Great Shofar blasting

from all sides, calling out: "Mi Lashem Eilai"! and it is incumbent

on us to come running.

Let us all be in the forefront of those responding to this call.


My Father’s Kittel

Rabbi Myer J. Schwab

The Prophet Yeshaya (Chapter 30) refers to the night of

Pesach as "Leil Hiskadesh Chag, The night when the holiday

assumes its holiness." A special kedusha (holiness) is delegated to

the Seder night, more than on all other Yom Tov evenings of the

year, a kedusha that seems to approximate Kol Nidrei night itself.

The Taz and Magen Avraham both mention the minhag

(custom) of the father of the house wearing a kittel (white robe) at

the Seder. The reason for this is not quite clear. Some say it is

related to the "king's vestments"—white garments worn by royalty,

and is thus worn by us this night when we are all thought of as

royal offspring of the King. Also, the Taz says it is to be worn

Shelo tazu'ach da'ato—so that one does not become too

lighthearted at a time of joy, which is also a time of great

seriousness.

My father [Rabbi Shimon Schwab] ל"זצ told us that wearing a

kittel was not his father's minhag (custom), but he adopted it for

the importance that it signified to him. We understood that

importance to be the kittel’s framing our father and focusing on

him as the transmitter of the Mesora as he fulfilled the mitzva of

"Vehigadeta levincha- And you shall tell your son" on this holy

night.

The atmosphere at our Seder table was thick with an intense

kedusha. We all sang the kiddush together, with my father leading

in his bell-clear, melodious, tenor voice in an atmosphere of

heightened kavana (intent). The "reading" of the Haggada that

followed echoed the ancient niggun of Gemara-learning. He

melodically punctuated the text, hinting at its inner meanings. My

father's perushim (commentaries) on the Haggada, the time-

honored nigunnim (songs), his heightened anxiety for the proper

fulfillment of the mitzvos of the night... capped and gowned in

white, totally immersed in his avodas Hashem (Divine service), all

transported us to another time and another world. It was an


experience as uplifting, moving and transforming for us as was

witnessing the Avoda of the Kohein Gadol on Yom Kippur for

those who were present to see it.

Still vivid in my mind is that Seder night of almost 50 years

ago when, after a few cups of wine, we children started to become

a bit giddy. Our father, yet a young man, took hold of the lapels of

his kittel and sternly proclaimed in a loud voice: "In this kittel I

will be buried! We are now in the midst of a great Avoda of Leil

Pesach. This requires Yiras Shamayim and no laughter or jokes."

He then quickly resumed his pleasant demeanor and the Seder

continued. For us, however, that moment put the kedusha of Seder

night in its proper perspective- forevermore.

Belief in Yetziyas Mitzrayim- the Exodus from Egypt-is the

foundation of our emuna, our faith. It follows, then, that the night

of Pesach is the prescribed time for the chinuch of that

fundamental conviction, the time when parents should heed the

commandment "And you shall tell your children' If our children

are to be ready, eager, and willing to accept the Mesora, the

atmosphere must pulsate with the energy of pure emuna,

emanating from the story of Pesach.

Among its various messages, the kittel symbolizes to one's

children the father's unspoken, but powerful, message that "If

tonight were my last night on earth, and- prepared as I am in my

kittel- I were to take leave of you for good, I would tell you these

truths with which I die. These mitzvos of matzo and marror are not

just 'nice traditions'; these stories that we relate are not just 'tales

and legends of an ancient people: These are fundamental beliefs by

which I lived my life and with which tonight, I am willing to go to

my grave."

To us, this was the meaning of our father's kittel!

How potent an opportunity this night affords for chinuch and

for the transmission of our Mesora! Pesach is that Yom Tov which

galvanizes our emuna in Hashem. To transmit emuna, we must


also be a bit of an uman (artisan)- a gifted storyteller, as my father

was; vividly describing and acting out the events of the exodus, to

make them alive, vital, and real for the children... conveying not a

dry story, but a most exciting one that can leave an everlasting

imprint on the children.


Individual and Community-The Essence of the Jewish

People

Rabbi Shachne Sommers

“One who completes the reading of his sections of the Torah

with the community will have his days and years lengthened.”

(Talmud Brachos 8b).

This is the source in the Talmud for the obligation that each

individual read the sections of the Torah that will be read at the

communal Torah reading that Shabbos.

Upon careful examination, the text of this Talmudic teaching

raises a number of questions. Firstly, what is meant by the term

“reading of his sections…”? Why are the sections of the Torah

referred to in this context as being his? Secondly, what is meant by

having his days and years lengthened? Obviously, if he is blessed

with increased years of life, each of those years would include

many increased days. What is the message in spelling out this

obvious fact?

Finally, what is the idea behind this obligation that, in addition

to participating in and listening to the communal Torah reading,

one is required to read the Torah portion individually during that

time period? And why is the reward for this specifically to have

ones days and years lengthened?

When carefully analyzing this section of the Talmud, one can

discern a fundamental principle that defines the very essence of the

relationship between the individual Jew and the Jewish Nation.

This principle is alluded to in the very first verse in the Book

of Shemos (Exodus). The Torah begins the narrative of the exile in

Egypt with the following verse: “And these are the names of sons

of Israel who were coming to Egypt; with Jacob, each man and his

household he came.” The punctuation in this verse (as per the Oral

Tradition of the cantillation, or trop) places a semicolon after the

word Egypt. This is puzzling. It would seem that a more logical


placement of the semicolon would have been after the word Jacob,

thus allowing the verse to be read, “…who were coming to Egypt

with Jacob; each man and his household came.”

However, when correctly understood, the seemingly odd

punctuation teaches us a subtle yet crucial point. The twelve sons

of Jacob were descending to Egypt, which would ultimately be the

crucible in which the Jewish Nation would be forged. The Torah’s

description of this descent focuses on two distinct aspects of their

identity, the unified whole and the individual. The sons of Israel

were united by their joint identity as sons of Jacob; thus, they all

together descended to Egypt “with Jacob.” At the same time, each

of the twelve sons was the father of a separate tribe, each with an

individual character and mission; thus, they descended “each man

and his household.”

If a semicolon were to be placed after the word “Jacob,” that

would have separated between the two aspects of their identity;

their joint identity “with Jacob” and their individual identity “each

man and his household.”

By placing the semicolon where it does, before the words

“with Jacob,” the Torah links these two aspects together. Thus, the

Torah stresses that both aspects of their identity, their joint identity

as sons of Jacob, and their individual identity as fathers of

individual tribes, existed together harmoniously. “...with Jacob

(jointly), each man and his household (individually) came.” The

individual and the communal were not two separate unrelated

aspects of their identity but, rather, one harmonious existence as

individuals within the unified whole.

We find another manifestation of this idea in the Korban

Pesach, the Passover Offering that was brought right before the

Jewish Nation left Egypt and, subsequently, in the Bais Hamikdash

(Holy Temple).

In the Temple, there were two types of korbanos (offerings).

There were korbanos tzibbur, communal offerings that were

purchased from the public funds, and there were korbanos yachid

that were brought by individuals from their own resources.


The Korban Pesach had aspects of both kinds of korbanos. It

was an individual offering in the sense that it was not purchased

from the public funds; rather, each individual had to pay for his

share in a lamb. At the same time, it was considered a form of

communal offering, because the entirety of the Jewish People

brought the Korban Pesach at the same time, during the afternoon

of Erev Pesach.

The harmonious blend between individuality and community

is part and parcel of the essence of the Jewish Nation. Thus, the

Korban Pesach, which celebrates the birth of the Jewish People,

reflects this blend, with each person’s individual offering being

brought together with the entire Jewish Nation.

Just as there are two kinds of korbanos, there are two kinds of

Torah study. There is communal Torah study, which is the

communal reading of the Torah in shul. And there is individual

Torah study, which each Jew does individually.

And then there is the blend of the two. Like the Korban

Pesach, where the individual korbanos are brought together as a

community, there needs to be a type of Torah study where each

person’s individual Torah study is done together as a community.

That is the concept of one who finishes the study of “his”

individual Torah sections together with the community.

And one who does so will have his “days and years

lengthened.” Torah brings long life. Just as the Jewish People

consist of the individual parts and the unified whole, so do our

lives consist of individual days and whole units of years. Thus,

one who completes his (individual) Torah sections together with

the community (the unified whole) will have both his (individual)

days and his (unified whole) years lengthened.

This harmonious blend of the individual and the community is

part and parcel of the essence of the Jewish People, beginning with

their descent into Egypt, “with Jacob each man and his household,”

to the individual/communal Korban Pesach at the Exodus, to the

individual Jew studying the weekly Torah portion at the same time

as the Jewish community around him and around the world.



Discovering or Knowing

Rabbi Aron Yehuda Schwab

Deep-seated faith is what keeps committed Jews strong

throughout the ups and downs of life. There is a contemporary

debate regarding what the right method is for our generation to

acquire faith in Hashem. One school of thought claims that we

must provide our youth with the many proofs of God and His

continued involvement in this world. Only through clear proofs

will today’s generation come to true emuna. Others claim that we

must choose the path of emuna peshuta, pure faith. Books have

been authored and strong-held reactions have been circling. Both

sides quote great sages, classical sources and convincing

antecdotes that prove their positions. This debate leaves many of

us confused.

Rav Moshe Shapira zt”l1 shed light upon this debate in a clear

and decisive manner2. There is a well know Medrash

3 that quotes

Rabbi Yitzchak, “It is a metaphor to somebody who traveled from

place to place and saw a burning palace. He said, ‘The palace

cannot be without an owner!’ [Then,] the master of the palace

appeared to him, and told him, ‘I am the master of the palace.’ So,

too, Avraham Avinu said, ‘Can the world be without a leader?’

God appeared to him, and told him, ‘I am the Master of the

world.’”

Avraham Avinu, the world’s greatest researcher4, looked at

every nuance of the world and was compelled to come to the

1 In a Thursday night class for Parshas Toldos 5748

2 The essay that follows has been inspired by that class. The reader is

encouraged to listen to that recording and hear exactly which points are from

Rav Moshe.

3 Bereishis Rabbah 39:1

4 Chazal teach us that Hashem looked in the Torah as a blueprint and then

created the world. “Istakel bioraisa uvara alma.” Rav Moshe Shapira would say

that Avraham did the reverse, “Istakel bialma uvara oraisa.” He looked at the

world and all its details and wonders. From there he understood with certainty

all the mitzvos that were to be done.


absolute conclusion that this world was created by one intent

Designer, namely, Hashem5.

Avraham first comes to his strong emuna through chakira - a

quest of truth that seeks and attains proofs. However, this was just

the beginning of his journey. After forty6 years of belief based on

proofs, Hashem revealed Himself to him. As the Medrash

expresses it: Heitzis alav baal habira - the leader of the palace

appeared to him and said “I am the leader of the palace.” That was

a defining moment in Avraham Avinu’s emuna. From that point

on, Avraham doesn’t need to believe in Hashem because of proofs.

He no longer needs proofs, he simply knows. Once Hashem

reveals Himself to him, he doesn’t have a shred of a doubt in

God’s existence. From that moment onwards he has no use for any

proofs7. This is the true definition of emuna peshuta.

Let’s analyze these two approaches to emuna. If one’s belief is

based on proofs, no matter how compelling they are, they are still

only proofs. Theoretically, if a counterproof can be found, one is

no longer compelled to believe8. However, if one merits a

revelation of the Creator Himself, there lies no more doubt at all.

No proofs are needed because there isn’t a question that needs to

be proven9. It is as if someone tells you to bring a proof that you

are you. You would reply to him that you need no proof, for it is

something that you intuitively know with utmost clarity10

.

5 Rambam (Hilchos Avodah Zara 1:3) relates that Avraham grew up worshiping

idols. But contemplating about the universe led him to understand the existence

of one God.

6 Rambam ibid.

7 Sefer Kuzari (4:27) makes this point as well

8 The Rambam (Hilchos Yesodei Hatorah 8:1) describes belief based on

miraculous events as yesh belibo dofi - there is in his heart (a hint of) doubt. 9 A similar concept is expressed by the Acharonim pertaining to a rov without a

rei’usa: there is no need for proofs, as there never was a safek. 10

It is told that a person related a fascinating hashgacha pratis story to Rav

Moshe Schapira, who was not impressed with the story. He replied: “Are you

trying to tell me that the Ribono Shel Olam runs the world? I know that already.”


Rav Moshe refers to these two relationships as eved and ben,

servant and son. A servant is compelled to serve his master, but a

son has a deep, loving and self-understood relationship with his

father.

For the first 40 years of Avraham’s life, he was like a servant;

his belief in Hashem was one that was compelled. He was forced

to believe and had no way out. As an intellectually honest observer

of this world, he had no choice but to accept that there was one

Creator for all of existence. However, after Hashem revealed

Himself to Avraham, he was transformed into a ben, a son. He now

knows that Hashem exists, at least as clearly as he knows that he

himself exists.

Originally Avraham looked for Hashem in nature, and found

him. But after Hashem revealed himself to him, he no longer

looked for God in nature, he looked at God in nature.

This dual relationship dynamic was not only experienced by

our forefather

Avraham, it was re-experienced by our entire nation11

.

Ramban (Shemos 13:16) describes how the Exodus from Egypt12

proved once and for all with certainty the existence of God, His

ongoing involvement in the world and the fact that He

communicates with mankind13

. These compelling proofs are so

important that Hashem created a network of numerous ongoing

mitzvos as reminders. However, this in not the highest level of

emuna.

We then underwent the most transformational experience of

Sinai, where were all shown the inner workings of the higher

11

Maasaeh avos siman labonim

12 A primary lesson of the exodus from Egypt is emuna – belief in a Creator. We

went down to Egypt because of Avraham’s question of bama eida – which, at

his level, was a lack of emuna. And the process of the exile and redemption

corrected that blemish in our nation.

13 Similar to the 3 fundamentals of Jewish faith listed by the Sefer Haikrim, and

by the Maharal in Netzach Yisrael 47)


spheres. All seven Heavens were pulled apart14

until we saw past

the mask of nature. From that moment forward, emuna peshuta

was branded into our souls forever15

. As a nation, we have

achieved the relationship of a ben.

The most nagging and bothersome question is that if this is so,

why do we not feel it? Why do so many of us today find it difficult

to identify the emuna of Har Sinai in our hearts?

One answer can be found in Lev Eliyahu16

. Rav Elya Lopian

taught although it is deep in our hearts, it is difficult to identify

since it is clouded over with a thick orlas haleiv created by

materialism.

Nesivos Shalom17

expounds that although that emuna clarity

flows in the blood of every Jew18

, it becomes hidden and

inaccessible when we follow our lusts.

So which is the path to emuna for our generation?

It seems clear that we need to use any path to emuna to help

eradicate empty chitzonus. But it is now clear that emuna peshuta

is accessible to our generation as well, by tapping into the depths

of our existence, into the Har Sinai existence that is branded into

our souls. This is achievable inasmuch as we are willing to curb

our lusts and shun the race for materialism. Only then can the

deep-seated emuna have a chance to shine.

14

Rashi Devarim 4:35 15

Nesivos Shalom in various places. 16

Emuna pg. 176 17

Parshas Balak – Chet Yisrael Beshitim 18

Mutba bidam kol Yehudi


Klal Yisrael and the Moon

Rabbi Moshe Heyman

In Parshas Bo, Bnai Yisrael are given the very first mitzvah

from Hashem, that of sanctifying the new moon and the month it

heralds. What is so special about this mitzvah that it is the very

first mitzvah given to Klal Yisrael? What is it about the new moon

that makes it so integral to the Jewish faith?

The Talmud tells us that during Creation, Hashem created the

sun and moon with equal light. Is well-known, the moon

commented to Hashem that there was no point in having two

beings that seemingly accomplish the same exact thing; “How is it

possible,” said the moon, “to have shnai melachim b’keser echad,

two kings with one crown?” To the moon’s dismay, Hashem

responded to its complaint by telling it to make itself smaller.

It is interesting to note that despite the moon’s misstep, we

follow a lunar calendar and, as previously mentioned, the very first

mitzvah given to the fledgling Jewish Nation is to sanctify the new

moon. How are we to understand what seems to be a great honor

bestowed upon the moon versus what a seemingly serious error on

the part of the moon?

To explain this contrast, we first need to understand the

moon’s complaint. Essentially, the moon was saying, “If we are

both giving light to this world, we are like two rulers serving with

one crown. If that is true, how can we be seen as distinct if we both

perform exactly the same function?”

Hashem’s reply to the moon was that if you want to be the

type of leader that is the one in command and receives all the

recognition, then you are correct, there can’t be two leaders. But a

true melech (king) isn’t that type of leader. A true leader doesn’t

think, “What is in it for me?” Instead, a true melech is always

thinking, “How do I serve my people to make them a better

nation?” Hashem informs the moon that if you are that type of


leader then you are wrong; there can, in fact, be two leaders, as

will be explained.

This relationship of the sun and moon represents a more

familiar dynamic that of zachar u’nikayva, male and female. A

male is the giver and thus, he needs to feel like he is the boss and

the provider. The female, on the other hand, doesn’t need to feel

like she’s the boss; she is happy where she is. As we all know, the

wife is the one who really makes things happen. She is the one

who takes her husband’s ideas and visions and, through being a

proper vessel to develop these ideas, makes them happen. A smart

wife allows her husband to be “boss” while at the same time

running the entire house and general family life. Without needing

to be considered the one in charge, a woman manages to

accomplish much more than most men.

It is for that reason that the Talmud says, “The wise woman

builds her house;” a woman’s wisdom is her ability to take all of

her family energies and harness them into a productive, beautiful

family. Imagine a husband who comes home one day with the

great idea - the entire family (all nine members) should go on a

road trip. He is excited with his great idea, picturing the lifetime of

memories that will be made. While it is initially his idea, it is his

wife who has to take that idea and make it into a reality. That is

the epitome of the difference between zachar and nikayva.

Rabbi Shimshon Pincus has a beautiful sefer titled Nefesh

Chaya, which discusses the beauty of the role of the Jewish

woman. In one of his essays, “The Great Secret of the Moons

Smallness,” he expounds on the concepts of the moon and its

relationship to women. The Torah seems to have glaring

contradictions about the role of women. On the one hand, a man

makes a blessing every morning in which he praises Hashem for

not creating him a woman. Yet, a woman makes a blessing in

which she praises Hashem for creating her according to His will.

Seemingly, being created in accordance with Hashem’s will is of

greater import. We also know from the famous chapter in Proverbs

and Friday night zemer, Aishes Chayil, that a woman of valor is her


husband’s crown. From this we learn that a man attains honor

through his wife.

Many feminists controversially question the roles of men and

women in Judaism. They ask, “Why don’t we deserve to wear a

tallis and tefillin? And why aren’t we obligated to do as many

mitzvos as men are?” They wonder, if women seem to have a

smaller role in Judaism due to lack of mitzvos that they need to

observe, in what way are they considered their husbands’ crowns?

The dichotomy of the moon and sun helps to answer their

question.

A man is compared to the sun. Just as the sun is an

independent source of light, energy, and heat, so, too, a man is like

a generator that produces levels of growth and greatness. He

radiates from within himself the Torah and mitzvos. Men are the

sparks that generate the movement from one level to another of

kedusha.

If that is true, then what does the woman have? A woman is

compared to the moon, which reflects the light of the sun. Women

have whatever they reflect. If she turns to the one above, Hashem,

then she reflects the greatest kedusha possible, far greater than her

husband. Her husband is only what he is and does, whereas the

wife reflects kedushas Hashem!

It is common knowledge that women have an affinity for

mirrors. This is because a mirror reflects what is in front of it.

Something beautiful facing a mirror will reflect beauty, and

something ugly will present as ugliness. Some people err and

think that they should must shield boys from spiritually harmful

sights, but it is alright for girls to see these things. This cannot be

further from the truth. When a male sees something harmful, it

hurts him spiritually, but he does not become a reflection of that

scene. Women, on the other hand, absorb the scene into their very

essence. On the other side of the coin, this is true, as well, of

women who are exposed to Hashem’s beauty; their essence

becomes just that. When a man who learns Torah reads a book full

of nonsense, he is a Torah learner with a stain of nonsense on him.


But when a woman reads a book full of nonsense, her whole being

is full of nonsense. When women daven to Hashem, they have

such power because their prayer is literally a reflection of the will

of Hashem. Prayer is the opportunity for us to submit before

Hashem’s will and thus reflect that will to the world around us;

women have the greatest opportunity to achieve this greatness.

This gives them the power to build great families.

The moon, when it takes all the light from the sun and

harnesses it for the specific purpose of lighting up the night, is a

representation of this concept. Originally, the moon was to reflect

the full light of the sun – it would thus be an equal partner in

bringing light, albeit in a different role than the sun. The moon

failed to realize this dynamic, and told Hashem that there are two

kings using one crown. Hashem replied that since it is not clear

that you are serving in the role of bringing out the sun’s light, you

must reduce the light you reflect – it will now be very obvious that

you are simply reflecting the sun’s light. The moon’s reduced state

is not so much a punishment as much as a recalibration to ensure

that its role – that of bringing out the light of another being – is

clear.

The moon thus represents the aspect of renewal of Hashem’s

giving. The sun provides light constantly, and the moon receives it,

reflects it and brightens the night, a time of darkness. The moon is

not only giving light at the darkest time, it also gives light

throughout the month. Sometimes it is at full strength and

sometimes it can be barely seen, but it serves as a constant

reminder that something is developing. Klal Yisrael follow a lunar

calendar since we live with the understanding that all we are is

what we receive from Hashem. What makes us special and great is

our ability to accept Hashem’s light and develop it into making this

world a place for growth and holiness. When we reflect the light of

Hashem, we have the power to exist in the darkest circumstances.

The Shelah Hakadosh adds a crucial element that portrays the

moon’s complaint and subsequent reduction in a new light. Rashi

tells us that as Moshe and Aharon stood before the Jewish People

in Egypt, ready to inform them of the mitzvah of sanctifying the


new moon, each one insisted the other speak before the Jewish

People. An amazing thing occurred – the words emanated from

both of them together. The Shelah explains that Moshe and Aharon

represented the perfect partnership, with Moshe providing the

content directly from Hashem and Aharon taking those words and

expressing them to the Jewish People. It was precisely when they

presented the mitzvah of sanctifying the new moon – the

manifestation of the sun-moon partnership - that the perfection of

the partnership of Moshe and Aharon was shown clearly, as the

mitzvah was expressed from both of them together!

Rabbi Matisyahu Salomon, at the 11th

Daf Yomi Siyum

Hashas held in March 2005, related a story about a Holocaust

survivor who was asked to tell how he had the will to survive the

darkest hell. He replied that whenever he felt there was no hope, he

would look up to the night sky and he would see a moon. When he

would see that the moon was sometimes very small and sometimes

very big, it would remind him of the mitzvah of blessing the new

moon. From the moon he realized two essential lessons. The first

is that at the very moment the moon is at its smallest point is also

the moment of the new month, representing new beginnings. The

second lesson is that even though the moon has times when it is

very small, it always returns to its full strength.

Each time this prisoner looked up at the moon, he would feel

uplifted and would remind himself of the prayer we say during

Kiddush Levanah, “Just as I dance opposite you (the moon) and no

one can touch you, so our enemies won’t be able to touch me.”

When we say this verse during Kiddush Levanah, we rise up onto

our toes to show that just as we try to reach the moon but can’t, so

our enemies try to rise up against us but have no power to touch us.

This survivor went on to say that he knew that as long as the Nazis

couldn’t touch his belief in G-d, which is as far from the reach of

these evil people as the moon, he’d be able to survive.

May we be inspired on a monthly basis to look up at the new

moon and remember that when we are connected to Hashem no

true evil can touch us.


Baruch Shomer Havtachaso

Blessed Is He, Who Keeps His Pledge

Rabbi Avraham Abrams

One of the key themes in the narrative of the exodus is

Hashem’s promise to Avraham Avinu that he would redeem his

children from the Egyptian exile. This theme is mentioned in the

Haggadah with the following phrase, “Blessed is he who kept his

promise to the Jewish people”. At first glance this seems to be an

unusual form of praise for Hashem. Isn’t it obvious that Hashem

would keep his word? Would we praise someone for keeping their

word, when it is a most basic moral obligation?

While the commentaries suggest many answers, I’d like to

delve into an insight I once heard in the name of Reb Ezriel

Langah. It is a simple yet powerful answer. Rabbi Langah explains

that the answer is alluded to in this very section of the Hagaddah.

The Haggadah continues, “Hakodesh Baruch Hu cheshev es

haketz - Hashem calculated the end of the bondage -. We all know

that Hashem told Avraham Avienu that the Benai Yisroel would be

enslaved for four hundred years. In actuality, they only served for

two hundred and ten years before they went out of Metzrayim.

This is because Hashem understood that if the Benai Yisroel were

to remain in Metzrayim for the full four hundred years, then it

would no longer be possible to take them out. The reason for this is

that they would have sunk to such a low decadent state, that they

would no longer be worthy of redemption. They would have

literally have become like the Mitzriim themselves. Therefore,

Hashem structured the exile so that the Bnei Yisroel would

complete four hundred years worth of exile in just two hundred

and ten years. This was achieved either by the intense back-

breaking labor, through the tremendous amount of people

enslaved, or by dispersing the remaining years throughout the

future exiles of the Jewish People. By doing this, Hashem enabled

the Benei Yisroel to keep their identity as Jewish People intact; and

He was then able to keep the promise that he made to Avraham

Aveinu. This is what the Baal Haggadah is telling us when we


praise Hashem for fulfilling his promise. Hashem sped up the

redemption in order to fulfill the promise He made to Avraham

Avinu, and by doing this, He guaranteed the survival of Benai

Yisroel.

This may also be the reason why the Baal Haggadah

countinues “Baruch Shoimer Havtachaso LeYisroel,”- blessed is

He who keeps his pledge to Yisroel -. Hashem wanted to keep his

promise while they still had the appellation of “Yisroel” upon

them, and they had not yet total assimilated among their host

nation, the Mitzriim. While they still remained unique in their

name, manner of dress and speech as Yisroelim, then they could

still be redeemed.

We can also suggest that this is the reason for an interesting

change in the text of the Haggadah. The aforementioned statement

follows a paragraph that gives us a short synopsis of the history of

the inception of the Jewish people, from Avraham Aveinu’s father

Terach through Yaakov Aveinu’s descent to Mitzraiim. Until that

point Yaakov was referred to by his birth name of Yaakov, and only

then does the Haggadah use the name Yisroel. Why does the Baal

Haggadah choose at this particular point to change his name to the

name given to him at the time when he defeated the Angel of

Esav? Based on what we have explained previously, it could very

well be that the Baal Haggadah is alluding to the fact that the

promise was given to Yisroel, the nation that would one day merit

to receive the Torah on Har Sinai. As the angel said to Yaakov, “Ki

Saresa im elokim VaAnashim VaTuchal,” - you have struggled

with the Divine and men, and you have overcome -.” This is only

possible when we were still Yisroel, and we hadn’t sunk to the

fiftieth level of impurity, at which point we would no longer be

called Yisroel. This is why we say “Baruch Shoimer Havtachaso

LeYisroel, while we are still called Yisroel, and for this we are

thanking Hashem. May we merit continuing to be referred to as Am

Yisroel, and to have the final redemption speedily in our times.


Chased out of Mitzrayim!

What does that have to do with baking the dough into

Matzoh?

Rabbi Yehuda Amsel

In the הגדה we say, על שום שלא הספיק . מצה זו שאנו אוכלים על שום מה

בצקם של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא

שנאמר ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עגת מצות כי לא חמץ כי . וגאלם

.גרשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה וגם צדה לא עשו להם

The בעל הגדה seems to be telling us that the reason we eat

Matzoh on the night of Pesach is to commemorate our being

rushed out of Mitzrayim. This was to the extent that even before

our dough had risen, let alone be baked, Hashem appeared to us

and we were chased out of Mitzrayim. We eventually baked that

dough which never rose properly into Matzoh. As the פסוק in בא ’ פ

ט”ל ב”י quoted above says, “They baked the dough they took out of

Mitzrayim into cakes of Matzos, for it did not become leavened,

because they were driven from Mitzrayim for they could not delay,

and also they had not made provisions for themselves.”

This begs the question: Is the reason the Yidden baked their

dough into Matzoh because they were chased out of Mitzrayim

with dough that never rose properly, and were unable to tarry, as

the פסוק seems to indicate? This seems problematic. Hadn’t the

Yidden been commanded to sacrifice a קרבן פסח, eat Matzoh and

and not eat Chometz? If so, they couldn’t bake their dough מרור

into anything else but Matzoh. Why does the Torah tell us that they

baked their dough into Matzoh because they were chased out of

Mitzrayim?

In addition, the main message of the Seder lies within the פסוק

that says לי בצאתי ממצרים' והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ה .

Rashi explains that the words בעבור זה mean, בור שאקיים מצותיו בע

We relate to our children that Hashem took us .כגון פסח מצה ומרור

out of Mitzrayim, “so that I can perform and fulfill Mitzvos.” The

purpose of יציאת מצרים is so that one can practice Mitzvos. This

just strengthens our question. Had they baked their dough into

Chometz and not Matzoh and then eaten it, they would be

transgressing a negative commandment of eating Chometz, which


is the antithesis of why there was an Exodus. Again we must ask,

what does being chased out of Mitzrayim have to do with why they

baked their dough into Matzoh? There was no other alternative but

to bake the dough into Matzoh.

Furthermore, a few Pesukim earlier in ד”ל פסוק it says, וישא

שכמם על בשמלתם צררת משארתם יחמץ טרם בצקו את העם , “The people

picked up its dough when it had not yet leavened ….” Then in פסוק

ז”ל it says, סכתה מרעמסס ישראל בני ויסעו , “The Bnai Yisroel traveled

from Raamses to Sukkos.” Following these פסוקים in ט”ל פסוק it

says, ... מצות עגת ממצרים הוציאו אשר הבצק את ויאפו , “They baked the

dough that they took out of Mitzrayim into cakes of Matzos…”

When analyzing these פסוקים it seems that they left Mitzrayim with

dough before it leavened, and they traveled with it to Sukkos.

There in Sukkos, they baked the dough into Matzoh.

The Ramban translates the words על בשמלתם צררת משארתם

above to mean, “their kneading bowls bound up in פסוק in the שכמם

their garments upon their shoulders”, unlike Rashi who translates

the word משארתם to mean “their leftovers bound up …” Rashi

explains that the Mitzvos of Pesach were so dear to Klal Yisroel

that they chose to carry the leftover Matzoh and Maror on their

shoulders, instead of putting them on their animals. But why in the

world would they carry their kneading bowls on their shoulders, as

the Ramban learns? The Ohr HaChaim explainsthat it was for the

purpose of being able to continuously knead the dough while

traveling from רעמסס to סכת so that the dough should not turn into

Chometz. So again, what does being chased out of Mitzrayim

have to do with why they baked their dough into Matzoh? They

only did so because they were prohibited to eat Chometz.

To answer the above, the Ramban states clearly that the reason

Klal Yisroel baked their dough into Matzoh was because they were

commanded to do so, and were prohibited to eat Chometz. The Ohr

HaChaim following the Ramban reads this into the פסוק. It says,

“They baked the dough that they took out of Mitzrayim into cakes

of Matzos, כי לא חמץ”. Above we translated the words כי לא חמץ to

mean “for it did not become leavened”, which is the simple

translation. The Ohr HaChaim explains these words to mean, “for

Chometz was not permitted to them.” Accordingly, the פסוק reads,


“They baked the dough that they took out of Mitzrayim into cakes

of Matzos, for Chometz was not permitted to them”.

The obvious question now is, what are the words כי גרשו

ריםממצ , “for they were driven from Mitzrayim”, coming to

explain? The Ramban saysthat those words are not coming to

explain why they baked the dough into Matzoh. Rather, those

words are there to clarify a different point. Why didn’t they bake

their dough into Matzos before they left Mitzrayim? Why did they

have to carry their dough in their kneading bowls on their

shoulders while traveling, and postpone the baking of the Matzos

until reaching Sukkos? Says the פסוק, it’s because they were

chased out of Mitzrayim.

The Ohr HaChaim though says something different, and his

words are a bit cryptic. He says, כי גרשו , ונתן הכתוב טעם לכי לא חמץ

'ממצרים וגו . This seems to be saying, (according to the way he

translates the words כי לא חמץ, “for Chometz was not permitted to

them”), “The Torah gives a reason as to why Chometz was not

permitted to them - Klal Yisroel”. The reason is, “because they

were chased out of Mitzrayim”. However, this is difficult to

comprehend. Firstly, they were forbidden to eat Chometz already

before they were chased out of Mitzrayim. In addition, why would

being chased out of Mitzrayim be a reason for the prohibition to

eat Chometz?

Perhaps the Ohr HaChaim means the opposite. In order to be

chased out of Mitzrayim, Klal Yisroel needed to fulfill Mitzvos,

one of them being the prohibition to eat Chometz. Accordingly he

means, “the reason Hashem commanded Klal Yisroel not to eat

Chometz, was in order to be chased out of Mitzrayim”. This is not

like we originally thought, that “the reason for the prohibition was

because they were chased out of Mitzrayim”. As the Beis HaLevi

in Parshas Bo says, דמזכות מצות פסח מצה ומרור שיש בלילה הזאת נצמחה

וגאולתן ממצרים בלילה ז . This means, “The redemption of Mitzrayim

sprouted in the merit of the Mitzvos of Pesach, Matzoh and

Maror”.

The פסוק now reads, “They baked the dough they took out of

Mitzrayim into cakes of Matzos, for Chometz was not permitted to

them, in order to be chased from Mitzrayim …”. With this

understanding of the פסוק, the message of the Torah is perhaps the


following. The event of being chased out of Mitzrayim was a result

of תקיום המצוו . Not only is the purpose of יציאת מצרים to fulfill

Mitzvos as stated earlier, לי ' והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ה

.בעבור שאקיים מצותיו which Rashi explains to mean ,בצאתי ממצרים

It’s much more. The events of יציאת מצרים were dependent on and

a result of קיום המצוות. Our salvation from Mitzrayim and all

subsequent salvations, result from listening to the word of

Hashem!

We now have interpretations of the פסוק which explain that the

baking of the Matzoh was due to the prohibition of Chometz, and

not because Klal Yisroel was chased out of Mitzrayim. Although

this answers our question, there’s still a problem. The בעל הגדה,

who tells us that the reason we eat Matzoh is to commemorate that

Hashem appeared to Klal Yisroel even before their dough had a

chance to rise,

quotes this פסוק to prove his point, and interprets it differently

as follows: “They baked the dough that they took out of Mitzrayim

into cakes of Matzoh, for it didn’t become leavened, because they

were chased out from Mitzrayim….”. But what about our

question; wasn’t there a prohibition of Chometz? Even without

being chased out of Mitzrayim, they couldn’t have let their dough

rise!

The Chizkuni, and others translate the פסוק as the בעל הגדה

does. When doing so, the Chizkuni alludes to the מאן דאמר who

saysthat in the year that Klal Yisroel came out of Mitzrayim,

Pesach was only one day and not seven, which is the opinion of ר '

as well. Clearly there was בעל הגדה and he alludes to the ,יוסי הגלילי

a prohibition to eat Chometz that one day. What about בל יראה ובל

Was one allowed to own Chometz on that one day according ?ימצא

to יוסי הגלילי' ר ? The ן"ר in פסחים on the ז "משנה דף קט says yes.

Accordingly, he saysthat it is only because they were rushed out of

Mitzrayim (with unleavened dough), that they baked the dough

into Matzoh. If not for the rush, they would’ve let the dough rise

for the purpose of using it the next day. Perhaps the בעל הגדה is

citing the opinion of יוסי הגלילי' ר .

The final question now is, what should one have in mind when

eating the Matzoh? Certainly, as the בעל הגדה says, one should


recall the fact that Hashem appeared to Klal Yisroel before their

dough had a chance to rise, and as a result, when they reached

Sukkos, they baked that unleavened dough into Matzoh. However,

perhaps one should also have in mind, that it’s because of the קיום

of eating Matzoh and the other Mitzvos of Korban Pesach המצוה

and Maror, that we merited to experience the events of יציאת מצרים.

As was mentioned above, our salvation from Mitzrayim and all

subsequent salvations result from listening to the word of Hashem!


Exile and Redemption

Rabbi Ari Aragon

One of the integral parts of telling the story of Yetzias

Mitzrayim is that we are maschilin b’genus (Mishna, Pesachim

116a). This means that we begin the story with talking about our

disgrace. Interestingly, the Gemara doesn’t say we should begin

with talking about our slavery, it says we begin with talking about

our disgrace. There is a dispute there if this is fulfilled by retelling

the servitude in Egypt, or the idol-worship of our forefathers.

Even according to the first opinion, the Mishna doesn’t stress

beginning with our slavery; the focus seems to be on the aspect of

disgrace. Why does the Gemara focus on this inner quality of

disgrace as opposed to the basic slavery? What does it have to do

with the story?

Another question is that we are told that in order to fulfill our

commandment of saying over the story of Yetzias Mitzrayim, we

must discuss three things: the korbon pesach, matzah, and maror

(the bitter herbs). The order in which these are mentioned appears

puzzling. It would seem logical that maror, which symbolizes the

slavery, should be mentioned first, as opposed to last, to follow the

chronological order of the story?

To answer, let’s explore the following cryptic and powerful

teaching by the Sfas Emes (Va’eyreh). The pasuk says, “And now

you will know that I Hashem, Your G-d, am the one who took you

out of Mitzrayim (Egypt).” The Sfas Emes tells us a very deep

concept from this pasuk: The purpose of galus is for a person to

recognize that on his own he would naturally be in galus. The only

way for a person to not be in galus is if the Creator himself comes

and takes him out.

I would like to expound on this enigmatic Sfas Emes in my

own words. Usually, when we think of the story of Yetzias

Mitzrayim, we think that it is simply the story of how we left

Egypt. If this would be the case there would be no gain to the

slavery in and of itself, after all the only way to get out is if you’re


in. According to the Sfas Emes, the subject of Yetzias Mitzrayim is

to show that the ONLY way we got out of Mitzrayim was because

Hashem Himself took us out. On our own we simply could not get

out of galus, our very nature is to be in galus! According to this

approach, there is no “slavery to freedom” message, there is only

one story - how Hashem Himself was the one who took us out of

Egypt.

Let’s broaden our understanding of this concept by

understanding the deeper definition of galus and geula.

Geula, simply, is when something is reconnected back to its

source. Galus, on the other hand is when something is

disconnected from its source. (Da’as Shlomo). As Klal Yisrael our

essence is to be one with Hashem and His Torah. (Zohar) For us,

the geula is the shift from avdus, not being able to connect to

Hashem and His Torah, to cheirus, reconnecting to Hashem and

His Torah.

The problem is that we have an inner genus: that alone we are

very lowly. In and of ourselves we lack the ability to connect to

Hashem, His mitzvos, and to holiness. We lack the basic

capabilities to bring ourselves out of galus to reconnect to Hashem.

Therefore the ONLY way that we can ever get out of galus is when

Hashem gets involved in our lives and takes us out personally.

When Hashem took us out of Egypt, He didn’t simply remove us

from the slavery - He became actively involved in our lives

(hashgacha protis). He chose us to become his people, his

emissaries in this world, and gave us mitzvos to relate to. He

became involved in our basic needs, food, drink, finances, family

life etc. He implanted the Torah in our hearts and changed our very

being to be different than the rest of the world. All of this enabled

us to reconnect to Hashem in every moment of our lives, just as

our forefathers had (Ramban). Hashem’s personal involvement in

our lives was what brought us from avdus to cheirus. Yetzias

Mitzrayim was the initial revelation of Hashem’s hashgacha protis

in every moment of our lives, even when we are in galus.


This sheds a new light on the Hagadah. The Hagadah begins

with an introductory paragraph to set our focus on what the story

of Yetzias Mitzrayim is all about and what we are trying to

accomplish. It reads, “We were slaves to Pharaoh in Egypt and

Hashem, our G-d, brought us out with a strong hand and an

outstretched arm. And had the Holy One, blessed be He, not taken

our ancestors out of Egypt, then we, our children, and our

children’s children would still be enslaved to Pharaoh in Egypt.”

With this Sfas Emes, we can read this paragraph in a more

clear and deep context. The entire purpose of any galus is to

recognize and feel the reality that, on our own, our nature is to be

“slaves to Pharaoh in Egypt (in galus)”. The only reason we are

free people now, above our nature, is because the Creator himself

became involved in our very lives and uplifted us above our own

nature. Had he not done this, then our lowly nature would have

remained the same, and all of us, as well as all generations to come

from us, would have remained “enslaved to Pharaoh in Egypt (in

galus)”.

When we read the paragraph in this way, then we understand

that the fundamental story of Yetzias Mitzrayim is not about how

we left Mitzrayim. Instead, it is about how the Creator, out of his

own personal interest in us, entered into our lives and uplifted our

very being to create us into an entirely new people from the inside

out.

We now understand the importance of maschilin b’genus. The

point of leaving Egypt and the slavery endured was more than just

bad mazel. It was an orchestrated and valuable event for the

purpose of revealing in our personal lives that on our own we are

nothing. We can’t have any relationship to holiness or the Creator

in and of ourselves. This is our genus (an embarrassing and

humbling lowly reality of our very being)! When we know that our

lowly nature is to be in galus then it becomes clear that the only

way that we are able to come close to Hashem and His holy service

is if He Himself uplifts us, above our nature, to be able to relate to

Him and His Torah.


This idea also gives us an answer to why the maror is

discussed last instead of first. The strange placement of the marror

intended to highlight its importance in and of itself. If it was

mentioned first we would assume it was important due to the

sequence of events. Discussing it last makes us stop and realize

that the slavery was not something that just happened in Egypt,

rather it is integral to the global picture of the story of Yetzias

Mitzrayim. If it would be a story of leaving Egypt, then the slavery

would just be semantics and would be mentioned first as it

happened. However, since the slavery is a part of the story of how

Hashem lifts us up in our lives, and is actively involved to this very

moment, then the slavery/genus is an absolute necessity to telling

the story.

Therefore, because the significance of the story of Yetzias

Mitzrayim is to reinvigorate the feeling of the Creator’s active

involvement in our lives, “Even if we were all wise men, well

versed in Torah, we would still be commanded to tell the story of

leaving Egypt.” And one who truly identifies with the Creator’s

involvement in his life at every moment, will be able to truly

expound on the story. On account of that he is praiseworthy,

because he identifies with Hashem in his life. With Hashem’s help,

may we all be able to connect our lives with the essence of the

story of Yetzias Mitzrayim and truly feel that “we ourselves went

out of Mitzrayim”.


Tefillin on Chol Hamoed

Rabbi Chaim Yeshia Freeman

There are various halachically valid customs regarding

wearing tefillin on Chol Hamoed. In this article we will explain the

different customs and the reasonings behind them. The Shulchan

Aruch (Orach Chaim 31:2) rules that it is forbidden to wear tefillin

on Chol Hamoed, whereas the Rema rules that one is obligated to

wear them. Generally, Sephardic custom follows the Shulchan

Aruch, while Ashkenazic custom follows the Rema. This case is

somewhat more complex, and does not necessarily follow this rule.

This halachic disagreement dates back to the Rishonim

(medieval halachic commentators), as we shall soon see. To

explain the logic behind the different opinions, we begin with the

gemara in Menachos (36b) which cites two opinions as to why

Shabbos and Yom Tov are excluded from the obligation of wearing

tefillin. Rabbi Yossi Haglili derives this from a passuk in Shemos

(13:10) which states, “You shall observe this decree at its

designated time from days to days.” He interprets that the decree

mentioned in the passuk refers to tefillin; therefore the words

“from days” imply an exception of certain days, i.e. Shabbos and

Yom Tov. Rabbi Akiva argues and derives the exclusion from a

verse found later in that same chapter (13:16) which states

concerning tefillin, “And it should be a ‘sign’ upon your arm, and

an ornament between your eyes.” The ‘sign’ of tefillin is

unnecessary, says Rabbi Akiva, when a different ‘sign’ such as

Shabbos or Yom Tov are ‘upon us’.

The Rosh (Hilchos Tefillin, 16) cites Sefer Ha’itim who says

that one is forbidden to wear tefillin on Chol Hamoed as derived

from the verse “from days”. The Rosh argues that this is based on

the abovementioned source of Rabbi Yossi Haglili only. However,

writes the Rosh, based on Rabbi Akiva’s source that the basis for

the exemption is due to the ‘sign’ of Shabbos and Yom Tov, Chol

Hamoed is not necessarily a ‘sign’ in this regard to be included in

this exemption. Since the halacha follows Rabbi Akiva’s position,


the Rosh rejects the ruling of the Sefer Ha’itim and requires tefillin

to be worn on Chol Hamoed.

Let us examine the Rosh’s argument that Chol Hamoed may

not necessarily be a ‘sign’. What are the purpose and parameters of

a ‘sign’ (or Os in Hebrew)? Rashi (Eruvin 96a) explains that the

purpose of a ‘sign’ is to show our commitment toward Hashem and

His Torah. This still leaves plenty of room for discussion as to the

parameters of a ‘sign’. Upon analyzing the Rishonim, it seems that

there are at least five opinions as to what these parameters are.

Based on these opinions, we can gain a clarity regarding the

requirement to wear tefillin on Chol Hamoed.

1. The first opinion is that the ‘sign’ is

referring to melacha (forbidden labors). Regarding Yom

Tov, the Mishna Berura (31:3) writes that the Torah

describes Pesach as a ‘sign’ and all the other festivals are

derived from Pesach. Based on this opinion that the sign

is referring to melacha, the Rashba (Responsa 1:690)

writes that since Chol Hamoed is also restricted from

certain forms of labor, it is considered a ‘sign’ and tefillin

are not required. According to this opinion we can

suggest that the logic behind the dispute between the

Shulchan Aruch and the Rema is based on whether or not

the labor restrictions on Chol Hamoed are mid’oraisa

(biblical origin). If they are not mid’oraisa, we may be

obligated to wear tefillin as it is not a day carrying a

biblical ‘sign’. The difficulty with this explanation is that

it is not in accordance with the Mishna Berura (Biur

Halacha 530:1) who proves from three sources that the

Shulchan Aruch is of the opinion that the prohibition of

labor on Chol Hamoed is of Rabbinic origin. However,

we may still apply this approach, based on the

explanation of Rav Moshe Shternbuch (Moadim

U’zmanim 4:296). He suggests that even according to the


opinions that performing individual acts of labor on Chol

Hamoed is only Rabbinically prohibited, it is biblically

prohibited (according to his understanding of some

Rishonim) to conduct ones affairs as if it were a regular

weekday in all aspects. If the Shulchan Aruch agrees

with the above, this work-restraint may be enough to

consider it a ‘sign’ and discharge the obligation of

wearing tefillin.

2. The second opinion is that merely refraining

from specific labors does not serve as a ‘sign’ to exempt

us from tefillin. Rather the ‘sign’ is referring to the

special mitzvos relevant on Shabbos and Yom Tov. Based

on this, Tosafos in several places (Menachos 36b, Eruvin

96a and Moed Katan 19a) suggests that Chol Hamoed is

also considered a ‘sign’ as we are obligated in the special

mitzvos of the Yom Tov. On Chol Hamoed Pesach we

refrain from chametz and on Chol Hamoed Sukkos we

are obligated to eat in a sukkah.

3. The third opinion is that the ‘sign’ is not

related to any practical aspects of Shabbos or Yom Tov.

Rather the ‘sign’ is referring to the essence of the day

itself; Hashem refers to them as ‘signs’. This seems to be

the opinion of Rashi (Menachos 36b). Based on this, it

would seem that Chol Hamoed would not be considered a

‘sign’ as the Torah does not explicitly call it a ‘sign’.

Indeed, Rashi (Sukkah 46a) seems to be of the opinion

that one does, indeed, don tefillin on Chol Hamoed. (See,

however, Aruch L’ner there who disputes the proof from

Rashi.)

4. Another opinion is that the ‘sign’ is not

directly related to the day itself or the observances of the

day. Rather the ‘sign’ is the recollection of the exodus, as

Shabbos and Yom Tov both commemorate the redemption


from Egypt. This is the opinion of the Roke’ach (cited by

Aruch Hashulchan, O.C. 31:4). It would seem to follow

that Chol Hamoed would be considered a ‘sign’ as well,

as it is part of the festival which we observe to

commemorate the exodus from Egypt.

5. The next opinion is also of the opinion that

the ‘sign’ is not related to the day or its observances.

Rather the ‘sign’ is the supernatural occurrences of the

Sambatyon River which constantly hurls up rocks and

sand, with the exception of Shabbos and Yom Tov as

stated in Medrash Rabba (Bereishis 11). This is the

opinion of the Rabeinu Elyakim (cited by Ohr Zarua,

599). Based on this, Rabeinu Elyakim writes that one

should check to see if the river ‘rests’ on Chol Hamoed

as well. That would determine for us if there is an

obligation to wear tefillin on Chol Hamoed or not!

As for the practical halacha, the Rosh concludes that there is

an obligation to wear tefillin and this is the ruling of the Rema, as

we have quoted earlier. The Bais Yosef (written by the author of

Shulchan Aruch), however, concludes that since there is no clear

ruling in the gemara, we follow the Zohar who strictly forbids

wearing tefillin on Chol Hamoed. The Vilna Gaon was also of the

opinion that Chol Hamoed is excluded from the obligation of

tefillin, albeit based on Talmudic sources. In conclusion, both

customs have validity, as they are based on reliable sources.


Chinuch through Modeling

Rabbi Dovid Gertz

One of the highlights of the Pesach Seder is the wonderful

opportunity to impart lessons of emunah and bitachon to our

children. As the Torah commands us “V’Hegadatha L’Bincha-

And you shall tell your son” (Shemos 13:8). Each year we seek

new or refreshed ways to reach our children and share these

valuable ideas. Let us turn to the Torah to guide us on how to best

communicate with our children.

In the Torah, we find that when Hashem is going to destroy

S’dom he talks about Avraham in the following manner, “For I

have loved him, because he commands his children and his

household to keep the ways of Hashem” (Bereishis 18:19). Yet in

the Torah we rarely find any reference where Avraham is speaking

with his son Yitzchok besides for the Akeidah?

The Meforshim explain that chinuch is not accomplished by

long lectures or fiery mussar shmuessen, rather through modeling

the behavior in our own actions. If our children see how seriously

we take davening and how we act in a beis medrash, their actions

will be a reflection of our actions. The same applies to how we go

through life, what gets us excited, how we speak with our spouses

and our families. Children are sponges and take in how we act or

react to all situations. In their mind they assume that is the

appropriate way and adopt it for their own behavior.

There is a story of a chasid that comes to the Rebbe and shares

that his son who is four years old is destined for greatness. The

Rebbe inquires of the father, what makes you so sure he that is

destined for greatness? The chasid explains how his son pretends

to put on t’filin and daven all day, in fact this is his favorite

activity. The father feels this is his inner neshama striving for

tzidkus. The Rebbe strokes his beard, shakes his head and says tov

the chasid, “You better start showing up to minyan at the shteibel

instead of davening at home!”.

Rabbi Nissin Kaplan from Yeshivas Mir Yerushalayim points

out that we find only eight words in the Torah where Avraham

speaks to Yitzchak. Two of them are the words “Bni” , my son, a


term of endearment . When Avrahm interacts with his son, he uses

a term of endearment, in order to create that bond of love so that

the message should go down with a spoonful of sugar (love).

This is a lesson for us on Pesach and all year. If we want to

inspire our children, we must be inspired. Let them see the joy and

excitement of Pesach and the messages that Pesach brings for the

entire year. This will create a greater impact than any direct

message we try to impart. When we do speak directly to our

children, always focus on using a language that creates a bond of

love. This will make the most lasting impression.


Rabbi Shmuel Halpern

Climbing Har Sinai In Our Times

The Ramchal (Derech Hashem 4:7) explains that Jewish

holidays aren’t merely commemorations of events from our distant

past, rather a recurring reenactment of the very miracles of those

special times. Considering that Shavuos was the day we

experienced the revelation at Sinai, let us analyze the story of the

revelation, so that we can understand the deeper significance of the

holiday of Shavuos.

Taking a look at the verse introducing the Aseres Hadibros -

the Ten Commandments - we find a very puzzling Medrash. The

opening verse is: “God spoke all these statements saying”. Rashi

quotes a Medrash explaining that all of the Aseres Hadibros were

spoken in one utterance. The obvious question is, what purpose

was there in an utterance that was not understandable to the

audience in any way? The very nature of communicating via

speech requires a step–by-step process. We have to piece together

the different sounds; we hear to create words and eventually

sentences. What could the Jews have gained from hearing all

Aseres Hadibros in a single utterance if they couldn’t possibly

decipher it?

Rabbi Moshe Shapiro (1935-2017) explained that although the

Jews couldn’t understand this statement of God, it was a necessary

step in order for them to subsequently understand the Aseres

Hadibros. Although on the surface the Commandments seem

straightforward, in reality they were far from simple. Hearing the

voice of God proclaiming “I am Hashem your God” was much

more than a declaration of fact; it was a prophetic experience in

which the Jews came into contact (as it were) with the Almighty

Himself. It was an experience which revealed the root of the Torah

and therefore allowed them to understand the entirety of Torah.

Obviously, this level went beyond normal human understanding; it

was the very first utterance which included all of the Aseres

Hadibros that allowed them to access these lofty levels.


This is analogous to a child beginning to speak. As the child

develops its comprehension, it begins to communicate those

understandings to others. The reason an infant doesn’t speak isn’t

because it lacks the tools for speech, but rather because it has no

knowledge to convey. There must be a starting point to the child’s

knowledge. Where is that starting point? The answer is that the

very beginning of understanding comes from the adults who

interact with the baby. The first small seed is a concept which the

baby can’t truly grasp, but it is the beginning from which the child

can develop its speech. Once the child has a minimal degree of

understanding, it can now express itself in words. The same was

true for the Jews at Sinai. The very first utterance that included all

of the Aseres Hadibros gave them the starting point from which

their understanding would develop. Any intellectual advancement

which only builds on concepts that one already understands cannot

be truly novel. The experience at Sinai and the elevated status the

Jews attained was an absolute novelty, and as such required an

introduction. Although they couldn’t understand the introduction,

it opened new vistas for them, so that when they heard the Aseres

Hadibros, one-by-one, they were able to comprehend them.

The giving of the Torah wasn’t completed with the Jews

hearing the Commandments. Rabbi Gedalia Schor (1910-1979)

explains that the giving of the luchos (tablets), with the

Commandments inscribed therein, was the culmination of the

Torah-giving. What was special about these luchos? And in what

way are they the culmination? The Sfas Emes explains that the

writing on the luchos represented the inscription of the Torah on

the hearts of the Jews. Therefore the level of the luchos

corresponded to the level of the Jews. Initially the luchos contained

the entirety of Torah which was miraculously incorporated within

the words of the Aseres Hadibros. As the Medrash (see Bais

Halevey drush 18) explains, a mere glance at the words of the

luchos would have answered any question one had on the entire

Torah. This was a representation of the lofty level the Jews had

reached at Sinai.

Unfortunately, these luchos never came to the hands of the

Jews. As Moshe descended Mt. Sinai and encountered the Jews


engaged in the sin of the Golden Calf, he allowed the luchos to fall

from his hands and shatter. The shattering of the luchos

represented a great decline in the spiritual level of the Jews. In a

sense, it put the new connection the Jews had with the Torah at risk

of being lost. After many prayers by Moshe, Hashem agreed to

grant the Jews forgiveness, and invited Moshe to receive a second

set of luchos. While the first luchos are described as “the

handiwork and script of Hashem”, the Torah tells us that the

second set of luchos were fashioned and written partly by Moshe.

How are we to understand the difference between the first set of

luchos and the second? And specifically, what is the meaning of

Moshe’s involvement in the creation of the second luchos?

The Netziv, in his commentary of the Torah, explains that the

second luchos represented a dramatic change in the Jewish people,

their relationship with Hashem and His Torah. Had the Jews

retained their exalted status and merited receiving the first set of

luchos, true Torah scholarship would have been more easily

accessible. With the second luchos it requires a tremendous

amount of toil and self-sacrifice. One must expend time and effort

in the understanding of a given topic, only to forget it soon

afterward. The only solution is constant review. This new form of

Torah study wasn’t only a representation of their spiritual decline;

there was a practical consideration as well. The Netziv explains

that after the sin of the Golden Calf, Hashem decreed that if the

Jews were to sin once again, they’d eventually have to descend

into a long and difficult exile. It was this future exile that

necessitated this drastic change in the relationship between the

Jews and the Torah. In exile the Jews would experience great

spiritual darkness and the hand of Hashem would be hidden from

them. How would they survive the exile? It would be the Torah of

the second luchos which would carry the Jews through the exile.

This form of Torah teaches us that the road to light is reached by

traveling on the road of darkness. It is only by fighting darkness

that we create light.

The Shem Mishmuel explains that the pre-sin (of the Golden

Calf) level was never completely lost; it was merely heavily

concealed. The light that can be accessed through toil in Torah is,


in fact, a glimpse of the level the Jews enjoyed prior to the sin of

the Golden Calf. Although intense Torah study facilitates

incredible growth, it alone isn’t enough to allow us to access these

great heights. As we explained, in order to understand the Aseres

Hadibros, the Jews needed a starting point that was truly beyond

their level of understanding. This was the statement of, “God spoke

all of these statements saying”. We too need a starting point, one

which originates from beyond our limited comprehension, in order

to rise to these lofty heights. Considering that in our times we no

longer have the gift of prophecy, what can be our starting point?

The answer can be found in the words of Rav Yosi Ben

Chalafta in the Braisa of Seder Olam (Mishnaic era); “Prophecy

has ended; from here on bend your ear to listen to the words of

the sages”. During the era of prophecy, hearing the word of God

allowed us to access a wisdom that went beyond our limited

comprehension. In our times, the way to rise beyond our

limitations is to access the Heavenly wisdom of our sages. So long

as our perception of the teachings of the sages is based on our

preconceived notions, we can’t truly grow beyond our natural

limitations. The first step is the recognition that the Torah we study

is Godly wisdom. We need to bend our ears to hear the wisdom

that comes from outside of ourselves. This process requires that we

put aside our own assumptions and begin to see the divine nature

of the Torah’s wisdom. In the initial stages of this growth process

we will find ourselves struggling to fully comprehend; but the seed

has been sown, and from that point onward we will experience an

entirely new level of enlightenment.

We now have an idea of the significance of the new process

of Torah study as represented by the second set of luchos. We still

need to understand the significance of the joint writing of the

second luchos? The first luchos were the handiwork of Hashem,

so why were the second created jointly by Hashem and Moshe?

The Netziv explains that Moshe’s involvement represents the

involvement of the human intellect in the process of Torah study.

Hashem’s involvement represents the Divine assistance that aids

those who toil in Torah. When we fight darkness, we can’t do it

alone. Hashem himself helps us arrive at the truth, so long as we


are willing to put in the required effort. This is the Torah that has

carried us through this long and bitter exile. Let us cling to it’s

truths with ever greater determination, and as a result may Hashem

bring us the ultimate light: the light of Moshiach.


Invested Interest

Rabbi Ari Jakubowicz

The Torah commands us to tell the story of Yetzias Mitzrayim

on Pesach. This Mitzvah is conveyed as a directive to “…tell over

to your child on that day…- והגדת לבנך ביום ההוא ” Additionally,

the Torah describes for us four different children who will ask

about the events of Yetzias Mitzrayim. It teaches us how to address

each child according to his level and educate him appropriately.

Chazal derived from all of this that the proper format for the

performance of this Mitzvah is as a give-and-take between father

and child. As such, the entire Seder and Haggada are designed to

engage the child and pique his interest. We encourage questions

and even include in the Seder unusual practices solely to stimulate

the child to ask, “why…” Aside from the four aforementioned

educational methods which are utilized to reach every type of

child, the Torah also mandates the use of props and visual aid in

the Mitzvah of telling the story of Yetzias Mitzrayim.

Why are the Torah and Chazal so emphatic regarding the

mode of the performance of this Mitzvah? Why must we go to

great lengths to create such an elaborate presentation for this

Mitzvah in particular?

Pesach is the single most opportune time of the year to

strengthen our Emunah – faith in Hashem. When we speak of the

miracles that Hashem wrought on our behalf in Mitzrayim prior to

the actual Exodus, during the Exodus, and after the Exodus - at the

Yam Suf, at Har Sinai, and in the Midbar - we implant in our

hearts and minds the main ideas of our Emunah and Bitachon.

Hashem exists. He created the world and controls every part of it.

Hashem loves each and every Jew and does only what is beneficial

for us and for our nation as a whole. Therefore, the Torah instructs

us to use this opportunity to impart to our children these basic and

crucial tenets of our faith.

The optimum teaching experience for any topic is when there

is an interest and a drive on the part of the student. When he wants


or even needs to know the material that is being taught, he will

listen and learn and he will internalize the messages. Therefore the

Torah prescribes means and methods to tell the story of Yetzias

Mitzrayim. If the son is wise and already interested, follow the

proper path toward educating him. If not, well then, create an

interest. Make him curious, make him excited, do whatever needs

to be done to make him want to know.

Perhaps we can suggest an additional dimension here:

We find that the Bnai Yisrael in Mitzrayim were aware of

Hashem and lived with a certain level of Emunah and Bitachon.

They believed that they would indeed one day be redeemed from

the horrible experience of slavery in Mitzrayim. Yetzias

Mitzrayim, however, afforded us an entirely new level of

connection to Hashem. Hashem was building a relationship with us

in a way that we had never experienced. The killing of the

firstborns was done not by any heavenly being or emissary from

Hashem. Hashem wanted to do it Himself so that we could feel His

love. The lowliest members of the nation witnessed Hashem’s

hand in an unprecedented way at Krias Yam Suf, as the nation

walked through the split Sea of Reeds. We stood at Har Sinai as a

nation and had a revelation of Hashem that remains unparalleled in

the history of the world.

One of the best ways to build a relationship is to give of your

time, effort and self to your counterpart. Hashem Himself was

investing in us, thereby communicating His deep and

unconditional love for Klal Yisrael.

We were the child who is totally secure in the protection of his

parent as he stands before the attacker and receives the blows. We

were the bride whose groom comes out to greet her bearing his

greatest gift. We were now in a relationship with Hashem in which

we enjoyed a new level of closeness with Him. This was not

merely believing and trusting Hashem. We were feeling Hashem’s

unbounded love for us as a nation.


This closeness is what we gained at Yetzias Mitzrayim. This is

what we seek to recreate each year on Pesach so that we can renew

our relationship with Hashem and hold on to it throughout the year.

At a time of the year when symbolism plays a major role,

perhaps the give-and-take of the Seder is also a symbol; it is a

symbol of our relationship with Hashem. It is for this reason that

the Torah instructs us to fulfill this mitzvah with the particular

format of והגדת לבנך. When a parent teaches his child Torah, he is

taking our nation’s ultimate asset and gifting it to the next

generation. He is communicating to his child that “I am the proud

owner of this awesome heritage and I will do whatever it takes to

ensure that you too can bask in its guiding light.” There is no

greater joy for a Jewish father than to sit and engage his son in

Torah learning. It creates a bond of love which cannot be

duplicated.

The love that is engendered and the bond that can be created

by the Torah discussions of the Seder serve as a symbol of our

relationship with Hashem; a relationship which began 3330 years

ago and which we renew each year on Pesach as we relive that

experience of Yetzias Mitzrayim.


Surrendered Will

Rabbi Yossi Kaplan

Blood. At the banks of the Nile River, Egypt was stricken by a

plague. In full view of Pharaoh and his royal entourage, Aharon

raised his brother Moshe’s staff, and struck the waters of the Nile;

now blood, not water, flowed through the river.

Throughout Egypt, critical water supply turned putrid as all

bodies of water changed to blood. Dead fish floated on the water

and a rancid stench pervaded the air. But in a land teeming with

sorcerers, the ruler of Egypt wasn’t impressed. “Have you brought

me more sorcery?” asked Pharaoh of Moshe.

The stubborn Pharaoh refused to see God’s hand in this

frightening display of might. He refused to heed the message of set

my nation free. At first, God sent Moshe to warn Pharaoh with a

staff-turned-snake to demonstrate His power. When the sorcerers

did the same, their snakes were promptly swallowed by Moshe’s

staff. And now a terrible, unprecedented plague of blood swept

through the land, but Pharaoh was unmoved. How do we

understand his stiff, unyielding persistence in the face of two great

miracles?

Sorcery wasn’t the only falsehood the Jews encountered in

their history. In the times of the prophet Eliyahu (Elijah the

prophet), idol worship ran rampant in the Land of Israel, as people

worshipped the Ba’al idol even as they served God. And this time,

sadly, it was an internal problem within the Jewish nation.

Matters came to a head when Eliyahu offered the people an

ultimatum: Either you’re with God, or you follow the false

prophets of Ba’al. But how were the people to know which prophet

to follow? Indeed, how was Pharaoh to know if Moshe was a

prophet of God, or, God forbid, a sorcerer? To make things more

confusing, the Medrash tells us that there was no blood in the

palace of Pharaoh. So how was poor Pharaoh to know this was a

plague of God?


Have you ever seen an ostrich with its head buried in the

sand? Can you really blame it for not seeing an enemy

approaching? Why, the ground was blocking its view! Yet it’s still

at fault; no one asked the silly ostrich to bury its head in the sand.

A careful study of the sorcery of the Egyptians and the

miracles of God shows an inescapable contrast between them. The

blood that plagued Egypt turned all waters into real blood, while

the sorcerers only made the water before them appear as blood.

While the sorcerers turned a staff into a serpent, God had Moshe’s

staff swallow their staffs. There was an obvious difference between

Moshe’s miracles and the acts of the sorcerers, had Pharaoh been

looking for it.

But he wasn’t.

Pharaoh was mad at Moshe’s – indeed God’s - interference

with his kingship, and didn’t want to be swayed by miracles. So he

wasn’t. Like the proverbial ostrich, Pharaoh didn’t see anything.

He had no one to blame but himself getting into that situation, says

Rabbi Yerucham Levovitz (1873-1936); he didn’t want to see, so

he didn’t, even after many miracles.

This is a serious message for us to digest. We have to be wary

of entering a situation where we surrender our good judgment to

circumstance. Because if we want to see red, that’s all we’ll

perceive.


Understanding the Life Altering Event of Yetzias

Mitzrayim

Rabbi Avraham David Karnowsky

One1 of the most fundamental parts of Judaism is

remembering the fact that we left Egypt.

We are commanded to mention it every day and night, every

Shabbos, and on many other occasions during the year. While we

understand that it was an incredible thing to have left Egypt and be

freed from the bondage of Pharaoh, it’s interesting that we place

such a huge focus on it. Something extraordinary happened by us

leaving, something that changed the face of the Jewish nation

forever. Let us explore this subject and gain some clarity on this

clearly central theme of Judaism.

The first word of the Torah which describes the creating of

the universe is “Bereishis”, literally translated as, “In the

beginning”. The Ramchal, in one of his essays, writes an extremely

cryptic explanation for the meaning of Bereshis. He says that

Bereishis means tikva – hope. This seems difficult to understand,

what does Bereishis have to do with hope? We know that waiting

and hoping for G-d's salvation is a fundamental idea in Judaism,

but what does that have to do with Breishis and the beginning of

the universe?

In order to gain some form of clarity, we need to examine

the true meaning of the Hebrew word for tikva – hope; the root of

the word tikva is “kav” - a line. The Ramchal explains that the

central difference between a line and a circle is that the circle goes

round and round within itself and is inherently limited in

scope. However a line transcends boundaries, stretching on and on,

reaching very far and yet still remaining connected to its starting

point. This line can connect two objects, two people, and

ultimately man and his Creator.

We know that G-d created this world with a very specific

plan for it. This plan is represented by a line; a series of

1 Based on the teachings of Rav Moshe Shapiro Zatzal according to my limited

understanding.


interconnected events that will ultimately lead to the ultimate

perfection. By living one’s life attached to this line, one can be

connected to infinity! However the second we let go and fall off

the line, we are disconnected from the source of all life and are

now traveling to nowhere. We may be moving at great speed, but

we have no path back to our source; we are heading to

nothingness!

This kav will lead one to tikva; because who travels on the

path that is heading back to the source of life (G-d), will be a

hopeful person. They may be very far today, but by being

connected to this kav, there’s hope that they’ll arrive back at the

source. But if one isn’t connected to the kav, then they’re heading

to nowhere and have no way of reaching the ultimate goal. It may

look like they’re accomplishing, but in reality are spinning around

in a circle and heading nowhere.

Bereishis means hope, because hope is the very root of the

creation of the world. G-d created this physical world at the very

beginning on a very exact line. It is the job of man to stay

connected, thereby bringing himself and the entire world to the

very beginning of this line: G-d Himself. The tool that G-d created

to keep us connected is the Torah; by keeping his will, we stay

connected to Hashem.

However when man sins and disregards God's will, what

happens is that man is no longer connected to the line, he has fallen

off and therefore cannot reach the source.

To that there is only one solution: Teshuva. Teshuva means to

return. Where are we returning to? Back to the line, once again

realigning ourselves to the line which one can follow back to G-d

Himself. When one does that, one becomes disconnected from all

the sins which one has accrued and becomes reconnected with G-d

.Even though we may be far but we are back on track, and once

again have hope!

Having understood this, let’s go back to the subject of our

enslavery in Egypt and the redemption. The Rambam describes the

state of the Jews at that time in history. He writes at length that

before our forefather Avraham recognized G-d, the whole world

was serving idols, the sun moon stars etc. Avraham came to the

realization that there must be a power that willed everything into


existence, and attempted to convince the rest of the world that they

were mistaken. He would travel from city to city, convincing

people of the truth, until there was a large group of people who

believed in Hashem. He then passed it on to his son Yitzchok who

in turn taught his son Yaakov. However over the years, things

started reverting back to the days before Avraham’s revolution,

and they were once again serving foreign gods and acting like all

the other nations (except for the tribe of Levi) until Avraham's

movement had almost but disappeared.

Let us put this Rambam in the context of the line - kav. The

essence of serving Avoda Zara is removing oneself from the line

that takes us back to our source; and connecting oneself to a line

and track that is completely limited, a dead end. When the entire

world becomes lost and is following a lead that reaches nowhere,

there is a danger to the entire purpose of creation!

The only solution was to exile us to Egypt, a physical and

spiritual exile which is referred to as the Kur Habarzel - iron

melting pot. Mitzrayim was a place of pure nothingness, Egyptians

were not looking to head anywhere or to become anything specific.

Since we had attached ourselves to the wrong line, we had to reset

by becoming a part of Egypt (the land of meaninglessness). This

was a process that annulled all our previous assumptions and

beliefs. Once we were there long enough, we now had the

incredible opportunity to restart our line afresh enabling us to

achieve true greatness.

When the Jewish nation left Egypt, we were realigned and

now heading to our goal. We left in order to be able to arrive at our

real destination – the acceptance of the Torah and the acquisition

of the Land of Israel. We were on a new line which, if we’d follow

it, we’d once again fulfill the purpose of creation! So what is our

job and mission today in relation to all of this?

To answer our question let us explore one verse in the

Shira that Bnei Yisrael sang after miraculously crossing the Yam

Suf. After describing the series of events, they climaxed with the

proclamation, “Hashem yimloch leolam voed,” God will rule

forever and ever. We repeat this strong proclamation every single

day when we recite the Shiras Hayam, and then we say it once

again right before the Shemone Esre. However, before we proclaim


it, we say a paragraph which at first glance seems hard to

understand. “Shira chadasha shibchu geulim,”- we, the redeemed,

are going to sing a brand new song. Once this is said, we then

proclaim “Hashem yimloch leolom voed”. The question is obvious,

why is this considered a new praise, if it is a statement that the

Jews already said thousands of years ago? Why do we precede this

phrase by saying that we are about to say a new praise; why do we

repeat this every day?

The Mechilta points out that they didn't say, “Hashem

Melech” in the present tense, only “Hashem Yimloch” in the future

tense. The Netziv explains that G-d's glory was not yet completely

revealed in the world, as there were still nations who didn't believe

in Him. However, the revelation was clear enough to give the Jews

the confidence that there will come a time when G-ds glory will fill

the entire world. And to that they said, “Hashem yimloch leilom

voed.”

Let us try to understand these profound words in the

context of what we previously explained. When we left Egypt and

crossed the sea, we were once again heading towards our purpose;

taking the path back to the Tree of Life itself! Realizing this, they

proclaimed with all certainty that G-d will rule. Bnei Yisroel knew

that they were not there yet, but they were on the track to bring the

knowledge of G-d’s glory to the entire world. They didn’t say that

“Hashem Melech” because they were not yet at the end and climax

of the line. They knew that as long as they were connected to it,

they would eventually arrive!

So in essence, proclaiming, “Hashem Yimloch” is saying

that I am still aligned and heading towards the tachlis – arriving at

“Hashem Yimloch”. This is the new song that we sing every day;

we are still holding on! We are still hoping to reach and achieve

the purpose of creation. We are attached to the line that, at the

other end, is G-d Himself in all His glory! All Jews that proclaim

this passage daily are saying, “Even though I am further down the

line, I'm still attached and holding on, and therefore I can be

hopeful and confident that one day I will arrive.”

The Ramchal reveals that this is the rectification that we

can achieve in our generation that the previous generations

couldn't. Because they were higher up on the line, and closer to the


purpose, they were only able to proclaim that they were still

aligned from the point where they were. We, in this generation, are

further down the line than anyone has ever been and we are still

holding on! None of the greats of earlier times were able to achieve

this. We are at the bottom off the line, and we are still attached to

the very same kav that all the previous generations were attached

to. We are far away, but we are still attached and are marching to

reach, “Hashem yimloch!” “Shira chadasha”, because with every

passing day we are further down the line; but still “Hashem

yimloch” because we’re hoping for that time.

It is interesting to note that Targum Unkelos translates this

verse in an unusual manner. He veers from the literal translation

and writes, “Hashem malchusei koaim, “G-d’s kingship is present,

whereas the Hebrew reads “G-d’s kingship will become revealed”.

What is the secret here, why does he seem to contradict the way

the Torah translates it?

Herein lies something very deep. If one is holding on to a

rope which has a million dollars tied to the end of it, in essence, he

is holding onto the money right now. He may not have it in his

hand, but he is holding the rope that has the money tied to it. If we

are attached to the line that takes us back to our source, then we

have access to it now. If my present leads to the future, then I can

already taste the future in the present! We need to be on a high

spiritual level to be able to taste this future. The Jews say,

“Hashem Yimloch” because at that moment they only understood

where they were heading, but the Targum is alluding to us, that if

that's where we are heading, then it's possible to taste the

sweetness and glory already now in the present and feel, “Hashem

Melech.”

In summation, it’s all about the Kav – the line. Breishis is

the creation of the line; and Yetzias Mitzrayim is getting us back

onto the correct line. To sin means to fall off, and the essence of

teshuva is to come back on the line. As long as we are still heading

to our purpose, then we have true hope.

“Hashem Melech ,Hashem Malach, Hashem Yimloch Leolom

Vaed.”


That is, in one sentence, the entirety of the Kav. From Malach,

connecting to Melech, and ultimately arriving at Yimloch!


The Haggadah – A Chinuch in D’varim Peshutim

Rabbi Levi Lebovits

The Ramchal, in his introduction to the Mesillas Yesharim,

states that he did not compose his work to teach people what they

do not know; rather, its purpose is to remind people of things they

already know and that are plainly apparent. He explains that many

ideas are ignored or forgotten precisely because they are so well

known. As a result, he concludes, the benefit of the sefer will not

be realized through a single reading but [rather] through chazarah

(review) and hasmadah (continual study). How is the Ramchal so

sure that the ideas discussed in his sefer are simple and obvious to

people, when in fact many will attest to numerous chiddushim

found in the Mesillas Yesharim?

The Ramban, on the posuk of Vochai bohem (Vayikra 18:4),

explains that the quality of ‘life’ (reward) one receives through his

kiyum hamitzvos, is in accordance to how one approaches the

mitzvah. For example, he says, one who fulfills mitzvos in order to

receive reward will receive an earthly reward, whereas one who

serves Hashem out of yirah will merit a heavenly reward. Along

the same line of reasoning, the benefit one receives from limud

haTorah depends on one’s intent going in. On an elementary level,

Torah is a source of information, but on a deeper level, Torah

study changes who we are and the way we think. One who studies

Torah for the sake of acquiring knowledge will grow in wisdom,

but one who learns Torah in order to change will grow to see the

world from the Torah’s viewpoint and live life accordingly.

Interestingly enough, for information to affect change within

us it must first become poshut (simple). While complex, thought-

provoking ideas are certainly exciting to study and master, they are

too overwhelming to become assimilated into our psyche; they

arouse us and stimulate our intellect but their effect dissipates over

time. Only after we are comfortable with an idea and it has, on

some level, become poshut to us, can we internalize its meaning


and relevance. Hence, if one is seeking new information the

process ends after having mastered the material, whereas for one

seeking to internalize information the process only begins then!

Now let us return to the aforementioned words of the

Ramchal. According to our explanation above, the Ramchal is

teaching us a fundamental concept that is indeed relevant to any

sefer we learn. The Ramchal tells us that he did not write his sefer

to further one’s knowledge, but to provide the necessary materials

for one to change as a person. Whether the ideas begin as

chiddushim or not is not relevant to what the Ramchal is out to to

accomplish. He wants us to begin learning the sefer after we have

acquired a solid understanding and clarity of the ideas being

discussed. For this reason he stresses the need for chazarah and

hasmada which are indicative of a pursuit which extends beyond

knowledge.

We find an illustration of this idea in the Midrash Rabba

(Vayikra 16:2) - The Midrash tells the story of a peddler who came

to the city of Rav Yannai to sell his goods. He announced in the

streets, “Who wants life? Who wants life?” With great interest,

Rav Yannai came to see what the peddler was selling. After Rav

Yannai urged the peddler to reveal his secret he finally agreed and

said the famous posuk in Tehillim , “Mi ha’ish hechafetz chaim

etc…” At that moment Rav Yannai declared, “All of my days I

knew that posuk, but I never realized how poshut (simple, real) it

was!” It is this transition from knowledge to ‘realness’ that the

Ramchal wants us to create when learning his sefer.

This hadracha is not specific to learning a sefer, but to

Yiddishkeit in general. The life of a Torahdige Jew is one of

routine and constant repetition. We say the same berachos

everyday, we daven the same Shemona Esrei three times a day,

and we keep the same Shabbos every week. Due to its repetitive

nature there are those who want to ‘spice up’ Yiddishkeit with new

and inspiring divrei Torah and exciting presentations. With all the


best intentions, such an approach will not lead to internalizing

Torah and making it poshut.

This challenge presents itself every year at the Seder. For

many, the simple retelling of the story as it is described in the

Haggadah can seem dull and monotonous as we are retelling the

same story year after year. As a result, people look for ways to

make the Seder new and exciting, through either divrei Torah or

acting out the story. This is in essence the same issue the Ramchal

is dealing with in his introduction to the Mesillas Yesharim. We are

looking to learn something new from the Haggadah, not to

internalize its message(s). It is said that Reb Elchonon hy”d would

simply say each word of the Haggadah with the proper emphasis

and inflection at his Seder and that those present actually felt

yetzias mitzrayim! If we can shift our focus from acquiring

knowledge to deepening our awareness and connection to what we

already know the Seder experience will come alive. We will savor

the lessons of hashgachas Hashem and the inseparable connection

that exists between Klal Yisrael and Hashem year after year! May

we merit a life-changing Seder in the Pesach to come!


Miraculous Nature

Rabbi Mordechai Mandel

A king ordered a highly skilled craftsman to create a statue of

his magnificent royal horse. It was to be displayed in the center of

town for all to see. After months of work, the sculpture was

complete and was placed in the marketplace for all to admire.

Realizing that no one took notice of the beautiful masterpiece

made the king extremely perturbed. “This piece of art is an

extraordinarily perfect imitation of the royal horse. “Why are the

townspeople overlooking it?” wondered the king. “The sculpture is

so realistic,” exclaimed his advisor, “that it looks like an actual

horse, and that is why no one pays attention to it! “Cut it in half,

and everyone will surely notice it.” The king did just that, and the

beautiful sculpture indeed became the talk of the town, as everyone

enjoyed its magnificence.

Says the Chasam Sofer, the world we live in is made by God

and its detail befuddles the human perception. We don’t notice the

beauty and perfection that exists in every blade of grass, every

drop of water, and virtually every atom in the universe. Only when

God split the sea into two did we notice and understand that all is

made by Him and through His will. And only then were we able to

appreciate the detail and exquisite beauty in every facet of

creation.

The Ramban (Parshas Bo) relates a powerful thought which

echoes this very sentiment. “One who delves into the power of a

clear and open miracle will then be able to reach the level of

emunah, belief, that what he considered to be part of nature is

miraculous as well!”

There seems to be a difference in the language of the two

verses describing Israel walking through the split sea. One verse

states, “The children of Israel came within the sea on dry land...”

(Beshalach 14:22), while another verse states, “The children of

Israel went on the dry land in the midst of the sea.” (ibid. 29) The

Noam Elimelech comments that initially, the Jews were amazed to


find that they were walking through the sea as if it was dry land.

The realization of that awesome miracle was the catalyst for them

to reach a deeper level of perception of God’s world. They now

understood that the dry land that they walked on daily, and, in fact,

the entire creation that they considered “natural,” was as

miraculous as walking within the sea!


A Taste of Freedom

Rabbi Yosef Melamed We are all familiar with the name given to the Shabbos before

Pesach, Shabbos Hagadol (lit., The Great Shabbos). The

commentators explain that this is to commemorate a great miracle

that was performed on that Shabbos, for the Jewish People took

sheep, an Egyptian god, to prepare as a sacrifice, and Hashem

rendered the Egyptians unable to do anything to defend their deity.

The commentators ask why we attribute this miracle to the

Shabbos before Pesach, and not to the actual date of the miracle,

the tenth day of Nissan. The Bach explains that there was a

different miracle that occurred on that date, the splitting of the

Jordan River as the Jewish Nation passed through to enter The

Land of Israel. In order that one should not mistakenly attribute the

miracle we are celebrating to that occurrence, we attribute our

celebration to the Shabbos before Pesach, clearly the miracle that

occurred on Shabbos, to the Jews in Egypt.

The Aruch Hashulchan asks why it would be so terrible to

make such a mistake. The crossing of the Jordan was also a great

miracle. What would be so bad if we would remember that miracle

instead of the miracle of the taking of the sheep? The Aruch

Hashulchan answers that during Nissan, our focus is on the

miracles and happenings of Yetzias Mitzrayim (the Exodus).

Therefore, it is important that the celebration of Shabbos Hagadol

be attributed to the miracle that happened in Egypt and not another

miracle. Yet this explanation itself raises another question: Why,

indeed, is it so important to focus on the miracles of the Exodus?

On a simple level, the primary lesson we learn from the Exodus

from Egypt is emunah (faith) in Hashem and hashgacha pratis

(Divine providence). Could this lesson not have been learned from

a miracle such as the splitting of the Jordan, a complete

transformation of nature?

Let us examine the Pesach Seder, the special night of the year

when we pass on these lessons to our children and strengthen

ourselves in our belief in Hashem’s omnipotence, and we will


discover an additional, yet very important, part of the purpose of

the Seder Night.

Two of the themes we focus upon at the Seder are freedom

and the Korban Pesach. Freedom is manifested through different

activities throughout the Seder, such as leaning while drinking

wine and eating matzah, using special vessels and dishes, as well

as reciting many passages where we discuss our freedom from the

Egyptian slavery. The Korban Pesach is also well-represented at

the Seder. A shank bone upon the Seder Plate represents the

Korban Pesach. The Afikoman is eaten after the meal in lieu of the

Korban Pesach. Korech (the sandwich comprising of matzah and

maror) serves as a remembrance to Hillel’s consumption of the

Korban Pesach. The Korban Pesach is an important point of

discussion in the Haggada.

These two themes seem to have minimal connection. The

theme of freedom highlights the Exodus from Egypt, and the

theme of Korban Pesach is to remember the special sacrifice

which was brought during Temple times. However, there is deeper

meaning to these ideas which can help us gain insight into the

entire Seder night. Rabbi Matisyahu Salomon quotes a Medrash

which states that the Jews will only be redeemed in the merit of

emunah. The Medrash is teaching that an integral component of

the redemption of the Jewish Nation is through their belief in that

redemption. Thus, on the special night of the Seder, not only do we

strengthen our belief in Hashem and in His all-encompassing

providence, not only do we express our thanks to Hashem for all

that He does for us, but we also relive the redemption. We recreate

the amazing and supernatural Ten Plagues, the glorious moment of

the Exodus, and the miraculous event of the Splitting of the Sea.

We thereby assert our faith in Hashem that just as He performed

miracles and freed our forefathers from Egypt, so too, He can and

surely will bring about our redemption. Only when we reassert our

faith will we merit His salvation.

With this in mind, let us explore the Korban Pesach that is a

focus at the Seder. The Medrash teaches that four-fifths of the

Jewish Nation perished during the plague of darkness. They did


not want to leave Egypt to become God’s Chosen Nation, thus,

they were not granted the great privilege to be part of the Exodus

and subsequent creation, through the Giving of the Torah, of the

Jewish Nation at Mount Sinai. Only one who truly yearns and

desires to be redeemed, to return to the holy land and to be part of

a world that is dedicated to the service of God, can be granted to

partake in the great day of redemption.

Thus, we discuss the greatness of Temple times, when a

Korban Pesach could be offered. We prepare ourselves for

redemption by nurturing our yearning in Hashem and the

fulfillment of His promise in the redemption.

The Rambam prefaces the opening paragraph to the Haggada,

Ha Lachma Anya, that this is the text of the Haggada of the exile.

This indicates that the recitation of Ha Lachma Anya was only

introduced during the exile. Rabbi Yaakov Lorberbaum of Lisa

explains that this is the reason for the inconsistency found in Ha

Lachma Anya, which is written in Aramaic, as opposed to the rest

of the Haggada, which is written in Hebrew. This, he explains, is to

show that this portion of the Haggada was only introduced in

Babylonia, during the time of exile, where Aramaic was the

common language. He points out that one who sits down at the

Seder table might ask themselves; “this would be appropriate

during Temple times, at the height of the glory of the Jewish

Nation. Now, in the depths a bitter exile, what are we celebrating

for? What is this mock freedom about when, in reality, we sit in

the gloom of exile?” To that we answer, Ha Lachma Anya, this is

the poor bread that our fathers ate in Egypt. The situation we live

in, day in, day out, is not unlike that of our forefathers in Egypt.

The Egyptian exile was harsh and long. We suffered greatly. Yet

when the time came, when we were ready leave, God redeemed us

speedily and suddenly!

To the questioner wondering where true freedom is in exile,

we answer: This is the undertaking of the Seder that we are about

to partake in! We are about to begin a journey, a journey where we

will traverse the Egyptian exile, its harshness and its pain. A

journey where we will relive the redemption from that exile, so


sudden and quick. And we will experience our own freedom from

our own personal exile. In that merit, by showing that the freedom

is so real, so tangible, and so close to us, we will ultimately be

freed. This principle adds much depth to a concept we find in the

Haggada. One of the requirements of the Hagadda is to begin with

disgrace and conclude with virtue. We begin with the idolatrous

ways of our ancestors, Avraham’s father Terach, and the slavery of

Egypt. We end with the freedom from Egypt and the Giving of the

Torah. On a simple level, this is to mark the glory of our freedom.

Realizing the pain and the suffering we went through, redemption

becomes all the more meaningful. According to the above

explanation, though, we have another meaning to this process. We

are giving over a message. Jew in exile: “Do not despair!” No

matter how low we may have sunk into the depths of impurity, and

no matter how awful and painful the suffering, do not think that

God has forsaken us. Remember our past; remember how deep the

Jewish Nation sank then and how painful the servitude was. But

yet, in the blink of an eye, in just a moment’s time, we were

redeemed! We were whisked out of Egypt and brought to the foot

of Mount Sinai to become God’s Chosen Nation! If it happened

then, then it will surely happen again, speedily in our days!

This theme can be found many times throughout the Haggada.

Two examples (based on the Rabbi Mattisyahu Salamon Hagadda):

After discussing the ‘four children’ whom we must instruct

and tell the story of the Exodus, we begin to speak about the

disgrace, the idolatrous ways of our fathers and the slavery of

Egypt. It is striking that precisely here we insert two passages that

seem out of context. First, we discuss how Hashem guards His

promise to redeem the Jewish People. We then recite Vehi

She’amda, which discusses how Hashem constantly protects us

throughout the generations against those who rise up to destroy us.

How are these two passages connected, and why were they

inserted here in the Haggada, not later on when we speak of the

redemption from Egypt? Based on what we have discussed; we can

suggest the following. The Shibole Haleket explains that when we

say that Hashem guards His promise, it does not refer to the

Exodus from Egypt alone, but also to the redemption from all


future exiles. Avraham, at the Bris Bain Habesorim, was shown

not only the Egyptian Exile, but also all future exiles. For all of

those exiles, Avraham was shown the redemption. In addition,

Rabbi Yaakov Emden wrote that one of the fundamental ways of

strengthening our faith in the redemption is to look around at the

world around us. How is it that the persecuted nation of Israel, a

sheep amongst seventy wolves, has survived so many years of

persecutions and tribulations, while mighty empires have

vanished?! This is the greatest testimony of God’s constant

vigilance over us and the assurance that he will surely redeem us in

the future.

We are about to embark on the journey of reliving the story of

exile and redemption. We begin with the negative and conclude

with the positive. At the start, we proclaim that we are beginning

that journey of emunah to realize the distress the Jews experienced

in Egypt and their subsequent freedom. We will apply this to our

own situation too, as we say, “Blessed is Hashem Who guards His

promise.” Just as there was a promise to redeem the Children of

Israel from Egypt, there is a promise to redeem us from our current

exile. And just as Hashem kept His promise then, He will surely

keep it now. We then add that we are certain He will redeem us

from the current exile because He has watched over us and saved

us so many times before. In every generation, our enemies have

sought to destroy us, but Hashem has saved us from each and

every danger, time and time again. Hashem guides us and watches

us, and this impresses upon us that He will also redeem us when

the time comes.

The second example that illustrates what we have discussed

comes toward the end of the Haggada. After finishing the journey

of Maggid, after experiencing the long, difficult Egyptian exile and

the subsequent redemption, we apply this to our own situation. We

pour the cup of Eliyahu, which, the Mishna Berura explains, is

thusly called to affirm our strong hope and belief in our own,

speedy redemption, which will be heralded by Eliyahu the Prophet.

We then recite Shefoch Chamascha, a prayer that asks Hashem to

mete out justice to the evildoers throughout history who have

caused the Jewish People so much suffering. As we recite this


prayer, we open the door wide, despite the dangers of the night, as

we proclaim our emunah in Hashem’s protection on this special

night. We then recite the remainder of Hallel (we recited the first

two sections that focus on the Exodus earlier). The end of Hallel

focuses on the future redemption, on our faith that while we may

have suffered, Hashem will ultimately save us and bring us into a

perfected existence.

This is the work and focus of the Pesach, the holiday of

redemption. This is why we place such a stress into delving into

the miracles of this special time. This is the reason that it would be

problematic to attribute the great miracle of the tenth of Nissan to

the splitting of the Jordan River. Yes, we would gain emunah, but

we would be missing this great lesson of Pesach, the lesson of

Hashem’s constant protection and our faith that he will surely keep

His promise for our freedom.

Let us conclude with the words of Chasal Siddur Pesach,

recited at the beginning of nirtzah, the final part of the Seder: We

have completed our performance of the Pesach Seder. The deeper

intent of these words, based on our discussion, would convey: We

have yearned for the Bais Hamikdash and the special sacrifices of

Pesach. We have affirmed our belief in Hashem, both through

reliving the Egyptian exile and Exodus and through recognizing

the miracles and protection Hashem grants us every day of our

current exile. We conclude this short prayer and say, Lishana

Haba’a BiYerushalayim, Next year, in Jerusalem! We have

believed. We have yearned. In the merit of that yearning and

belief, we are sure that we will be redeemed, speedily, in our days.

Lishana Haba’a BiYerushalayim!


Self Realization

Rabbi Eli Mozes

If you were trying to lure a Jew away from his religion, you

would probably come up with a long list of forbidden pleasures

with which to entice him. From cheese steaks to pork chops or

even just the ability to go to an airport, mall or theme park and

sample the food court. The list goes on and on. There would seem

to be no shortage of repressed urges which could perhaps be tried

to entice a Jew to leave his religion behind for seemingly

“sweeter” pastures.

The Jerusalem Talmud (Avoda Zara 1a) relates to us, how

after Yeravam Ben Nevat broke off from the Davidic Kingdom and

started the Northern Kingdom; he convinced his followers to take

the next step and worship idols. He told them “Come let us serve

avoda zara vatranis” (idols, which are vatranis).” The word vatran

needs some translation. The Babylonian Talmud (Bava Kama 51a)

teaches us “Anyone who says that Hashem is a vatran, his life will

be forfeited”. Rashi translates the word vatran, as forgiving;

meaning that Hashem is freely forgiving of iniquity (even if one

doesn’t repent). When we put together these two passages in the

Talmud, we see a contrast between Hashem and (lihavdil) the

idols. Hashem is not a vatran while the idols are.

However if we continue on in this passage from the Jerusalem

Talmud, it appears that a slightly different translation of the word

vatran emerges. The Talmud relates what his sales pitch was, we

will provide a sampling. Yeravam told them “Hashem commands

you, “You shall not leave over the fats of My sacrafices until

morning” (Exodus 23:18) whilst the idols have no problem with

this and say “and bring your sacrafices in the morning” (Amos

4:4). The Torah states “On the day of your sacrifice and the next

day it shall be eaten” (Leviticus 19:6) while the idols say (even)

“for three days” (Amos ibid). The Torah orders “You shall not


slaughter on chametz the blood of my sacrifice1” (Exodus ibid).

However the idol says “and burn from chametz a thanksgiving

offering” (Amos 4:5). This persuasion seems absolutely

preposterous; would you tell a Jew to stop being observant so that

he could perform these seemingly small transgressions?

One thing that we clearly see in the Jerusalem Talmud, is a

different translation of the word vatran. Instead of forgiving it

seems to mean “not particular” or in the modern vernacular

“chilled”. What emerges is a contrast between Hashem and the

pagan idols. Hashem isn’t “chilled.” He has very specific and

detailed commandments which he demands that we keep with no

leeway. The idol on the other hand is “chilled.” Yes, there might

be some commandments but there is plenty of leeway; do it how

you please and on your own schedule.

It is quite interesting that two of the examples given there are

related to the Korban Pesach and are both in the same verse in two

different locations in the Torah. Both in Parshas Mishpatim

(Exodus 23:18) and in Parshas Ki Sisa (ibid 34:25) the Torah

commands one not to sacrifice the korbon pesach while they still

have chametz in their possession and not to leave the parts of their

offering which are to be burned on the alter until the next morning.

Perhaps we can explain as follows. Pesach is about our

breaking free from the Egyptian culture. This culture was

epitomized by Paroah. There is a fascinating Medrash in the

beginning of Parshas Miketz (Vaykra Rabbah 89:4) in regard to

Paroah’s dreams. It states in the verse “and behold (Paroah) was

standing on the Nile” (Genesis 41:1). The Medrash points out that

the Egyptians worshiped the Nile as a god, thus we see in this

verse that Paroah stood over his god. Whereas by the righteous we

find that Hashem stands over them, as it says regarding Yakov

“And behold Hashem was standing over him” (Genesis 28:13).

This Medrash is teaching us a fascinating insight into the

1 A prohibition not to have chametz in your possession, at the time of the

slaughtering of the Pesach sacrifice; which commenced at midday on Erev Pesach.


difference between Judaism and paganism. A pagan stands over

his god (as odd as that sounds); although he understands that he

must subserviate himself to his deity, he is still unable to fully

hand over the reins and demands the ability to dictate some of the

terms. After all a pagan god isn’t all powerful and there are always

others to turn to if the relationship with this god doesn’t work out.

In Judaism there is just one God, there is no one else to turn to and

nowhere to hide. You can’t second guess Hashem and think for a

moment that you know better. Hashem rules are set in stone

(literally and figuratively) and there is no room for standing over

Him and telling Him how you think it should be done. At this point

we might start feeling a bit dejected; “Am I just a robot

followowing orders”? Rabbi Yisroel Chaim Blumenthal once

shared a beautiful thought with me which addresses this point. On

Pesach we bring the omer sacrifice, which is made of barley and

unleavened. We then count forty nine days until Shavuos when we

bring the Shtei Halechem which are made of wheat and are

chametz (leavened). One can but wonder, why on Pesach are we so

concerned not to have any chometz, yet on Shavuos we bring an

offering from it? Rabbi Blumenthal explained that matza and

chametz have the exact same ingredients. Matza however remains

exactly as its creator made it, without any of its own input; while

chametz has taken the ingredients put into it and then grown into

its own form. On Pesach the Jewish people are born, at our

inception we need to focus on the basics; following every dictate

of Hashem’s will (the Halacha) and not trying to focus on

inserting ourselves. But if that were to be the end game we truly

would be in a sorry state. Hashem didn’t create us to be millions of

carbon copies of one another; a whole bunch of robotic zombies

doing the same exact things at the same time. Hashem created each

and every one of us unique because we all have something special

to bring to the table. Although we all have to follow the same

Halacha, without straying to the right or the left, there is still plenty

of room for personal expression. This is the avodah of the days of

sefira, to grow from matza to chametz2.

2 Hence the omer is made of barley which is considered animal food, while the


In summary deep down we all have a healthy urge to be an

individual, to really count in our own unique way in the grand

scheme of things. The Yetzer Harah tries to utilize this to our

detriment by leading us to pagan ideas, where we stand over

Hashem and try to dictate religion on our terms. We need to learn

to achieve our self realization in a healthy way, not by changing

the Torah to fit us, but by following the Torah to the letter of the

law with our own distinct flavor.

shtei halechem comes from wheat which is human food. This is to demonstrate the growth into human individuals.


Sippur Yetzias Mitzrayim for Women Rabbi Zev Chaim Pruzansky

The ספר החינוך paskens that women are חייב in the Mitzvah of

מצות עשה asks, that since it is a מנחת חינוך The .סיפור יציאת מצרים

He answers that we ?פטור shouldn’t they should be ,שהזמן גרמא

have a rule that if the women were involved in the שאף הן היו " -נס

"באותו הנס then they too have a חיוב. Thus, since during יציאת מצרים,

the women were also involved in the נס, they are equally חייב.

However, he points out that according to תוספות in פסחים, we only

say this rule by מצות דרבנן, and סיפור יציאת מצרים is a מצוה דאורייתא?

He answers that the חינוך will hold like the other ראשונים that we

say the rule of שאף הן היו באותו הנס even by מצות דאורייתא.

The (ב"סימן י) שאגת אריה says that we know that there is a

Mitzvah each and every day to remember יציאת מצרים. This מצוה of

,קריאת שמע is performed twice a day. At the end of זכירת יציאת מצרים

once in the daytime and once during the evening, we remind

ourselves of יציאת מצרים. He says that even though it is always

either day time or night time, it is still considered מצות עשה שהזמן

since they are two separate mitzvos (the day-mitzva and the גרמא

evening-mitzva) therefore women are פטורות.

The question still remains; why are women פטורות? Just as the

Mitzvah of סיפור יציאת מצרים on פסח night, we say that they are חייב

because of the rule of הן היו באותו הנס שאף , the Mitzvah of זכירת

which applies every day of the year; women should be יציאת מצרים

ברכת The ?שאף הן היו באותו הנס as well, because of the rule of חייב

He says that the only time we say the rule .יסוד establishes a אברהם

of שאף הן היו באותו הנס is by מצות which are based on פרסומי ניסא. In

fact, the only time we find this concept in the גמרא is by 3 Mitzvos:

כוסות' ד and ,נר חנוכה ,קריאת המגילה , all of which are Mitzvos of

סיפור Therefore we can say that even though Mitzvah of .פרסומי ניסא

Pesach night is to publicize the נס by relating the miracles; the

Mitzvah of זכירה every day of the year is only a Mitzvah to remind

oneself, but not to be מפרסם the נס.Therefore even though women

are חייב in סיפור, that is not necessarily the case with the year-round

.זכירה


There is another מהלך to explain the difference between the

2 Mitzvos. The רנת יצחק establishes (based on a ל"מהר ) that on

Pesach night we have a מצוה to discuss 2 things: the idea that we

left Mitzrayim, and we have a separate חיוב to relate the ניסים which

took place at that time. Throughout the year, however, the Mitzva

is just to talk about יציאת מצרים, but not necessarily about the ניסים.

Therefore, it is understandable why women are excluded from this

Mitzvah, as it is not connected to the miracles of יציאת מצרים. The

only time we include women, is if we have the סברא of אף הן היו

.באותו הנס

Let us now examine if it would be possible to suggest that

women would be obligated in the מצוה of סיפור יציאת מצרים on

Pesach night mi’dioraisa, if the rule of אף הן היו באותו הנס only

obligates one הגדה של מרן הקהלות The Steipler (brought in ? מדרבנן

מצוה says that the (יעקב of סיפור is hinged on the mitzvah of אכילת

is the לחם עוני as evident from the Gemara, which explains that ,מצה

bread which brings us to talk about yetzias mitzrayim- עונין עליו

that one דין The Brisker Rav similarly says that the .דברים הרבה

must say the Hagada, ומרור מונחים לפניך בשעה שיש מצה , isn’t just a

time restriction, rather the Mitzvah of סיפור is connected with the

Based on the above, we can say that this would obligate .מצה ומרור

women in סיפור as well. We know that the Gemara says that

women are חייב in the mitzvah of matzah because they are

prohibited in Chametz (based on a d’rasha). The logic then follows

to say that if they are חייב in matzah, they are also חייב in סיפור,

even without the דין of "אף הן היו באותו הנס" . It is also understood

why throughout the year, women don’t have a חיוב of זכירה. The

year-round mitzvah is not connected with a mitzva of מצה which

would segway into the מצוה of זכירה. That סברא only applies with

the Mitzvah of סיפור on Pesach evening, as explained earlier.


There’s No Time Like the Present Rabbi Shlomo Rosenberg

“And Hashem said to Moshe and Aaron in the Land of Egypt,

saying, ‘This month should be for you the lead month, the first of

the months of the year for you.’” Exodus 12:1-2

In this first mitzvah given to the Jewish people through

Moshe, Hashem directs the Jewish high court to identify the New

Moon to set the monthly calendar, designating the month of Nissan

(the month in which Passover falls) as the first of the months of the

year. While we typically count Tishrei, which starts with Rosh

Hashanah, as the beginning of the year, the Talmud discusses the

legal ramifications of Nissan being the first month of the year. (See

Bavli, Rosh Hashanah, Ch. 1)

The Torah commentators, however, address a different phrase

in the verse. Verse 2 states, “This month should be for you the lead

month…” What does the Torah mean “for you”? (See Ramban,

Kli Yakar, etc.)

The Seforno (d. 1550) offers the following explanation, with

its inherent, powerful lesson: Hashem was telling the Jewish

people that while until now their time was not under their own

control, but rather subject to the whims of their Egyptian rulers, the

Jews were now being set free. Going forward, they would have the

liberty to set their own schedules and make use of their time as

they saw fit. “‘This month…’,” symbolizing time, is now, “‘for

you’ to do as you please,” Hashem told the Jewish people.

For many years, Pharaoh weighed down the Jewish People

with unending, backbreaking work to discourage any thoughts of

rebellion (see Exodus 5:1-9). In fact, only with the demise of one

of the kings, and the ensuing stoppage of labor for the national

mourning period, did the Jews finally have a few moments to begin

to contemplate their woeful predicament, and turn in prayer to

Hashem. (See Passover Hagaddah).


Rabbi Moshe C. Luzatto (d. 1746), in his Mesillas Yesharim

(Ch. 2), elaborates that this is actually the strategy of the Yetzer

Hara (evil inclination) in our daily lives. He strives to busy us with

myriad different frivolities and responsibilities to distract us from

reflecting upon our true purpose of being. He, and we ourselves,

know very well that were we to take control of our time, which

was given “for you,” as the Torah says, and consider our priorities

in life, we would forsake the Yetzer Hara and forge a straighter

path to Hashem.

The Talmud (Avodah Zarah 10b) relates an incident with a

certain advisor to the Caesar, named Katia bar Shalom. When

challenged by the Caesar with a thinly-veiled anti-Jewish riddle

hinting at doing harm to his Jewish subjects, the other advisors

were supportive of the king’s anti-Jewish aspirations, but Katia

discouraged them as ill-advised. Although the Caesar came around

to agree with Katia’s perspective, nevertheless, since Katia had

crossed the king, Katia was sentenced to death. When he was

killed, says the Talmud, a heavenly voice called out, “Katia bar

Shalom is summoned immediately to (his reward in) the Next

World.”

Upon hearing this, the great Rebbi, Rabbi Yehuda HaNasi,

redactor of the Mishnah, cried out, “Some acquire their share in the

World to Come in a moment’s time, while others require many

years to do so.”

Now, what was bothering Rebbi? Did Rebbi, with his

assuredly tremendous share in the Next World, truly begrudge the

ability of some to acquire their share in less time than it took him?

Rather, the reason why Rebbi cried was because he recognized

in Katia’s speedy success the potential to achieve great

accomplishments in even a short amount of time. Rebbi reflected

on his own storied past, and, although it was highly decorated, in

his humility, he thought, “How much more could I have attained if

I had just approached each moment that was gifted to me by

Hashem, ‘for you,’ with the motivation that it was the only

opportunity of my lifetime to do so?”


Rabbi Zelig R. Bengis was a rabbi in Jerusalem during the

first half of the 20th

Century. Rabbi Bengis was a very diligent

scholar of Torah texts, and would annually celebrate the

completion of study of the entire Talmud Bavli. One year,

however, just a mere few weeks after his yearly celebration, Rabbi

Bengis invited some friends to another party commemorating his

completion of Talmud Bavli. When asked how it was that he

managed to finish again so fast, he explained that this was, in fact,

a different cycle of study than his regular cycle, one that took

many years to complete.

“You see,” said the rabbi, “as a rabbi, I am called upon by my

congregants to attend many functions throughout the year, i.e.,

weddings, bris milahs, etc. Invariably, there are delays and I am

forced to sit and wait for the proceedings to continue. So, many

years ago I decided to start a separate cycle of study of the Talmud

during those few minutes that I would otherwise be idle. Now, here

we are, seventeen years later, and I have completed Talmud Bavli

during all those years of taking advantage of the few minutes given

to me.” (See The Maggid Speaks, pg. 186-187).

The Talmud (Shabbos 147b) relates that Rebbi Elazar ben

Aroch was such a great Talmudic scholar, he lit up the world with

his knowledge. Nevertheless, when he indulged in excessive

materialism, his mind went dull. One time, he attempted to read the

verse quoted above, but instead of reading, “This month should be

for you…”, he mistakenly read, “Their hearts (i.e., minds) went

deaf.” (In Hebrew, the words have similarities.)

Now, Rebbi Elazar’s distorted reading of the verse is not just a

meaningless play on words. His distorted reading was, in fact, the

exact opposite of the lesson of the Torah, as explained by the

Seforno. When we allow ourselves to be deaf to the opportunities

that abound for Torah inspiration, then time is no longer under our

own control, but rather dictated by the fads of the day.

They say that today is a gift, which is why it is called,

“Present.” May we be resourceful to utilize our every gift of the


present to acquire a share in the World to Come unique to that

moment.


The Rambam’s Understanding of the Mitzva of

Maggid

Rabbi Yehoshua Schwartz

The Maase Nisim (Hagaddah authored by Rabbi Yaakov

Lorberbaum of Lissa, 1760-1832, author of Nesivos Hamishpat)

asks a very simple question. Why is the mitzva of Maggid only at

night? When morning comes, the mitzva no longer exists. Why is

this so? The Jews left Mitzraim in the morning; the mitzvah should

seemingly be performed at that time?

Perhaps we can understand this with a close examination of

the Rambam’s description of the mitzva of Maggid. The Rambam

(Hilchos Chametz U’Matza 7:1) writes: “It is a Biblical mitzva to

speak about the miracles and wonders that were done to our

forefathers in Mitzraim on the night of the 15th

of Nissan.” We see

from this Rambam that the mitzva of Maggid is not to speak about

leaving Mitzraim, but rather, to speak about the miracles that

happened in Mitzraim.

It should be stressed that there is a question of what the

Rambam means when he writes “on the night of the 15th

of

Nissan.” Some commentators learn that it is a description of which

miracles we should discuss. They explain that it is referring to the

miracles that happened on the night of the 15th

. However, it is

clear to me that the correct understanding of these words is a

description of the time when the mitzva should be done. This can

be proven from the very next sentence of the Rambam in which he

writes “And how do we know that the mitzva of Maggid is on the

15th

of Nissan?” From these words, it is clear, that the above

words “On the night of the 15th

of Nissan”, is the time when the

mitzva is done.

Be that as it may, the Rambam clearly tells us that the mitzva

of Maggid on the night of the 15th

of Nissan, is not about leaving

Mitzraim, rather about the miracles that preceded the leaving that

took place in Mitzraim.


With this we can easily answer the question of the Maase

Nisim. Since the mitzva of Maggid is about the miracles that took

place in Mitzraim, it is well understood why when morning comes,

the time that the Jews actually left, the mitzva of Maggid is no

longer in affect.

With this new understanding of what the mitzva of Maggid on

the 15th

of Nissan is, we can also answer a well-known question

addressed by many commentators. Every single day there is a

mitzva of Zechiras Yetzias Mitzraim. What is unique and special

about the mitzva of Maggid on the 15th

of Nissan?

Rav Chaim Soloveitchik explains that there are three

differences in the performance of the daily mitzva versus the

mitzva on the 15th

of Nissan.

1) Daily we must only mention the actual leaving of

Mitzraim, whereas on the 15th

of Nissan we are

commanded to speak about the chronological events that

lead to it.

2) Daily we must only mention leaving Mitzraim,

whereas on the 15th

of Nissan it must be done in Question

and Answer form.

3) Daily we must focus only on leaving Mitzraim,

whereas on the 15th

of Nissan, we must also speak about

the reason for the mitzvos of Pesach, Matzo and Maror.

With our new understanding of the mitzva of Maggid on the

night of the 15th

, the question doesn’t even begin.

The night of the Seder, we speak about the Nissim that

happened in Mitzraim, not the leaving. Whereas, the daily mitzva

is about leaving Mitzraim. This being the case, it is two

completely different mitzvos, remembering two totally different

things.


The Wicked Son

Rabbi Akiva Stern

The four Sons, their questions, and the subsequent responses

are often discussed at length during the Seder. More specifically,

the wicked son's callous questioning and his father's sharp retort

bring a critical chinuch question to the fore. The author of the

Haggada indicates that it is appropriate in this scenario to deal

harshly with this child. Proponents of a softer approach often

question this. They ask: the child is only asking a question, a

question not much different than the wise son's question, is that so

terrible? Why push away a rebellious child? Let us embrace him

instead! Let us answer the wicked son's question just as we do the

wise son's! What is so pernicious about the wicked son's question

"what is this service to you?" That we feel the need to shut him

down?

The Dubna Maggid in his pamphlet on the Haggada shares a

deep insight, by way of a parable, in his inimitable fashion: There

once was a poor man who had saved and scrimped for many

months in order to gather a paltry sum of money to purchase food

for his family for Pesach. Several days before the holiday he went

to the marketplace to make his purchases. Upon arriving he

witnessed a great commotion, throngs of people were gathered

around a small makeshift booth. On further investigation, he

discovered that a traveling Merchant had arrived with a large

quantity of high-quality suits that he was selling very cheaply. The

poor man was intrigued. How many years has it been since he'd

last purchased a suit? Losing himself in the excitement of the

crowd the man foolishly squandered his entire savings on a

beautiful suit. Upon arriving home, he proudly presented his new

purchase to his wife. In shock, his wife began to berate him. “What

will be with the rest of us? How will we feed our children? Have

you gone mad? Quick, run and return it so that we may survive!”

Slowly the truth dawned upon the man. Ashamed, he hung his

head and muttered, “You're right but I can't bring it back. The suits

were sold on final sale with no return policy. What can I possibly

do?!” Taking the suit in her hands, his wife slowly examined each


and every inch of it. Finally, she found a stitch that was slightly

imperfect. She then proceeded to instruct her husband on how to

return the suit. Following his wife's advice, the man returned to the

merchant. Holding the suit up and pointing to the imperfection he

shouted, “I demand my money back! Look! This suit is made

poorly!" After several moments of deliberation, the merchant

acquiesced and returned the money to the poor man.

After the man had left, the other customers questioned the

wisdom of the merchant. “Sir, there was hardly anything wrong

with the suit,” they said. “Considering that it was sold on final sale,

the best you should have done was to offer him a replacement.

Why did you agree to give him back his money?!” The merchant

wisely answered “I am well aware of the high quality of my

product. From the way he immediately demanded money rather

than a different suit, I understood that he regretted the entire

purchase and was looking for an excuse to claim the merchandise

defective. Had I offered to replace the suit with another he would

undoubtedly have found some minor flaw in that one as well and a

flaw in each subsequent suit I would offer him after that. Rather

than have him disparage the quality of my product, I made an

exception and issued a refund.”

The Dubna Maggid explains that there is an extremely

important difference between the question of the wise son and the

question of the wicked son. The wise son recognizes that the

Commandments are divinely given. He simply lacks information

and comprehension about these Mitzvos. His query is well-

received, for he accepts the Torah and truly wants to understand it.

In stark contrast, the wicked son shows his cards when he indicates

in his question that he wants no part in the service that he perceives

in the commandments. He truly does not want the burden of the

Mitzvos. The author of the Haggadah recognizes that entering into

a conversation with the wicked son is a foolish endeavor. Each

valid explanation he is given will goad him to disparage yet

another Torah principal. The wicked son does not want to

understand the truth, he wants a refund! He wishes he had never

left Egypt in order to receive the Torah, to begin with! In such a

scenario it is beneficial to disengage. The father ends the

conversation by stating sharply "had you been in Egypt, you would


never have been redeemed". Redemption is predicated on belief

and commitment.

It is true that in Judaism there is no such thing as a “bad

question”. Yet, at times what appears at first glance to be a

“question”, might, in fact, be an “answer”. These questions do not

exist in pursuit of a truth but rather to deflect criticism or guilt.

They are actually answers intended to preserve and allow an

inappropriate ideology, lifestyle, or action to continue unchecked.

This is the lesson of the wicked son. May our questions be those of

the wise son. May they be honest and frequent and always in the

pursuit of Truth.


History and Halacha of Burial on Yom Tov

Rabbi Yaakov Zions

Question: If someone dies r”l during Yom Tov, or immediately

before Yom Tov, can they be buried on Yom Tov?

Answer: This depends on the community where the question is

raised.

“What!”, you may be thinking, a Jewish burial on Yom Tov?

You may be surprised to learn that the widespread custom to delay

all burials until after Yom Tov is of relatively recent origin!

Let us begin by examining the basic sources. The Gemara

(Beitza 6a) states: Rava said the preparing (for the burial of a

deceased) on the first day of the festival must be done by Gentiles;

but on the second day, Jews may do it, even if it is Rosh Hashana.

Mar Zutra said that the halacha concerning burial on holidays

refers to a case when (the body) had been lying some time (and

there is fear of decomposition); but if there had not been a

(significant) delay (since the death) we may delay the burial until

after Yom Tov. Rav Ashi, however, said that even if there had not

been a (significant) delay, we don’t delay the burial. Why is this

so? The Chachamim have regarded the second day of Yom Tov as a

weekday (“K’Chol shavyuhu rabanan”) in regard to (burial of) the

dead, and it is even permitted to prepare a garment and cut myrtle

for the deceased. Ravina says, however, that nowadays when there

exist Chavrei, we desist (from burial on Yom Tov). According to

Rashi, Chavrei were a people who would force Jews to fulfill their

needs. Generally, on Shabbos and Yom Tov, the Jews were able to

resist doing forbidden labors. If, however, they would see Jews

performing forbidden labors for purposes of a deceased, they may

force their subjects to perform similar forbidden labors for them.

Another Gemara (Shabbos 139a) relates: The residents of

Bashchar asked Levi (three questions, among them) what’s the

halacha concerning burial on Yom Tov? He answered them that the

burial should be delayed until after Yom Tov, and should not be


performed on Yom Tov even through Gentiles. The Gemara

challenges that Reb Yochanan said burial on Yom Tov is permitted,

and Rava permitted it as well (as mentioned in the Gemara Beitza

above). The Gemara answers that the residents of Bashchar were

unlearned and they may misunderstand the special exception given

to burial on Yom Tov and perform other forbidden melachos.

Whether these two Gemaras are in complete harmony will be

addressed at a later point in this article.

The Rishonims' Rulings

Most Rishonim rule that burial is permitted on Yom Tov; on

the first day by gentiles only and on Yom Tov Sheini even by Jews.

These include Rif, Rambam1, Tosafos

2, Rosh

3 and Ramban

4.

Nevertheless, there are four dissenting views among the Gaonim

and Rishonim. They are:

1. Rashi5 wrote that only “light” melachos may be

performed by Jews on Yom Tov such as preparing a

garment or snipping myrtle. Digging a grave, however, is

prohibited.

2. The BaHaG (quoted by Rosh) ruled that the

permissibility of burial by Gentiles on Yom Tov Rishon is

only if there is fear of decay.

3. She’iltos D’rav Acha’i6 wrote that burial on Yom

Tov by Jews (on Yom Tov Sheini) is permitted only when it

cannot be performed by non-Jews.

4. Rabbeinu Tam7 ruled that Jews should not perform

any burials on Yom Tov. His reasoning was that we cannot

1 Hilchos Yom Tov 1:23

2 Beitza 6a and Piskei HaTosafos ibid.

3 In Pesakim to Beitza (1:5)and in a t’shuva (23:2), quoted by Beis Yosef (O.C.

526) 4 In his commentary to Shabbos 139b and Toras Ha’adam (page 113, Chavel

edition), also quoted as well by Ran, Beitza 3a. 5 In Pesakim to Moed Kattan 8b, as quoted by many Rishonim there and Ran in

Beitza. In our editions it is found only in the Rashi surrounding the Rif.

Recently, a manuscript edition of Rashi’s commentary to Moed Kattan was

discovered which includes this phrase. 6 by Rav Acha’i Gaon, Parshas Acharei Mos, Siman 94.


assume our general level of scholarship is greater than that

of the residents of Bashchar, for whom Levi forbade their

participation in Yom Tov burials. In addition, we may be

encouraging contemporary Gentile masters to force their

Jewish subjects to peform other issurim for them, similar to

the Chavrei. Seemingly, only his first reason would be

sufficient grounds to delay the burial completely until after

Yom Tov, as was the ruling for the residents of Bashchar. If

we were to assume this second reason alone, it should still

be permitted to have Gentiles perform the burial.

The position of the other Rishonim who reject

Rabbeinu Tam’s position needs clarification. Do they

believe that we are more knowledgeable than the residents

of Bashchar, or do they assume there is no problem with

performing Yom Tov burials even when there is a general

lack of knowledge (i.e. we don’t rule in accordance with

the Gemara in Shabbos)? This is a fundamental point of

our subject, as we will soon see.

We still have not clarified the reason Chazal allowed this

broad exception to Hilchos Yom Tov; especially Rav Ashi’s

position that burial is always sanctioned regardless of possibility of

decay. This is also a crucial point for our discussion, as it will

allow us to properly apply these halachos. This will also be dealt

with later in this article.

Shulchan Aruch and RMA

The Shulchan Aruch (O.C. 526:4) rules like the majority of

Rishonim, that burial is permitted on Yom Tov. RMA, however,

writes that the custom in Eastern Europe was to have the primary

melachos (digging the grave, building the casket and sewing

tachrichin) performed by a non-Jew even on Yom Tov Sheini,

where possible. Other melachos (which are allowed even on Yom

Tov Rishon, such as warming water for the tahara) are performed

even l’chatchila by Jews. The reason for this custom is explained

7 Quoted in Tosafos Beitza 6a and Shabbos 139b.


by Chasam Sofer8 and Aruch HaShulchan (O.C. 526:9) as

incorporating the stringency of Rabbeinu Tam. Interestingly, Rav

Tzvi Pesach Frank wrote9 that the custom in Yerushalayim (when

burying on the second day of Rosh Hashana) follows the Shulchan

Aruch, and all melachos are performed by Jews!

Practical Halachic Intricacies

There are still many halachic details surrounding burial on

Yom Tov; let us examine some of them:

1. May those involved return home if they have left

their t’chum? Tur (O.C. 526) quotes Ramban10

who is

undecided about this matter. Shulchan Aruch (526:6),

however, ruled that they may return, even bringing their

tools back with them. This is due to the concern that if they

are forbidden to return, they may be hesitant to perform

another Yom Tov burial in the future. Mishna Berurah ruled

that if there is a Jewish community near the cemetery they

should not return, as they can wait out the rest of Yom Tov

there.

2. May we delay the burial from Yom Tov Rishon until

Yom Tov Sheini, in order to have it performed by Jews?

Beis Yosef quotes Orchos Chayim that the Ra’avad once

instructed to delay a burial until Yom Tov Sheini, and his

contemporaries disagreed. Shulchan Aruch (O.C. 526:2)

rules that we may not delay the burial. Mishna Berurah

quotes RMA Mi’fano11

that if the burial was deliberately

delayed until Yom Tov Sheini, the burial should then be

performed by non-Jews only! In Bi’ur Halacha, he raises

many objections to the ruling of the RMA Mi’fano. One is

that this would seem to be a penalty to the deceased based

on the misdeeds of others (i.e. those responsible for the

8 Shu”t Chasam Sofer O.C. 145, s.v. v’heyos

9 Shu’t Har Tzvi O.C. 1:116

10 Toras Ha’adam page 114, Chavel edition

11 By Rabbi Menachem Azaria of Fano, Italy (1548 – 1620), a talmid of Rabbi

Moshe Cordovero

https://en.wikipedia.org/wiki/Moses_ben_Jacob_Cordovero


delay). In Sha’ar Hatziyun, he quotes some12

who allows

one to delay the burial if it would be an honor to the

deceased. However, he ends with ‘tzarich iyun’, seemingly

not satisfied enough to permit it. The GRA is quoted13

as

agreeing with the Ra’avad.14

3. When there is a cemetery within the t’chum, may

we travel to another cemetery outside of the t’chum?

Mishna Berurah (526:22) quoting the Maharshal15

rules

that they may not. If the deceased left clear instructions to

be buried elsewhere, they may wait until after Yom Tov to

transport him or her there. If, however, there is concern of

decay, they should perform the burial locally on Yom Tov.

4. Some recent halachic authorities16

ruled against

desecrating Yom Tov to bury a deceased who intentionally

transgressed mitzvos during their lifetime.

5. May we desecrate Yom Tov in an unrelated action in

order to bury a deceased? For example, may we travel out

of the t’chum to reach a deceased in order to bury them, as

the traveling is not part of the actual burial process or its

preparation? Mishna Berurah (526:43) rules leniently in

cases where there is concern of decay. In Bi’ur Halacha, he

discusses this at length, and writes that the Shulchan Aruch

and RMA would both permit even without concern of

decay, while others rule strictly in all circumstances.

The Original Custom

12

Rav Yaakov Emdin and Shi’urei Knesses Hagedolah 13

Ma’aseh Rav 173 14

Sha’arei Tshuva quotes Avodas Hagershuni (Siman 77, by Rav Gershon

Ashkenazi, Rav of Metz, circa. 1620-1698, who, based on Shulchan Aruch’s

ruling, refused to delay the burial of a rabbi until after Yom Tov (from Yom Tov

Sheini to Motzei Yom Tov) even though this would have allowed for the wife

and children of the deceased to attend!!

15 Yam Shel Shlomo, Beitza 1:13. For discussion on whether Magen Avraham

526:18 agrees with Maharshal, see Machatzis Hashekel, ibid. and Shu”t Chasam

Sofer 6:37. 16

Shu”t Teshuras Shai (by Rav Shlomo Yehudah Tabak of Sighet, 1832-1908)

siman 556 and Shu”t Shevet Halevi 6:63


As we saw previously, the Shulchan Aruch permits burial on

Yom Tov. This was the prevailing custom during the following

centuries throughout the Jewish world, including the United States,

as evident from the following printed t’shuvos. The Debreziner

Rav zt”l in a t’shuva written in 1962 (Be’er Moshe 2:45) begins

“Here in America, when burying the dead on the second day of

Yom Tov, the body is carried in one vehicle and the Chevra

Kadisha and relatives in another.”

Rav M.Y. Breisch of Zurich was asked (Chelkas Yakov Y.D.

191, printed in 1966) by a Rav in the Bronx, New York whether he

had acted properly in

delaying a particular burial

until after Yom Tov due to

concerns of chilul Yom Tov

by the relatives and friends

of the deceased. Rav

Breisch agreed that this was

the proper recourse. He

quotes his mechutan, Rav

Y.Y. Weiss, author of

Minchas Yitzchok, who

compared it to the residents

of Bashchar mentioned in

the Gemara Shabbos. If the

Chachamim allowed burials

to be delayed due to the

concern that halachically ignorant jews would desecrate Yom Tov,

it follows that a burial may be delayed when there is concern for

chilul Yom Tov during that very burial.

Mrs. C. Glezerman of Toronto relates, “My grandfather (Mr.

Avraham Abba Wolk z"l) died in his sleep on the first night of

Shavuos 5716/May 16, 1956 in Brooklyn, and was buried on the

second day of Shavuos, May 17th. Rav Avraham Joffen zt"l

(Rosh yeshiva of Yeshivas Novardok in Novardok, Bialystok,

Yerushalayim, and New York, and son-in-law of the Alter of

Novardok, Rav Yosef Yoizel Horowitz zt”l) gave the psak that the

At the tragic levaya of Sarah Blima

Halberstam, a granddaughter of the then-Satmar rebbe. She was killed in a fire on

Shavuos, 2000 in Williamsburg, and the

levaya took place on the second day of Yom Tov. Note the Chassidim are dressed in their

Yom Tov clothing.


levaya take place on the second day of Shavuos. Once my father

(Rabbi Yosef Wolk of Baltimore) heard of the petira and the

scheduled levaya, he asked a local Rav what he could and should

do. A good friend and neighbor (Rabbi Hirsch Diskind zt”l, son-in-

law of Rav Yaakov Kamenetsky zt”l) walked him to the train

station downtown. He traveled with his sister by train to New

York after dark (when it was already Yom Tov Sheini)17. The

levaya was delayed pending their arrival, and then proceeded as

planned. I believe the burial was in Long Island.”

Yom Tov Rishon

Based on the abovementioned sources, Yom Tov Rishon

burials (performed by non-Jews) should have been just as common

as those on Yom Tov Sheini. In fact, from a t’shuva written by Rav

Shmuel Wosner zt”l in 198518

, it appears that at that time, Yom Tov

Rishon burials were still being performed by the kehilla of Sao

Paulo, Brazil. However, there seems to have been an age-old

custom in many communities not to perform burials on Yom Tov

Rishon. We can attempt to explain this custom based on the

Maharshal19

who rules that in communities that don’t have a clear

custom in this matter, burial should be delayed until Yom Tov

Sheini, unless there is concern of decay. Although the Mishna

Berurah20

rejects the Maharshal’s position, some communities may

have accepted this view. However, this does not satisfy the custom

of many communities to delay the burial to Yom Tov Sheini in all

circumstances. Some understand the custom to be based on the

17

This would arguably be in accordance with RMA (526:8) and unlike Mishna

Berurah (526:43, as discussed above, #5 of Practical Halachic Intricacies). This

is because the close relatives are always considered the primary party

responsible to ensure the deceased is buried. It is also important to note that the

prohibition of leaving the t’chum via train is questionable, see Shu”t Chasam

Sofer 6:97 and 98, Biur Halacha beginning of siman 404 and Shu”t Tzitz Eliezer

1:21. 18

Shu”t Shevet Halevi ibid. 19

Yam Shel Shlomo, Beitza 1:10, quoted by Magen Avraham, O.C. 526:4.

Some halachic authorities rule like Maharshal, see Elya Raba, 526:2 and

Chochmas Odom, 170:1. 20

Bi’ur Halacha to 526:1


Ra’avad’s view that one may delay a burial in order for it to be

performed by Jews, coupled with the assumption that having the

burial performed by Jews is the assumed k’vod hames (for which

some allow the burial to be delayed, as quoted earlier from Sha’ar

Hatziyun)21

. Although following the RMA’s ruling, we try to have

all melachos associated with the burial performed by non-Jews

even on Yom Tov Sheini (therefore not gaining burial by Jews

through this delay), there still exists a wide difference between

burial on Yom Tov Rishon and Yom Tov Sheini. If non-Jews are

unavailable, Jews would perform the burial on Yom Tov Sheini. In

addition, it seems from the wording of the RMA that some primary

parts of burial, such as covering the grave with earth, can be

performed by Jews when the burial takes place on Yom Tov

Sheini22

.

Rav Moshe Feinstein’s Ruling

The most significant change in this area began after Rav

Moshe Feinstein

zt”l published a

letter (Igros

Moshe O.C.

4:76) he wrote in

1971. There he

asserts that the

primary reason

Chazal permitted

burial on Yom

Tov was for the

honor of the

deceased (k’vod hames); due to the advances in methods of

preserving the body until burial, it is no longer a necessity to bury

21

For further discussion, see Shu’t Be’er Moshe (2:45:6), Shu’t Shevet Halevi

(10:221), Divrei Sofrim on Hilchos Aveilus (357:1) and Nit’ei Gavriel on

Hilchos Yom Tov vol. 1 (50:4). 22

See M.B. 526:28 and Nit’ei Gavriel on Hilchos Yom Tov vol. 1 (51:3). On

Yom Tov Rishon this would be forbidden, see M.B. 526:11.

Excerpt from K’hal Adas Jeshurun (‘Breuer’s’) ‘Minhagim of Chevra Kadisha’, printed in 1974


as soon as possible. He states that had Chazal had our refrigeration

methods they would have not permitted this breach in the sanctity

of Yom Tov. However, he concedes, this reason may not be enough

to prohibit Yom Tov burials. There may still be localities where

refrigerating the body is unavailable or impossible and we are

unable to create our own blanket prohibitions based on locality

only. However, there is another major factor involved. In America,

where halachic ignorance is rampant, it is similar to Bashchar

(Shabbos 139a) where Levi forbade burial on Yom Tov due to their

ignorance. He therefore recommends delaying all burials until after

Yom Tov. In another t’shuva (Y.D. 3:110, written in 1979), he

repeats his p’sak, using just the second reason; the widespread

ignorance of halacha. It should be stressed that Rav Moshe’s

ruling was a novelty when it was publicized, as burial on Yom Tov

had been performed in most Jewish communities worldwide for

centuries! In fact, in another t’shuva (O.C. 4:110), he discusses a

question related to a burial done under his direction on Simchas

Torah, 1928, when he was Rav in Luban, Russia.

According to Rabbi Elchonon Zohn, Founder and Director of

the National Association of Chevra Kadisha, since Rav Moshe’s

ruling was publicized, it became the modus operandi throughout

most communities in and around the United States.

Notwithstanding, there are still kehillos who do practice kevura on

Yom Tov Sheini. Some of these communities have not accepted

Rav Moshe’s ruling; others believe their self-contained

communities whose constituency is completely Torah-observant

don’t fall under the shadow of Rav Moshe’s primary concern,

widespread ignorance. Quoting Rabbi Zohn, ‘'Self-contained

kehillos, which have control over the Chevra Kadisha, funeral

home, and cemetery, and are aware of who's who in the hospital,

often do bury on Yom Tov Sheini. The problem arises when there

are non-religious people working in the cemeteries or funeral

homes.” Among those who continued practicing kevura on Yom

Tov Sheini long after Rav Moshe’s ruling were K’hal Adas Yereim

(Vien-Brooklyn), K’hal Adas Jeshurun (‘Breuer’s’-Washington

Heights) and the Chasidus of Satmar and Skver. I have been told

that in many Kehillos of present-day Europe, as well as in


Yerushalayim (on the second day of Rosh Hashana), this is the

case as well23

.

It should be noted, that Rav Moshe’s ruling was not the first

attempt to institute a blanket discontinuation of burials on Yom Tov

Sheini. In 1948, Rabbi Yehuda Altusky, a Rav in the Bronx, New

York, published an article24

questioning the permissibility of

continuing with the status quo of performing Yom Tov burials. His

article came under attack by Rabbi Meyer Blumenfeld of Newark,

New Jersey25

, but was subsequently defended by Rabbi Shlomo

Schneider, a Rav in Monticello, New York26

. Another article, by

Rabbi Nachum Eliezer Rabinovitch, Rabbi of Charleston, South

Carolina in 196327

argues for the discontinuation of this practice, at

least in Small-town, USA.

Disscusion surrounding Rav Moshe’s ruling

1. Rav Moshe assumed that both abovementioned

Gemaras (Shabbos and Beitza) are in complete harmony

and complement one another. Thus, when there is concern

of widespread ignorance of halacha, we are forbidden to

bury on Yom Tov. This view is shared by many, if not most,

23

Interestingly, Rav Gavriel Zinner, author of the multi-volume Nit’ei Gavriel,

recently wrote (in an article in the Or Yisroel journal, volume 61 page 126) that

it is his belief that even where Rav Moshe’s ruling was not accepted, Yom Tov

Sheini burials should currently be discontinued. This is due to the many

desecrations of Yom Tov by unknowing observant family members as well as

well-meaning participants trying to navigate the logistics of modern-day levayos

and burials. It should be noted that there are other logistical issues preventing

many burials from being performed on Yom Tov even by those communities

who would otherwise do so. These include travelling to Eretz Yisroel and

working agreements with other Chevra Kadishas and cemeteries that do adhere

to Rav Moshe’s ruling.

24 Printed in the HaPardes journal, Year 23 page 20.

25 In his sefer Mishnas Yisroel (printed 1960) volume 1, page 122

26 First in HaMaor yovel edition, 1966, page 309, and later as part of a larger

essay on the topic in his sefer Divrei Shlomo volume 2, pages 130-147. 27

Printed in the HaDarom journal, volume 17 page 70.


halachic authorities28

. There is, however, (at least) one

dissenting view. Rav Dovid Horowitz of Stanislav29

argued

that the ruling of the Gemara in Shabbos was not accepted

by the other Amora’im and hence is not to be followed.

Therefore, even where ignorance is rampant, Yom Tov

burials are permissible and required. He writes that it was

for this reason that most Rishonim rejected Rabbeinu Tam’s

ruling (as previously quoted). Although as stated, this

approach was not accepted by other halachic authorities, it

is of great interest to note that Shulchan Aruch (O.C. 526)

and Mishna Berurah do not explicitly write this all-

important stipulation that the entire set of halachos of Yom

Tov burials applies only in the absence of widespread

halachic ignorance30

. Can we assume they still agree that

this is indeed the halacha? If yes, how can we possibly

explain this glaring ommission? Could it be that it was

indeed once a rarity (at least in the lifetime of the author of

Shulchan Aruch) to find a city or area whose general

halachic ignorance would catagorize them with the

residents of Bashchar (of the Gemara in Shabbos)?

2. Rav Benzion Aba Shaul31

disagreed with Rav

Moshe Feinstein’s argument concerning our modern

refrigeration methods. He quotes the Gemara (Sanhedrin

46a) that burial is not only for the honor of the deceased; it

is also a necessity for atonement of sin. This reason

necessitates burial to be performed as soon as possible,

28

See Aruch HaShulchan (O.C. 526:9) as well as the comment of Rav Y.Y.

Weiss, author of Minchas Yitzchok cited by Chelkas Yakov above, among many

others. This also seems to be the viewpoint of many Rishonim (RI in Tosafos

Beitza 6a, Rosh and Chidushei HaMe’iri there, among others) who explain their

disagreement with Rabbeinu Tam’s position by asserting that we do not consider

ourselves to be in the category of residents of Bashchar, rather than completely

rejecting the ruling of the Gemara in Shabbos from the halachic conclusion. 29

1862-1934, Shu’t Imrei Dovid, siman 116 30

As noted previously, the RMA (O.C. 526:4) does incorporate Rabbeinu Tam’s

position (which is based on the Gemara in Shabbos) l’chumra. However,

understandably, this does not indicate that in actual cases of widespread halachic

ignorance we would totally forbid all Yom Tov burials. 31

Shu”t Or L’zion vol. 3, 23:13


regardless of the refrigeration methods available. It would

seem that Rav Moshe Feinstein would reject this argument,

as the Gemara in Beitza only mentions the reason of k’vod

hames. This is obvious from the position of Mar Zutra; that

burial is permitted only when there is actual decay

involved. Even according to Rav Ashi and the accepted

halacha that all burials are permitted, it would seem that the

reason of k’vod hames is still the only deciding factor. As

Rav Moshe writes (O.C. 4:76), Rav Ashi did not argue with

Mar Zutra on principle. Rather, his position was that

permitting burial in cases of decay only would be

categorizing burial on Yom Tov as a necessary chillul Yom

Tov, and this would be a disgrace for the deceased who

necessitated this chillul Yom Tov. It was for this reason that

Chazal deemed burial on Yom Tov as completely permitted

for all, “K’Chol shavyuhu rabanan”.

3. On the first day of Pesach, 5769/2009, Rebetzin

Leah Weissmandl, wife of the famed Rabbi Michael Dov

Weissmandl of Nitra passed away in Mount Kisco, New

York. Her levaya was held that evening (Leil Yom Tov

Sheini) in Mount Kisco and Monsey, and the next morning

in Williamsburg. She was then brought to New Jersey for

burial. Her son, Rabbi Menachem Meir Weissmandl of

Monsey wrote a lengthy article32

defending the multiple

stops, the continuation to New Jersey (although there were

many closer cemeteries) as well as the general continuation

of Yom Tov burials. In regard to the last issue, he questions

Rav Moshe’s refrigeration argument. He quotes Rosh33

who, in explaining why burial is permitted even where

there is no decay involved, writes, “It’s k’vod hames shelo

l’halino”. This implies that the reason Chazal allowed

burial on Yom Tov was due to the general issur of ‘Lo

Salin’ and the Mitzva of ‘Kavor Tikvirenu’, not to leave a

body unburied overnight. This being the case, it’s

irrelevant whether there exist methods to preserve the body

32

Printed in the Or Yisroel journal, volume 57 page 89. 33

See footnote 3


or not; same-day burial is the underlying principal. It would

seem, however, that there exists a basic refutation of this

proof. The quoted Rosh may be referring only to the very

concept of burial on Yom Tov (including Yom Tov Rishon).

Because of ‘Lo Salin’, Chazal permitted us to engage non-

Jews for the task of having the burial performed as soon as

possible. This, however, does not allow any melachos to be

performed for the burial, just as we may not desecrate

Shabbos in order to perform a burial. The heter to have

Jews involved and personally desecrate Yom Tov Sheini for

the burial is only permitted based on k’vod hames when

decay is involved. As we’ve quoted previously from Rav

Moshe, it was due to this concern that Chazal gave a

blanket heter, permitting burial for all deceased (according

to Rav Ashi)34

. Rav Moshe’s position (that decay is the

underlying reason for the heter of Yom Tov Sheini) is

further supported by the Chasam Sofer who wrote35

that the

reason Chazal permitted burial on Yom Tov Sheini was to

prevent decay and once they permitted the necessary burial,

cutting myrtle and the like were included as well.

In summary, most communities in North America, as well as

numerous others worldwide have ceased the practice of kevurah on

Yom Tov Sheini. Others, however, do continue this age-old

practice. May we merit the day when all deceased will rise up and

greet Moshiach Tzidkeinu, B’mheira Vi’yameinu!

34

Although following RMA’s ruling, we try to have all melachos associated

with the burial performed by non-Jews even on Yom Tov Sheini (thus one may

argue that permitting burials on Yom Tov Sheini due to ‘Lo Salin’ is sufficient

for us to engage non-jews for the task), nevertheless the RMA’s ruling is only if

non-Jews are available. In addition, we’ve discussed previously the widespread

minhag to delay all burials from Yom Tov Rishon to Yom Tov Sheini. Therefore,

permitting on Yom Tov Sheini only what is usually permitted on Yom Tov Rishon

(without any special heter due to k’vod hames) would be insufficient grounds for

us to continue performing burials on Yom Tov Sheini; we would likely delay it

until after Yom Tov. 35

Shu”t Chasam Sofer O.C. 145, s.v. od yesh lomar

על ההר הזהספר 1




תוכן הענינים5.......................................................הרב שכנא קלמן סאמערס נשמתענין ב

7........................................................הרב אהרן יהודה שוואב וספרתם לכם

10...........................הרב אריה ארלנגר בענין השוחט את הפסח על החמץ

12.....................ארלנגר הרב יחיאל 'דת האחדות ישראל והמלאכים בעבו

16.................................................הרב אלחנן דזשאסעף בענין הכשר כלים

18...........................הרב מיכל לויטנסקי בענין מצות זכירת יציאת מצרים

20................הרב חיים מאנדלבוים י"ואחר כך קרבנו המקום לעבודתו ונט

23........................הרב מרדכי אליהו פליישער ם טובבענין מצות שמחה ביו

32................................................הרב דניאל קראוס בענין החשת הגאולה

36..................................................הרב גבריאל רודניק בענין ארבעה בנים

37............................................הרב דוד ששארצבערג בעניו טעימת קפילא

41...................................יששכר שטיינהרטרהרב בענין כל ערל לא יאכל בו


בענין נשמתמערססאהרב שכנא קלמן

ראש הכולל

ץ גומר ''בשעה שהש'' נשמת''א שאומרים ''ט שיש בנ''הנה מעשים בכל שבת ויו

והנה נראה שיש בזה מקום עיון לדינא . ץ''והם עונים אמן על ברכת הש'' ישתבח''

אולם נראה דיש יסוד למה . דלכאורה יש מקום לאסור עניית אמן באמצע נשמת

.ת להעיר לב המעיינים"השידברים בעזונראה לבאר ה . שנהגו להקל ולענות

חילוקים לדינא בין נשמת לשאר הוספות שמוסיפים לפסוקי דזמרא ' הנה מצינו ב

ע ''שו.)בהושענא רבא נוהגים להרבות במזמורים כמו ביום טוב [א. ט''בשבת ויו

ב "בסימן נ [ב .ב מאי שנא''וצ(. א שם''רמ)ואין אומרים נשמת (. 'ד א"תרס ח"או

'ק ה''ב שם ס''ובמ. נ ידלג מקצת ממזמורים"ע דמי ששהה לבא לביהכ''כתב השו

והביא עוד . הביא בשם חיי אדם דבשבת ידלג מה שמוסיפים בשבת דתדיר קודם

ש נשמת ''ב מ''וגם זה צ. בשמו דבשבת מחויב לומר נשמת ומוטב שידלג מזמורים

דם כשאר דמקדימים למזמורים התדירים ולא מדלגים אותו משום תדיר קו

בשערי ' ע ,יברא דיש חולקים על החיי אדם בזהא .הוספות שמוסיפים בשבת

דזמרא ח שידלג נשמת ולא מפסוקי''א שהביא בשם ספר שמ"סקא "רפ' תשובה ס

.ב''וצ ,לדינא הכריע הביאור הלכה שם כדעת החיי אדם אבל ,שאומרים בכל יום

, א שמחויב לומר נשמת''הביא הטעם בשם החיי (ב"שם בסימן נ)ב ''והנה במ

ולכאורה הכוונה דאמירת נשמת . ברכת השיר( ח"בפסחים קי)משום שנקראת

. ולכן אין לדלגו, ולא רק מדין פסוקי דזמרא'' ברכת השיר''הוא חיוב מיוחד מדין

בפסחים שם דקורא לנשמת ברכת השיר לפי שבשבתות אומרים אותו ' תוס' וע

ינו שנשמת היא ברכה שלאחר השיר של פסוקי ולכאורה הי. אחר פסוקי דזמרא

ועוד הרי יש . ע הרי אין בה נוסח ברכה''ולכאורה לשון ברכת השיר צ .דזמרא

כמדומני בדברות משה )וראיתי . ומה ענין עוד ברכה, ד''ברכת ישתבח אחר פסו

דלשבת דהיינו, מת היא התחלת ברכת ישתבחדנש' לפרש דעת התוס( פסחים

וזהו . ''נשמת''המתחיל , ע ארוכה יותר לברכה אחר פסוקי דזמראט תקנו מטב''ויו

. דבשבת מתחיל ברכת ישתבח מנשמת'' ברכת השיר''

ניכרת , שכתבו דברכה הבאה אחר פסוקים 'ד ב"פסחים ק' לזה מדברי התוס' וראי

ולכן ישתבח אינו פותח בברוך הואיל ובא . ה אינו פותח בברוך''ההתחלה ומשו

ט מפסיקים בנשמת בין הפסוקים ''ולכאורה קשה דבשבת וי. אחר פסוקים

ט הוי ''אלא משמע מזה דנשמת הויה תחלת הברכה ולכן אף בשבת ויו. לישתבח

ח "או)עיין לשון הטור ,אולם. 'ראיתי לפרש דעת התוס כן, ברכה סמוכה לפסוקים

ש בו ואחר השירה מוסיפים נשמת שי ,ד בשבת וזה לשונו''בענין פסוק (א"רפ' סי

הנה נראה מדבריו דנשמת . ל''עכ ,מענין יציאת מצרים לכך סמכוהו אצל השירה


שייך לקובעו בכל מקום בפסוקי דזמרא ' הוא הוספה על פסוקי דזמרא ובעצם הי

פ לא משמע כלל ''ועכ. אלא דיש לו שייכות מיוחדת להשירה ולכן קבעוהו אצלה

אלא נשמת הוי חלק ל"הנ 'מדבריו שנשמת שייך לברכת ישתבח וכדמשמע מתוס

ל דיש מחלוקת ''ונמצא לפי הנ (.ב לדבריו''צ'' ברכת השיר''ולשון . )מפסוקי דזמרא

הוא התחלת ברכת ישתבח ולדעת הטור הוא ' דלדעת התוס, ראשונים בגדר נשמת

.הוספה על פסוקי דזמרא

ר דהחיי אדם סב. ונראה דבזה פליגי החיי אדם והחולקים עליו לענין לדלג נשמת

דנשמת הוא חלק מברכת ישתבח וכמו שכתב הטעם דמחויב לומר נשמת ' כתוס

. משום דקראוהו ברכת השיר והיינו דאין לדלג אלא המזמורים ולא חלק מהברכה

אבל החולקים סברי כהטור דנשמת הוא הוספה על פסוקי דזמרא ולכן יש לדלגו

א לענין ''ה שכתב הרממובן היטב מ' ולפי דעת התוס .כדי לומר הזמירות התדירים

הרי , ט ''דאף דנוהגים להוסיף הזמירות כמו יו, הושענא רבא דאין אומרים נשמת

, פ חול הוא ולא שייך מטבע ארוכה של ברכת ישתבח''דעכ, אין שייך זה לנשמת

נראה , ד ''ולדעת הטור דסבר דנשמת הוא חלק מפסו .ט''שתקנוה רק לשבת וי

וכן משמע קצת ,ט ''ד דיו''רבא כמו שאר פסוקנ אומרים נשמת בהושענא ''דאה

ט ולא כתב חוץ ''מסתימת לשונו בסימן תרסד שכתב שמרבים בזמירות כמו בי

א דאין אומרים נשמת ''ל להלכה כהרמ''ולפי מה דקי .א''כ הרמ''מנשמת וכמש

נמצא דנקטינן דנשמת הוי , ב דאין מדלגים נשמת''ר וגם לענין דילוג פסק המ''בהו

.בברכת ישתבח וכמו שנתבאר התחלת

א "סימן נ' ץ סיים הברכה עי''והנה במי שאומר עדיין ברכת ישתבח ושמע שהש

א ''ל כהחיי אדם וכהרמ''כ לפי מה דקי''וא. דאין לו לענות אמן 'ק ב''ב ס''ב ובמ''ס

כ מי שאומר נשמת הרי אין לו לענות אמן ''א, דנשמת הוא התחלת ישתבח, ל''הנ

.ע''וצ ,וזהו חידוש גדול לדינא. ץ וכדין מי שאומר ישתבח''על ברכת הש

בסוף )ם בסדר התפילות שלו ''עיני ומצאתי את דברי הרמב' אולם שוב האיר ה

, 'ישתבח וכו,הזמירות זהו נוסחה ברכה אחרונה שאחר פסוקי, ל"וז( ספר אהבה

, 'וכו ישתבח' נשמת וכו, יף לפני ברכה זו נוסח זה בשבת נוהגים כל העם להוס

אלא ,ם שנשמת לא שייך לפסוקי דזמרא כהטור''הרי משמע מדברי הרמב. ל''עכ

אולם מבואר בדבריו שנשמת אינו חלק ממש מברכת ישתבח ,'לישתבח כדעת תוס

ז אתי שפיר ''ולפי .''להוסיף לפני ברכה זו נוסח זה''אלא כעין הקדמה לה וכלשונו

א דנשמת אינו ''א ורמ''ל כהחיי''דקידאף . מה שנוהגים לענות אמן באמצע נשמת

ו כשאר מזמורים ולכן אין לדלג, ד אלא הוספה על ברכת ישתבח ''הוספה על פסוק

שקראוהו ברכת השיר משום דשייך ' וכמו שמשמע מתוס, ר"וואין לאומרו בה

שאינו אלא הקדמה להברכה ,הרי אין דינו כברכת ישתבח עצמו , לברכת ישתבח

ל דמותר לענות אמן על ברכת ''ושפיר י, ם''ברי הרמבוכד, ולא מעצם הברכה

.ץ כל זמן שלא התחיל ישתבח''הש


וספרתם לכם

הרב אהרן יהודה שוואב

ראש הכולל

' מקושר לא השבועות של ספירת העומר' מז' כבר מובא בסידורי תפילה שכל א

. פרטי אותה ספירה' וכל ימי שבוע ושבוע כנגד ז .מהספירות

ב כפי ערכינו מה הענין של ''אבל צ, ותוהדברים עמוקים ואין לנו עסק בנסתר

ועוד יש לעיין שכבר קבלנו ?ט יום מפסח לעצרת''הספירות ומה שייכותן להמ

אבל לשון הקודש הוא , הסכמת בני אדם מרבותינו ששאר לשונות שבעולם הם רק

כל הלשון .את העולם ויש בה עומק לכל מילה ואות' הלשון שעל ידה ברא ה

צא בה שורש אחד בהכרח שהוא מקושר ביסודו בנויה על שורשים וכל מילה שתמ

.לשאר מילים עם אותו שורש

מתבטא בכמה ענפי שימוש שלכאורה אין שום קשר . ר.פ.ולכאורה השורש של ס

, סיפור, ספר( א .:ר.פ.כנראה שיש חמשה מושגים עם השורש של ס. ביניהם

אבן ( ה(. גבול)ספר השדה( ד. תספורת, ספר( ג. מספר, ספירה( ב. סופר

?וצריך ביאור מה הקשר בין כל שימושי הלשון של שורש זה .הספיר

ל"פ דברי הרמח"ויש לבאר ע1

דרכיו -הספירות הן גלוי מידותיו יתברך , ל"וז

לכן נקראות , על ידי הצמצום ,ומספרשיעור , שלהן נתן הבורא מידה - והנהגותיו

, זו שאין לה צבע כאבן ספיר, שמם מוסבר גם במשמעות של ספיר .ספירותהן

לנו הן -כך הספירות . אולם קרני האור מתנוצצים בה במגוון של צבעי הקשת2

בעוד שאורו יתברך מצד עצמו לא שייך בו , במספר ובמידה, נתפסות כרב גווניות

וביאור דבריו כפי ערכנו .ל"ל הרמח"עכ. למספר או הגבלה, התחלקות לגוונים

אבל רצונו . שום אפשרות כלל להגדיר אין סוףואין , ה הוא אין סוף"שהקב ,הוא

ה צמצם אורו הגדול למידות מסוימות הנקראות ''ומ יתברך להתגלות אל ברואיו

ספירות3

חסד איננו דין ואיננו , לדוגמא. מהספירות מוגבלת לאותה מידה' וכל א.

1(ל"חיים פרידלנדר זצ' ל להגאון ר"ט במהדורת שערי רמח"מבוא לפתחי חכמה ודעת דף ק) 2ונקראים עשר , שהפרטים האלו כולם נכללים תחת עשרת סוגים, ואולם הקבלה שבידינו היא

ונבחנים בו , כפי מה שצריך להם וכולם אינם אלא אורו יתברך שנמצא לנמצאים. ספירות

ל כללי "רמח. )מצביהם ומקריהם, עצמו אלא מצד הנמצאים כפי בחינותיהם לא מצד הבחנות

.)חיים פרידלנדר' י הגאון ר"מאמר החכמה מודפס בספר שערי הכללים שיצא לאור ע

3כל י כ, והנצח וההוד, הגדולה והגבורה והתפארת' לך המדות תחתונות מסודרים בפסוק ' וידוע שז

(יא:א פרק כטדברי הימים ) 'בשמיים ובארץ וכו


, ורק אחרי הצמצום והגבלת האור אין סוף. כל אחד מוגבל לתוך גבול שלו. יסוד

ל היא אבן ”והמשל לזה כותב הרמח .כולים בני אדם להתקשר עם הספירותי

' אבל האור הלבן המאיר דרכו מתחלקת לז, הספיר שלעצמה אין לה שום גוון כלל

וביאור הענין שדבר שאין לו .ספירות' כן האור אין סוף מתחלק לז. גווני הקשת

שר למנותו אחרי רק אפ, למשל מים. אי אפשר לספור אותו, יחידים רק המון

כן הספירות הם חילוק וצמצום .שתשפוך אותו לכלים נפרדים, שתחלקו ליחידים

והשתא יש לבאר .א לספור אותו"האור אין סוף למידות מסוימות ורק אז יוכלו בנ

ופירושו " ספר השדה"נתחיל עם . ר בלשון הקודש"כל הביטויים של שורש ספ

ליתן לארץ , לקבוע סוף וגבול של דברתפקידו של ספר הוא . סוף וגבול השדה

ורק דבר מוגבל (.וכן תספורת הספר שם קץ וגבול לשערות. )מידה ושיעור

ספר "ולכן יש להבין הקשר בין . יש מספרים, יחידים כשיש. ומחולק ניתן לסופרו

וגם הסיפור אינו סיפור אם אין מחלקים אותו לפרקים . לענין מספר" השדה

באופן לספר סיפור פירושו לחזור על הסיפור. מסודר ומסדרים אותו באופן

שכדי . למושג זה ודווקא אבן הספיר הוא המשל .מסודר כעין ספירת מספרים

צריך קודם כן חילוק הדבר לחלקים מסוימים כל אחד עם עם ( ספירות)לספור

.ספר מוחלט

לכל יום 'ט חלקים א''והשתא דאתית להכי עלינו להבין ענין חילוק הספירות למ

תעבדון ( "יב, שמות ג)ל על פסוק "והנה איתא בכתבי האריז. שבין פסח לשבועות

ט "דהנה ידוע שכשהיו ישראל במצרים היו משוקעים במ, "את אלהים על ההר הזה

שערי טומאה והקדוש ברוך הוא ברוב רחמיו וחסדיו גאלם ממצרים כדי לקרבם

נקיים לא ' נקיים ובלא ספירת הז' תחת כנפי השכינה ועל זה הוצרך להם לספור ז

וזהו פירוש הפסוק תעבדון את . היה באפשר לקרבם תחת כנפי השכינה כידוע

ל''עכ. ן עד כאן לשונו"פירוש תעבדו נו, האלהים

ומובא בספרים4

ט שערי טומאה ''ל שביציאת מצרים יצאנו ממ''עוד בשם האריז

תי מדודי הרב מרדכי שוואב ושמע. ט שערי קדושה''ובספירת העומר נכנסנו למ

בכל דור ודור חייב לראות את עצמו כאילו הוא יצא "בהגדה של פסח ' שמה שכ

אלא כל התהליך של יציאת מצרים וקבלת , אינו בליל הסדר לבד, "ממצרים

ט עניני ''נמצא שעלינו לקדש עצמנו בכל מ. ו לעבור בכל שנה''התורה יכול כל או

. ו אז בין יציאת מצרים למתן תורהקדושה בימי הספירה כמו שעש

אלהינו ואלהי ' ובכן יהי רצון מלפניך ה, וזה הענין התפילה שנמצא בסידורים

ואטהר יתקן מה שפגמתי בספירה, שבזכות ספירת העמר שספרתי היום, אבותינו

4 י הרב דניאל פריש''חובר ע, ספר וספרתם לכם


וזה שהאדם יכול לפגום בספירות ולתקנם הוא דבר .קדשה של מעלהואתקדש ב

אבל כפי ערכנו נבין שיחס הבורא איתנו הוא דרך הספירות כדי , עמוק ביותר

ועיין בהתחלת ספר תומר דבורה. שנוכל להתדמות לבורנו באלו מדות5שמבאר

עד סוף הספר ' בפרק בו. ג מידות הרחמים''איך אדם צריך להתדמות לקונו דרך י

' נמצא שבימם אלו עבודתינו להתחבר לה. בכל הספירות' מבאר איך להתדמות לה

ז נתקדש בקדושה ''ועי. ט פרטיהם''ספירות התחתונות וכל מ' י התדמות אליו בז''ע

.של מעלה ונזכה לקבלת התורה

5שאלו ידמה בגופו ולא , האדם ראוי שיתדמה לקונו ואז יהיה בסוד הצורה העליונה צלם ודמות

שהרי עיקר הצלם והדמות . יו צורה נאה ומעשים כעוריםבפעלות הרי הוא מכזיב הצורה ויאמרו על

ומה יועיל לו היותו כצורה העליונה דמות תבנית אבריו ובפעלות לא יתדמה , העליון הן פעלותיו

ורמוזות בסוד . ג מדות של רחמים עליונות"אל פעלות הכתר שהן י לפיכך ראוי שיתדמה. לקונו

ג מדות "י אם כן ראוי שתמצאנה בו. תתן אמת. ישוב ירחמנו. מי אל כמוך (יח, מיכה ז) הפסוקים

:ג שראוי שתהיינה בו"ועכשו נפרש אותן הפעלות י. אלו

https://www.sefaria.org/Micah.7.18

https://www.sefaria.org/Micah.7.18


בענין השוחט את הפסח על החמץ

אריה ארלנגר.'דז. היילנד פארק נ

ועל זה הנני אסיר תודה , ו"ס-ג"לכבוד האי בית אולפנא שזכיתי להימנות בין חביריו בשנים תשס

.האלו לא ימוש מליביזכרון הימים היפים , א"ולחברים שליט, לראשיו, לכולל

יהודה אומר ' השוחט את הפסח על החמץ עובר בלא תעשה ר.: ג"פסחים ס' מתני

ופירש .'ד לשמו חייב שלא לשמו פטור וכו"שמעון אומר הפסח בי' אף התמיד ר

ושחיטה שאינה ראויה לאו שמה , דפסול הוא: ושלא לשמו פטור: ש"י דברי ר"רש

כתי בכסוי הדם ובאותו ואת בנו ובתשלומי ש בכל דו"שחיטה והכי אית ליה לר

ש אי פסח שחטו שלא "ק ור"י מפרש דמחלוקת ת"והיינו שרש .ארבעה וחמישה

ש וחכמים בכמה "ר' תלויה במח, לשמו חייב משום לא תשחט על חמץ דם זבחי

כ שחט פסח "דאי לאו שמה שחיטה א. דוכתי אי שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה

.ופטור" לא תשחט"אין כאן , פסולד, שלא לשמו על החמץ

לו השוחט את הפסח בזמנו והיה: שכתב, ק"פ סתם כת"ק' א מהל"ם פ"וברמב

ואזיל לשיטתו . בין שחט לשמו לשלא לשמו לקולא חי. כזית חמץ ברשותו לוקה

.שפסק שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה

ק "לין ובבלא בסוגיין ולא בחו, ס"שלא הוזכר כלל בש, י"ע על פירוש רש"וצ

וביותר דזהו המקום הראשון . ש"ר לש"שמשנתינו היא סניף למחלוקת דששא

.ס שהוזכרה מחלוקת זו במשניות"בסדר הש

' שהקשו אהא דמבואר בסוגיא שם דמודה ר. ה"בחולין פ' עוד קשה קושית התוס

שמעון בשחוטי חוץ דשחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה אלא דאין דנין חולין

ד "ש אומר השוחט פסח בי"תמיד נשחט תנן ר' תימה דבפ: 'שו תוסוהק. מקדשים

ש "ומפרש בקונטרס משום דהוי פסול ור. על החמץ לשמו חייב שלא לשמו פטור

ל למילף משחוטי חוץ דשמה "והשתא התם הו, ש"ר לש"לטעמיה דאמר ששא

' ודוק בלשון התוס. ]ונשארו בתימה' ל התןס"עכ. שחיטה דהוי קדשים מקדשים

ש לשיטתיה ואין זה גמרא בשום "י מבואר דר"י דרק ברש"ו קושיתם ברששתל

[.מקום

.י"שמעון דלא כרש' ובמאירי אכן נמצא פירוש אחר בדברי ר

כששחטו על החמץ שהרי הועילו מעשיו שהרי הזבח כשר 'פי: לשמו חייב: ל"וז

שלא לשמו פטור שהרי פסח ששחטו לשם קרבן אחר פסול ואינו אבל אם שחטו

.רוי זבח לחייבו כששחטו על החמץק


, ודוק הטב בדבריו שלא הזכיר מאומה משחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה

י הנקודה היא שלא "ואילו לרש. דזבח פירושו זבח כשר, "זבח"אלא דלא מקרי

ונראה דהמאירי מקורו .שמעון' ואכן המאירי פוסק כר ".שחיטה"מקרי

ני חזקיה לא תשחט על חמץ דם זבחי התורה דאיתא התם ת. מהירושלמי בסוגיין

שפסח ששחטו באיסור על , דילפינן מהא דמקרי זבחי' פי. כ"ע. קראת אותו זבחי

מלמד " זבחי"ומכיוון שלהירושלמי .ב"ע' תמורה ד' והובא בתוס. החמץ כשר

לומד המאירי , דהיינו שהקרבן כשר גם אם נשחט באיסור -דאיירינן בפסח כשר

לאפוקי אם נשחט שלא –אם הפסח כשר עובר על לא תשחט מזה גופא שרק

.לשמו

שייסדו דהקרבן . ה השוחט בסוגיין"המפרשים על תוד' לאור הדברים יש ליישב קו

ראייתם ו. ש"וסברתם משום דלא שנה הכתוב לעכב עיי, ל"כשר בדיעבד כנ

' והקשו האחרונים על הסברא דלא שנה הכ. מתוספתא ששם מפורש שהפסח כשר

' וביותר שבירושלמי הרי מפורש המקור מקרא דזבחי ואמאי הוצרכו התוס, כבלע

.עיין מים חיים לבעל פרי חדש ובשיירי קרבן על הירושלמי. לידחק בסברות

שמעון דחזינן ' דזהו דוקא לר, דיש לדחות הראיה מהירושלמי ולדברינו יש לומר

. ר את הזבח דהיינו הךלמיעוטי זבח פסול ולכן גם דורש זבחי להכשי דדריש זבחי

.ולכן הוצרכו לטעמים אחרים וראיות אחרות. מנלןק "אך לת

אמאי לא הוכיחו דינם שהפסח כשר בדיעבד , ודרך אגב אעיר בדברי התוספות]

– כשנשחט שלא לשמו -ש הרי פוטר כשהקרבן פסול"דר, שמעון עצמו' מדברי ר

דגם אם נימא , אינואך זה .בהכרח שהקרבן כשר, ואם מחייב כשנשחט לשמו

ש פוטר כשהקרבן "אין זה סתירה להא דר, דקרבן שנשחט על החמץ פסול בדיעבד

. כ בהכי איירי קרא"דע בהכי חייביה רחמנא -דהכא , פסול מחמת סיבות אחרות

ה דאי בענין ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף שכתבו כך "ד. ב"ק ע"ב' ועיין בתוס

.[לענינם

שמעון מתפרש הטב ' הלא ר, י"ה המאירי מדברי רשעוד נשאר לברר אמאי נט

תבנו מה שקשה על וכבר כ. לשיטתו עצמו דשחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה

ש מפרש הרישא "ל דאין כאן מחלוקת כלל ור"שהמאירי ס, אך ביותר נראה. י"רש

.ר"דששא' ע מבלי להיכנס למח"דהמשנה ואינו חולק ולכן עדיף לפרש המשנה ככו

הא . ד"ס' דכן משמע בגמ, ש"נראה שלענין שאר קרבנות במועד חולק ר ואם כי

.אך בפרט זה דפוטר בפסח שלא לשמו אינו אלא מפרש, ש"ש עיי"והא ר


'עבודת הב והמלאכים אחדות ישראל

ארלנגר הרב יחיאל דענווער

א1

סדר ברכות קריאת שמעביאור .

, ברכות קריאת שמע מסודרות על סדר התקרבות הבריאה אל בוראה

. התגלויות' שנעשה דרך ג

והסתיר , גילה נפלאותיו' הבה . בריאת העולם: ההתגלות הראשונה היתה

התגלות זו היא ענינה של . קבע', את עצמו מאחורי חוקי הטבע שהוא ית

בברכה ראשונה וכן . בברכת יוצר אור. ברכה ראשונה של קריאת שמע

עושה בכל יום תמיד "גלות זו של תאנו מכירים בה, של תפילת ערבית

בענין זה ראיתי )". 'וכו, בחכמה פותח שערים", וכן". מעשה בראשית

,"א"אות . מסמלת לגילוי הנסתר שבבריאה" אלף"ורת אות הפעם שצ

". יוד" "ואוו", "יוד"י אותיות "נכתבת ע ,המסמלת את אחדותו יתברך

האות , ברוך הוא' שהוא שם הוי, 62מלבד שזה בסך הכל עולה למספר

שהוא , אוומעל האות ובגילויו עומד ,ה"ד שמסמל את שמו של הקב"יו

שנכתב בהיפוך " ד"יו", אמנם, ת ימי המעשההמורה על שש, 2המספר

מורה על זה שגילויו יתברך הוא "ואו"בכתב אשורית בצד השני של ה

....(בהסתר

ל פנים לכלל היא ההתגלות של פנים א. מתן תורה: ההתגלות השניה

ישראל במעמד הר סיני כמו שאנו מזכירים בתפילת מוסף של ראש

עדיין הסתיר את , אמנם ".הר סיני אתה נגלית בענן כבודך על", השנה

מתבטאת בברכה השניה , של מתן תורה, התגלות זו. פניו מאומות העולם

ה אל עמו ישראל "בו אנו מיחדים את אהבת הקב, של ברכות קריאת שמע

, הוא מה שמאריכים בברכה זו על לימוד התורה. בנתינת התורה והמצוות

, מצינו בתפילת ערבית, כ"כמו. הבוחר בעמו ישראל באהבה", ומסיימים

". כי הם חיינו ואורך ימינו ובהם נהגה יומם ולילה"

הוא . אחד ושמו אחד' בו יהיה ה. היא ביאת המשיח: ההתגלות השלישית

ומביעים את , "גאל ישראל"ברכת הגאולה בו אנו מסיימים בברכת

1ה"שלמה וולבה זללה' צ ר"הגה, ר זקני"מבוסס על דברי מו


ויפדה יהודה ,צור ישראל יקום בעזרתו של ישראל", בו, תקותינו ליום

גלה ", הוא מה שאנו מילים בתפילת מוסף של שלש רגלים. "ישראלו

" כבוד מלכותך עלינו מהרה

סדר התגלויות אלו מצינו גם בברכה אמצעית של תפילות השמונה ]

, אנו מתיחסים אל הבריאה, במעריב של שבת. עשרה בשבת קודש

אנו מזכירים , בתפילת שחרית...." ויכולו השמים והארץ"בתפילה של

ובתפילת מנחה ". ישמח משה במתנת חלקו"בתפילת , את נתינת התורה

, אברהם יגל"בו אאנו מתיחסים להתגלות הגדולה לעתיד לבו, של שבת

".[יעקב ובניו ינוחו בו, יצחק ירנן

מה ענין של עולם המלאכים ועבודתם לברכה הראשונה , מזמן הוקשה לי

. בבריאה' בו אנו מתמקדים על התגלותו ית

.חומר הענין שלא נהגו כבוד זה בזה. ב

. ג"תצ' ע סי"וכן נפסק בשו. נוהגים מקצת אבילות בימי הספירה, כידוע

' כמובא בגמרא בגמ, והוא מכיון שבאותו הזמן מתו תלמידי רבי עקיבא

.ב"ע' יבמות סב

. מיתת התלמידים בפרק זמן זה שבין פסח ועצרת הוא בדוקא, כידוע

.ב עמוד שצז"בספר עלי שור ח, ע"זקני נ, ז"וכבר עמד ע

או , היתה פגיעה בקניני התורה, "לא נהגו כבוד זה לזה", ענין, בפשטות

נראה ,ש"מדברי המדרש סוף שה, אמנם. בגלל שדרך ארץ קדמה לתורה

הרי הוא נחשב כאילו לא עסקו , זהלשכשלא נהגו כבוד זה ,במפורש

בתורה כלל.

עיי"ש, שה"ש רבה, ח', על הפסוק "היושבת בגנים, חברים מקשיבים

ותנו -ואין חברים אלא מלאכי השרת", וכתב שם". השמעיני, לקולך

ולא תחרחרו זה , ולא תקנאו זה את זה, שלא תשנאו זה את זה, דעתכם

, ע"רבש: שלא יאמרו מלאכי השרת לפניו, ולא תביישו זה לזה, עם זה

תורה שנתת להם לישראל, אינן עוסקין בה, והרי איבה וקנאה ושנאה

הרי שאם יש מידות רעות בין העוסקים בתורה . כ"ע! ותחרות ביניהם

.והדברים נוראים". שאין עוסקין בתורה"נקרא זה

:מלאכים ותלמידי חכמים נקראים חברים.ג


שהרי אין ביניהם קנאה שנאה , "חברים"מדוע נקראים המלאכים , ומובן

. ותחרות

פ "כ בשר ודם שאע"משא. ר כלל"ן בהם יצהלמלאכים הרי אי, אמנם

שאז , "חברים"כ גם הם נקראים "ע, תורתם מתקנם, שיש להם יצר הרע

המקבל "על המשנה של ', ג' ב, דמאי, ם"ועיין ברמב. הם בדוגמת מלאכים

וכן יקראו , חבר נקרא תלמיד חכם", ל"וז ,שכתב, "וכו, עליו להיות חבר

, כי חברתם זה לזה חברה נאמנה, השם ואולי נקראו בזה. לתלמידי חברים

". כי היא חברה לשם שמים

ועוד שם במדרש,"ד"א, היושבת בגנים, חברים מקשיבים, כשישראל

בדעה וטעם , בקול אחד, ש בכיוון הדעת"נכנסין לבתי כנסת וקורין ק

אני , כשאתם קורים חברים, היושבת בגנים: ה אומר להם"הקב, אחד

ש "אבל כשישראל קורין ק. השמיעיני, ולךופמליא שלי מקשיבים לק

ק "רוה, ש"ואינם מכוונים דעתם בק, זה מקדים וזה מאחר, בטירוף הדעת

לצבא של מעלה הדומים -ברח דודי ודמה לך לצבי, צווחת ואומרת

בשמי שמים -על הרי בשמים-בנעימה אחת, לכבודך בקול אחד

.כ"ע, "העליונים

והוא המקור לדברי . ת שמע בציבורל כיצד לקרוא קריא"כאן לימדונו חז

שצריך שליח ציבור להשמיע קולו , בשם הכל בו', המחבר בסימן סב

.כדי שישמעו הקהל וימליכו שם שמים יחד, בשמע ישראל

, שכתב, "שמע ישראל"על המלים , א בסידו"שוב ראיתי את דברי הגר

עצמם שיהיו ישראל מייחדים עצמם ומחברים ' וכן שמע ישראל וכו: ל"וז

.שהן הן הדברים, וברור". במחשבה

דמכיון שברכת התורה . יפים הדברים למי שאמרם, לפי הנתבאר לעיל

הרי , היא התייחסת להתגלות של הבורא במתן תורה לעם ישראל בלבד

מוכרח הדבר להיות עם , ה"כשאנו בתור ציבור קוראים ביחודו של הקב

דרק , ל"במדרש הנ כמבואר, במחשבה אחת ובדעה אחת -"שמע ישרא"

.שורה שכינה בזה, אז

ביאור הזכרת שבח המלאכים בברכת יוצר אור. ד

י "שהרי התגלות הבורא בעולם ע. ז ברכת יוצר אור"לבאר עפ ונראה לי

אבל המלאכחם , הבריאה נעשתה בהסתר פנים מאחורי חוקי הטשבע

שאין , וכדוע)' שנבראו ביום השני לבריאה מכירים את גדלותו ית

והם שייכים לפאר ולרומם , (ו לעצם מהותו יתברך"הדברים אמורים ח


גם אצל המלאכים , ל"כמ, אמנם. ולהקדיש ליוצרם אפילו קודם מתן תורה

ואין "והוא כדברי המדרש , טעון ענין המחשבה האחרת והדעה האחת

ז מצאו אנשי כנסת הגדולה צורך "וע". חברים אלא מלאכי השרת

להאריך בברכה ראשונה זו, "ואשר משרתיו ....ומשמיעים ביראה ביחד

בקול.....כולם אהובים.....וכולם מקבלים עליהם עול מלכות שמים זה

.קדושה כולם כאחד...ונותנים רשות זה לזה, מזה

נוטלין רשות , ל"וז, "וקרא זה אל זה ואמר"פ "עה( 'ישעיה ו)י "כ רש"וכ

כ פתחו כולם "אלא א, שריפהזמ מזה שלא יקדים האחד ויתחיל ויתחייב

".קדושה כולם כאחד עונים", וזה שיסדו בסדר בתפילת יוצר אור. כאחד


בענין הכשר כלים

הרב אלחנן דזשאסעף דענווער

'ענף א

מקור דיני הכשר כלים הוא מפסוק של כלי מדין )במדבר ל"א כ"ג( כל דבר אשר

יבא באש תעבירו באש וטהר אך במי נדה יתחטא וכל אשר לא יבא באש תעבירו

במים, שמכשירין כלי מאיסור שנבלע בו ע"י אמצאות מים או אש, ומקרא בפרשת

צו )ו' כ"א( וכלי חרש אשר תבשל בו ישבר, ילפינן שא"א להכשיר כלי חרס

התורה העידה על כלי חרס שאינו יוצא .(ז לד"ע) 'ובלשון הגמ, וצריכים לשוברו

ולפום ריהטא נראה שאינו מצוה להכשיר כלים שבלעו איסור , ו לעולםנמידי דופ

מנה אותו ( ח"מצוה קצ)ק "אבל בסמ, ק איך לתקן כלים אלו"אלא שהורה לנו תוה

ל להגעיל כלים דכתיב כל דבר אשר יבא באש תעבירו "וז, ג"למצוה בין התרי

ואין לומר דלא תיקנו ? ו על הכשר כלים"ע למה לא מברכינן אקב"ויל, כ"באש ע

ה א וכמו בשחיט"דז, ל לברך אלא על מצות חיובות ולא על מצות קיומות"חז

בהשגותיו למנין המצות ד "הראב' שי' עו) ג שהוא מצוה קיומית"שמברכין אע

שאינו , שדן אולי אינו ראוי למנות שחיטה בין המצות ו"מק ע"בראש יד החזקה מ

ז "קכ' ד סי"יו)ז "פ דברי הט"ונראה ליישב ע(. אלא אופן הכשר בשר לאכילה

דהיכא דיש ספק על בשר אם הוא מנוקר מגיד ( ה"ו פ"שב שמעתתא ש' וע, ו"סק

משום שהבשר לא היה אסור אף קודם הניקור , איתחזק איסוראלא מיקרי , הנשה

ל שלא היו "כ י"כ בהכשר כלים ג"וא, ורק הגיד והחלב שהיו שם מעיד שהוסרו

י "רק שהיה נבלע בכותליו בליעות של איסור ומסירן ע, הכלים אסורים מעולם

וראיה לזה מהא דמשהינן כלים שנשתמש בהן חמץ עד. הפרדתן מהכלי כשמכשירן

והיינו משום , .(כמבואר בפסחים ל) צ להכשירן או למוכרן לנכרי"לאחר פסח וא

כ חלוק הוא לגמרי משחיטה "וא. שעצם הכלי הוא היתר ולא הוי החמץ בעין

י "י מעשיו מכשר להבשר או הכלי ע"דשם ע, וטבילת כלים שמברכין עליהן

קור והכשר כ בני"משא, שנשתנה בהשחיטה או הטבילה להיות בשר וכלי כשרים

. ז"כלים שאינו אלא מברר האיסור ומפרידו שלא תיקנו ברכה ע

'ענף ב

א "וכלי חרס א, כלי מתכות שנשתמש לדבר איסור מכשירין אותו במים רותחים

, מה הדין בכלי חרס מצופה במתכות, להכשירו שבליעתו אינו יוצא מדופניו לעולם

' ע) ליעת כלי לכלי בלי רוטבהאם רואים אותו כשני כלים שהם ביחד ואז אין ב


ובליעות האיסור נשארים בכלי המתכות ושפיר יכולים ('ב ג"ד צ"א יו"רמ

או מכיון שהוא מצופה דינו ככלי אחד ובליעות האיסור מתפשטים בכל , להגעילו

שנשתמשו בו בענין קוניא :( לג)ז "ע' בגמ' וע. א להגעילו"בהחרס וא' הכלי אפי

חולקים ' ותוס, שהוא כלי חרס מצופה באבר' פיי "שרוב, א להכשירו"נ שא"יי

, משום שמצופה אבר אינו גרע מאילו היה כולו של אבר שמהני להגעילו, עליו

ת קוניא היתוך כלי זכוכית שלא נתבשל כל צרכו והוא מן "לכך פר' ל התוס"וז

ג דכלי זכוכית לא בלע הכא כיון דאין בו אלא חיפוי "ואע' החול כמו כלי חרס וכו

א "ג דא"ת למימר בכה"לר' ליא ביאר דניחא "ובמהרש. ל"על החרס בלע עכ

, שתחילת ברייתו של זכוכית הוא מן החול, הוא עם החרס' דמין אלהגעילו כיון

על חרס שפיר ( ממיני מתכות)י כיון שהוא חיפוי אבר "כ בציורו של רש"משא

א להגעילו ודמי ממש לקוניא "א, י"אליבא דרש, ד"ז בנידו"ולפי. מהני להגעילו

' ורק בציפוי זכוכית גם התוס, מהני להגעילו' לכאו' דתוס אבל אליבא', הנזכר בגמ

דרק בציפוי ' שפסק כתוס( ג"א סכ"תנ' ח סי"או)ע "שו' וע. א להגעילו"מודים דא

' הביא הסכמת האחרונים להחמיר אפי( ח"שם סקקל)ב "ובמ, א להגעיל"זכוכית א

.י"מצופה במתכות כרש

אבל , א להגעילו"ע א"ל לכו"פ הנ"ע, בציפוי חרס על כלי מתכות, ובציור ההיפך

הגעלהשייך ' לכאו, כנגד דופנותיו' ותמיד יש ס, באופן שהציפוי הוא דק מאד

ומותר להשתמש בכלי זו לכתחילה כדין ששים בשפע', והחרס בטל בס, המתכותל

.('ט ז"ד צ"ע יו"שו' ע)

ד "יו)ש "בערוה' כ, כלים של מתכת שיש ציפוי בפנים וספק לנו אם הוא של חרס

דלאו כל אדם בקי היאך לעשות )שהוא הפסד רב ללבנם כיון ( ז"א סקכ"קכ' סי

ח גמור "כיון שדעת כמה פוסקים דגם כ, ע"פ מעל"להקל להגעילם ג, (שלא יבקעו

דלא ונהי דלכתחילה חלילה לנו לעבור על דברי הטור וסייעתו , ג"מהני הגעלה כה

.וא של מתכות העלה להקלמ בספק חיפוי חרס ועצם הכלי ודאי ה"מ, מהני

כמה , שמעורב עם חרסי אדמה ונעשה גוש אחד' ולענין כלים של ברזל וכדו

טומאה שהולכים ' מהל' ומביאין ראי, אחרונים העלו לדינא שהולכים אחר הרוב

ושמו , ע שבטומאה תלוי בשם הכלי בלבד"צ' הראי' ולכאו, בכלי מעורב אחר רובו

פ מעורב בו חרס שהתורה מעידה עליו "כיון דעכ ד"כ בנידו"משא, נקבע אחר רובו

ל "ואולי י, שאין בליעותיו נפלטות היינו צריכים להחמיר כל שיש מו קצת חרס

ה "דאם מיעוטו של חרס תמיד יש ששים נגדו ומשו, ליישב הדין ולאו מטעמייהו

כשהוא מחצה על ' ואולי אפי, לכתחילה כדין ששים בשפע' אפי אפשר להגעילו

. כ דינו כן"מחצה ג


בענין מצות זכירת יציאת מצרים

הרב מיכל לויטנסקי יקאגאשט

ל העם זכור את היום הזה אשר יצאתםויאמר משה א"ג כתיב "ג פ"בפרשת בא פי

,י"רש' ופי" אתכם מזה ולא יאכל חמץ' ממצרים מבית עבדים כי בחזק יד הוציא ה

וצריך ביאור דאי פסוק זה הוא המקור ". למד שמזכירין יציאת מצרים בכל יום"

".ולא יאכל חמץ"מהו הביאור בהמשך הפסק של , מ בכל יום"למצות זכירת יצי

שיש מצות " והגדת לבנך"למד מ( א"מ ה"ז מחו"ז ובפ"מצוה קנ)מ "ם בסה"הרמב

זכור את היום הזה אשר יצאת "מהפסוק של , אמנם, מ ולספר לבנו"סיפור יצי

. ואפילו בינו לבין עצמו, למד שכשאין לו בן צריך לספר לאחרים" ממצרים

ל למה כתיב הכא הלאו ע, ם"וצריך להבין לדעת הרמב. י"ממכילתא דרשב, ומקורו

.או למה לא כתיב שתיהן, ולא מצות אכילת מצה, אכילת חמץ בדוקא

למדו מצות : ל בברכות יב"שחז, ל"י הנ"על רש' הק( א"מצוה כ)המנחת חינוך

למען תזכור את יום ( "ג"ז פ"פט), מ בכל יום מפסוק בפרשת ראה"זכירת יצי

סוק של י מצוה זה מהפ"כ למה הביא רש"וא, "צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך

.ו"ועוד שבמכילתא מבואר שפסוק זה קאי על ליל ט". זכור"

" זכור"ש, ישמעאל' י שמקורו הוא מהמכילתא דר"ם שיק רצה ליישב רש"המהר

.מ בכל יום"מלמד שמזכירין יצי

אין לי " 'ויאמר משה אל העם זכור וגו"הוא דלשון המכילתא, יש לעיין בזה, אמנם

למען תזכור את יום צאתך מארץ "' ילות מנין שנאמ בימים בל"אלא שמזכירים יצי

כ אי "ימי חייך הימים כל ימי חייך הלילות כדברי בן זומא וא" מצרים כל ימי חייך

".זכור"למה צריכים " למען תזכור"יודעים ימים ולילות מ

לא הוה ציווי של " למען תזכור"ד' פי, ה מזכירין"ח בברכות שם ד"שהצל, ל"וי

לא תאכל "דכתיב , וקאי אתחילת הקרא, טעם המצוות בחג הפסח אלא נותן, זכירה

עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני כי בחפזון יצאת מארץ מצרים

שעושין כמה דברים בחג הפסח כדי לעשות רושם עלינו , דהיינו" 'למען תזכור וגו

מ "לזכור יצי ורק ממילא שמעינן מצוה, מ כל ימי ולילי השנה"י זה נזכור יצי"שע

. א"ש ה"ג מקר"ם בפ"כדמובא ברמב, בכל יום

ישמעאל שצריך הפסוק של ' ל שזה ההסבר בהמכילתא דר"ז שמעתי דאפש"לפי

למען "כיון שפשטות הקרא ד. מ בכל יום"ללמד שיש מצות זכירת יצי" זכור"

ורק אחר גילוי הקרא שיש , בא רק ליתן טעם להמצוות שעושין בחג הפסח" תזכור

ש "כ א"וא. כ"מ בכל יום אפשר ללמוד שיש מצוה זו בכל לילה ג"ת זכירת יצימצו


". למען תזכור"ולא מ" זכור"מ בכל יום מ"י המקור לזכירת יצי"מה שהביא רש

למען "מ בלילות הביאה רק מ"והמשנה בברכות שבאה בעיקר למצות זכירת יצי

".תזכור

ישמעאל אי ' תא דרי והמכיל"בין המכילתא דרשב' שיש מח, בפשטות משמע

ם "ישמעאל והרמב' י בא מר"ורש, ו או על כל ימי השנה"הולך על ליל ט" זכור"

. י"מרשב

קאי על ליל " זכור"ם שיק כתב שעיקר הקרא ד"המהר. ל שלא חלקו"אבל אפש

בלשון " זכור"אלא מדכתיב " ולא יאכל חמץ"פסח כמו שראינו בהמשך הקרא

י מסכים "כ אף רש"וא. והמזרחי' גור אריהווה משמע בכל יום כמו שביאר ה

ם מסכים "וגם הרמב" ולא יאכל חמץ"ש הסמיכות ל"ו וא"קאי אליל ט" זכור"ש

שמלמד אף " למען תזכור"הולך על כל יום רק שהביא הפסוק של " זכור"ש

.בלילות

כ מצוות אכילת מצה כמו דכתיב אצל "ג" זכור"כדי ליישב למה לא כתיב אצל

לעשות ' בפרשת ראה התכלית הי. ל שיש חילוק בתכלית הקרא"י" למען תזכור"

כ צריך לכתוב הרבה דברים כדי לעשות "מ כל השנה וע"דברים שיכול לזכור יצי

ו "הרושם שיכולים לזכור כל השנה אבל בפרשת בא שעיקר הקרא בא על ליל ט

. לא צריך רק לכתוב מצוה אחד

י החשק שלמה בפסחים "ש עפומה שבחר דוקא הלאו של אכילת חמץ אפשר לפר

" לא יאכל חמץ"שהביא שיש חיוב נשים בהגדה מן התורה ממה שכתוב :( קטז)

שכל מי שאסור לאכול חמץ , ללמד, "זכור את יום הזה אשר יצאתם ממצרים"ליד

בכלל מצות סיפור ויותר טוב לעשות לימוד זה מהלאו ולא ממצות אכילת מצה

.ור לאכול חמץשמצוה זו לנשים גופא נלמד מהאיס


י"ונט ואחר כך קרבנו המקום לעבודתו

מאנדלבויםחיים הרב יקאגאשט

, ת על שהוצאתנו מארץ מצרים"הכל יודעים שאנו מחויבים להכיר טובה להשי

' הלא הוא ית, ואיכא קושיא מפורסמת דמדוע מחויבים להכיר טובה עבור זה

ל דאנו מחוייבים להכיר טובה גם על "המהר' ותי, הכניסנו לתוך עול השיעבוד

את מצרים היה שהלא תכלית יצי, שגם זה היה טובה עבורינו, שהניסנו למצרים

ולכן היינו , ז דבר נקל"ואי, ת"אנו נחשבים לעבדים להשישבזה , קבלת התורה

, כ מלבד החירות"וא, כדי להתלמד איך להיות עבד, צריכים להיות עבדים במצרים

.ת"שהשתא אנו יכולים להיות עבדים להי, גם על השיעבוד חל חובת הכרת טובה

' ע, שיטות טעמו הוא ענין של עבדות שלפי איזה, איכא מצוה מדרבנן מיוחדת

כי משי ידיה לימא ושם איתא , בענין ברכות שנתקנו לאמרם כל בקר:( ס) ברכות

, ואינו מבואר שם טעם הנטילה, ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו על נטילת ידים

לפי שידיו של אדם עסקניות הם ואי אפשר ל "וז( ג"כ' ט סי"פברכות )ש "רא' וע

' תיקנו ברכה קודם שיקרא ק״ש ויתפלל וכו, בשר המטונף בלילהשלא ליגע ב

דחייב ,ונראה שאם אין לו מים ומנקה את ידו בצרור ועפר שמברך על נקיות ידים

מזה יש , דכתיב ארחץ בנקיון כפי.( טו)אדם לנקות ידיו בשעת תפלה כדאמר לעיל

נוטל ידו מברך ללמוד דהוא הדין בתפלת המנחה ובתפלת הערבית אם עשה צרכיו ו

ם כי אם לסעודה ולתפלה כי ידלא נתקנה ברכת על נטילת יד' על נטילת ידים וכו

ס "ח ר"או ז"ט' ע, לברךקודם מנחה וערבית יש ' כ דאפי"ובמש), ל"עכ הך דהכא

אבל בשאר תפילות דאינו , כמו בשחר, שתיקנו ברכה רק במידי דשכיח דדעתו 'ז

(ז"נו ברכה עלא תיק, שכיח שיהיו ידיו מלוכלכות

ניעור כל ' ש אם הי"אליבא דהראד' שכ( ב"סקי' ד' א סי"מובא במג)ח "בב' עו

, משום לא פלוג, עדיין חייב ליטול ולברך, התקנה דאין שייך אז טעםג "אע, הלילה

דכיון , שביאר שיטתם( ט"שם סק)ז "ט' וע, (ג"שם סי)א "ע ורמ"דלא כהשוו

היכא , איסור כשמברך בידים מטונפותדטעם התקנה הוא משום חשש שיעבור

.ש התקנה"ל, דליכא חשש זה

ת "אבל בשו, (ל"שיטתו הנל) צ כלי כיון שאינו אלא משום נקיון"דא' ש כ"וברא

קצת דמדומי 'י "והביא הב, י כלי"הביא המנהג ליטול ע( י"מובא בב)א "הרשב

נה עליהן כל אמר רב נוטל אדם את שתי ידיו שחרית ומת( :קו)חולין ' מגמ' האיר

י "ומהני אף לנט, (כשהוא נזהר לשמור ידיו מליגע במקומות המטונפות) היום כולו

אינה אבל, כ בעינן כלי"כ משמע דשחרית ג"וא, ולסעודה ודאי בעינן כלי, לסעודה

' ע) י כלי אף אם אינו מחויב בכך"היכא דנטל בבקר ע אולי מייריד, ראיה גמורה

. (דרישה שם


שקודם שבא לעבוד , י בבקר"טעם אחר לנט' כ( א"ז שם סק"בט מובא)א "והרשב

ודמי לכהן שנוטל , תקנו שיטול ידיו משום שנעשה כבריה חדשה, ת בתפילה"השי

, ד בודאי בעינן כלי דומיא דכיור"ולפי. ידיו מן הכיור קודם שעובד עבודה במקדש

דיו בכל מידי חייב לנקות י, בדליכא מיםאך , וגם בעינן מים דוקא דומיא דכיור

ובודאי ליכא , ז"אבל ליכא מיוחדת ע, משום דאסור לברך בידים מזוהמות, דמנקי

אף דלא , א אם היה ניעור כל הלילה"דלהרשב( ט"שם סק)ז "הט' וכ. ז"ברכה ע

כיון שלא נתקנה משום , חייב ליטול ולברך משום לא פלוג, נעשה בריה חדשה

(.ל"ש הנ"הרא' כשי)חשש איסור

ואליבא , א חייב ליטול ולברך"אליבא דהרשב, בניעור כל הלילה, ולהלכה

וספק ברכות , ז אינו יכול לברך"ח חייב ליטול ולברך אבל להט"ש להב"דהרא

, שיש עצה להוציא עצמו מפלוגתא (שם)א "רע' אבל ע. ( ל"ב שם סק"מ' ע) להקל

בחייש גם קודם שאר תפילות "דאליבא דהרא, אם עושה צרכיו קודם שמתפלל

דלא גריע , ש צריך לברך"להרא, וידיו מטונפות, כ בעשה צרכיו"וא. ליטול ולברך

פ "א ממנ"אבל הלא להרשב, ל הכי"א לא ס"ואף שהרשב. מקודם תפילת מנחה

.ע"לכויכול לברך ו ,ל"וכנ ,דהלא איכא לא פלוג, צריך לברך בניעור כל הלילה

, זוהרפ ה"ע חריתבהא דמחויב ליטול ידיו בש שלישיתי שיש טעם "ב 'כו

וכשניעור , ושורה עליו רוח רעה יוצאת ממנונשמתו דכשאדם ישן

וצריך ליטול כדי להסיר ,שנשמתו חוזרת אליו נשארה הטומאה על ידיו

פעמים שרק בעניו ' וח רעה צריך ליטול ידיו גובעבור ר. רוח רעה מעליו

דאיכא (:שבת קט)' גמב דאיתאי מארחות חיים "בהביא הו .סר מעליו זה

ומזיק לאדם אם נוגע על ידיו בלילהששורה רוח רעה ששמה בת מלך

ע הרב שלומד "י בשו"וע. פעמים' אם לא שיטול ידיו ג בשום פתח בגופו

דוקא בת מלך שורה עליוד ל"הנ הזוהרפ "ע כוונת הגמרא בענין בת מלך

בדרישה ' ועי. להכא כלל בת מלךאין ענין ד, י חולק"אבל הב ,כשישן

, בניעור כל הלילה[ א, לשאר טעמי הנטילה, מ בין טעם הזוהר"נ' ג שיש

, אם ישן בלילה [ב .צ לברך"ולהזוהר אי, צריך לברך' הגמטעם דל

אם צריך ליטול ידיו עוד פעם כשיאיר , והשכים בעוד לילה ונטל ידיו

ואילו להזוהר בוודאי , רק בסוף הלילה' אפשר ששורה אפי' דלהגמ. היום

דלטעם , בישן ביום[ ג. כיון שלא הלך לישון עוד פעם, ידיוצ ליטול "אי

' כו .צריך ליטול, דתלוי בשינה, ואילו להזוהר, צ ליטול ידיו"אי' הגמ

מ בין טעמי "איכא נעוד ו. ש בדרישה"עיי, טעם הזוהרחשש לע "שושה

ש "וע, דלהזוהר צריך ליטול ידיו מיד. וטעם הזוהר, א"ש והרשב"הרא

אבל . בחומר האיסור אם משהה עליו רוח הטומאהבזוהר שמפליג

ובאמת כן משמע . ליכא שום נחיצות ליטול מיד, א"ש והרשב"להרא

וברכה של נטילת ידיו אינה נמנה , שסידר כל ברכות השחר', בגמ

. פעמים' ברכות שצריך ליטול ידיו ג' וכן אינו מוזכר בגמ. בתחילת הסדר


ין בפוסקים שמביאים שמנהג ועי .ל מטעם הזוהר"לא ס' ומשמע דהגמ

לסמוך על , ויתכן דהמנהג. העולם שאינם מקפידים ליטול מיד בשחרית

' ואף שבודאי מנהג העולם ליטול ג .ל מהזוהר"הגמרא דמשמע דלא ס

נהגו להחמיר , אפשר דכיון דזה דבר קל, (ב"ע שם ס"ה בשו"וכ) פעמים

ז "אם אי' אפי, רר ששורין על הידים בבק"או משום רו) כהזוהר בענין זה

' ם שאינו מביא ענין ג"ברמב' ועי, ח"ב שם סק"מ' ע, עיקר טעם התקנה

ולא ', ל כהגמ"משמע דס, ודם אינו מביא שצריך ליטול ידיו מיד, פעמים

(.כהזוהר

או ,ופרטותיה, בכמה דקדוקיה, ל"נו חזהרי מבואר מצוה שלימה שתק

תווקר בא לעבוד עבודאו שאדם בב, משום זהירות בנקיון כפים לתפילה

או משום ענין טומאה השורה עליו ,בבית המקדשן דומיא דכה, בעולמו

כ נכון לחשוב "וא, מצות צריכות כונהידוע דו .או בלילה תובשעת שינ

ביום ' הוא עומד לעבוד את ה, א"דלדעת הרשב, בבוקר כשבא ליטול ידיו

.ומשום כך הוא בא ליטול ידיו, זה


בענין מצות שמחה ביום טוב

אליהו פליישער הרב מרדכי דענווער

'ענף א

אלמנה מאי איכא , אמר אביי אשה בעלה משמחה, :(דף לד)איתא בקידושין [ א

לשמחה משלו , ל"ז( יה אצלוה בשרו"ד)י "ופרש. כ"ע, למימר בשרויה אצלו

.ל"עכ, במאכל ומשתה וכלי פשתן

, ק קיים"ת דהיינו בזמן שאין ביהמ"וקשה לר, ל"הקשו וז( ה אשה"ד)' ובתוס

כדמוכח בערבי פסחים דקאמר אנשים בראוי להם ביין ונשים בראוי להם בבגדי

שנאמר וזבחת , ק קיים אין שמחה אלא בבשר"אבל בזמן שבהמ', צבעונים וכו

הרי . י"רש' ש מה שהקשו עוד על שי"ועיי. ל"עכ, שלמים ואכלת שם ושמחת

ולא בשום דבר אחר בין , ק אין שמחה אלא בבשר"דבזמן ביהמ', תוס' מבואר בשי

כגון , משמע שיש שמחה בשאר דברים, י"אמנם לדעת רש. לאנשים בין לנשים

.ע במאי פליגי"וגם צ', התוס' כקושי, ע"י צ"ודעת רש. בגדים ותכשיטים לנשים

היא , השמחה האמורה ברגלים, ל"וז( א"חגיגה ה' א מהל"פ)ם "כתב הרמב[ ב

וזבחת ' שנ, ואלו הן הנקראין שלמי שמחה, שיקריב שלמים יתר על שלמי חגיגה

. ל"עכ, ונשים חייבות במצוה זו, אלקיך' שלמים ואכלת שם ושמחת לפני ד

לא בשמחה שתשמח עם בעלה א לא בקרבן א"א, ל"ד שם השיג עליו וז"והראב

.ל"עכ, שתעלה עמו והוא ישמח אותה

ל שאין לה "ד חולק וס"והראב, ם שנשים חייבות בשלמי שמחה"הרי שדעת הרמב

.חיוב קרבן רק שתשמח עם בעלה ובעלה משמחה

' ו מהל"פ)וכך כתב , ל שיש חיוב על הבעל לשמח את אשתו"ם ס"אמנם גם הרמב

אדם להיות בהן שמח וטוב לב הוא ובניו ואשתו ובני וחייב , ל"וז( ח"י-ז"ט י"יו

פ שהשמחה האמורה כאן היא "אע', ת בחגך וגוושמח' ביתו וכל הנלוים עליו שנ

חגיגה יש בכלל אותה שמחה לשמוח הוא ' קרבן שלמים כמו שאנו מבארין בהל

, הקטנים נותן להם קליות ואגוזים ומגדנות, כיצד. א כראוי לו"ב כאו"ובניו וב

והאנשים אוכלין בשר , והנשים קונה להם בגדים ותכשיטים נאים כפי ממונו

, ומבואר מדבריו. ל"עכ, אין שמחה אלא בבשר ואין שמחה אלא בייןושותין יין ש

וגם משמע שחיוב זה מוטל , מלבד דין קרבן, שיש חיוב על הבעל לשמח את אשתו

אמנם מדברי . כ לענין קרבן שניהם חייבין"משא, על הבעל דוקא ולא על האשה

.חהשיש חיוב על האשה לעלות ולשמוח עם בעלה והבעל משמ, ד משמע"הראב


. חיובים שלמדין מושמחת בחגך' ם נראה פשוט שיש ב"הרמב' ובביאור שי[ ג

. מקרא דוזבחת שם שזהו קיום של שמחה' דילפי, הוא חיוב שלמי שמחה, חדא

( ט"ס' ח וסי"ס' סטענסיל סי)ח "הגר' ובחי. חיוב לשמח בכל מיני שמחה, ועוד

והגדיר , ברי חולשמחת קדשים דקרבנות ושמחה דד, דיני שמחה' איתא שיש ב

.ושמחת חול היא שמחה עם היום', ששמחת קרבנות היא שמחה עם ד

שיש דין , ם כדברינו"כ דייק מהרמב"ג( י"חגיגה ה' ב מהל"פ)אבי עזרי ' ובס

.ש"עיי, הקרבת קרבן וגם דין שמחה עם שאר מיני שמחות

ת שאין לומר שיש חיוב הקרב, א שחולק"בסוף הספר שהביא אגרת מהחזו' ועי

, ל"ואמנם כתב הרב שך זצ. ם"כ בדברי הרמב"ש מש"ועיי, קרבן בשביל שמחה

.ולכן לא נמנע מלכותבם, מקור ברוך' שכדבריו איתא בס

שהבעל ' וכיון דאיתא בגמ. רק דין אחד, דינים' ל שיש ב"ד לא ס"ל שהראב"כ י"וא

י"מוכח אין דין קרבן על האשה רק חיוב על הבעל לשמחה ע, משמח את אשתו

ע לקמן "וע. כ שאין החיוב בהקרבה אלא באכילת בשר הקרבן"ובע, הקרבן

.ד"הראב' בביאור שי

י בטוב "ם יש ליישב דברי רש"פ דברי הרמב"דע. 'י ותוס"רש' ובזה נבוא למחל[ ד

דקידושין קאי בדין ' וסוגיית הגמ, דיני שמחה' ל שיש ב"י ס"דגם רש, טעם ודעת

. י"וכדברי רש, רות מזה והבעל חייב לשמחהונשים פטו, שמחה דכל מיני שמחה

ובזמן , י קרבן"ק הוי דין שמחה ע"ובזמן ביהמ, ל שיש רק דין אחד"ס' אמנם תוס

.י כל מיני שמחה"ק הוי ע"שאין ביהמ

מ פליגי עליה "מ, ד שיש רק חד דין דשמחה"ל כהראב"ס' אלא דנראה דאף דתוס

דאין אבלות ' על הא דאמרי( ה עשה דיחיד"ד: ק דף יד"מו)' בתוס' דעי. בחדא

דאי אבילות דמעיקרא אתי עשה דרבים דושמחת ודחי עשה דיחיד , ט"ביו

ל "כ הול"דאל]דמשמע דבאבילות איכא עשה דאורייתא ' ודייקי התוס, דאבילות

לי דשמחת הרגל ' מיהו נר, ל"ד כתבו וז"ובא, [דעשה דאורייתא דחי עשה דרבנן

', ל להתוס"הרי דס. ל"עכ, חה כדאיתא בחגיגהנמי דרבנן ושמחת היינו בשלמי שמ

ד לא "אמנם הראב. י דבר אחר"י קרבן ולא ע"דעיקר דין שמחת הרגל הוא דוקא ע

ם מבואר שהוא דין "ומהרמב, ט"יו' ם בהל"וגם לא חלק על הרמב, חילק כן

.פ זכר לדבר יש"לדבר עכ' אם אין ראי' ואפי, דאורייתא

דיין הוי ( ה במה"ד. דף קט)ובפסחים :( דף לד) בקידושין' ובאמת אף דכתבו התוס

.ע במה הדבר תלוי"וצ, לא אמרו שהוא מדרבנן, ז"דוקא בזה

ט אם יש דין "חקר בענין שמחת י( ה"ס' סי)' ואשר נראה בזה דהנה בשאגת ארי[ ה

, וכתב. היינו שדין קרבן היינו שמחה פרטית, שמחה כללית או שמחה פרטית

פ בלא זה יש בכל עת ובכל שעה מצוה "עכ, להביא קרבןפ שיש מצוה נוספת "שאע

דיש להבין , ל"הנ' ונראה דבזה יש לתלות מחל. של שמחה כללית בכל מיני שמחה


שיש דין , א"כדברי השאג .א: אופנים' ושמחה כללית בג, ענין שמחה פרטית

ט "שכל מצות שמחת יו .ב. ודין קרבן הוא למצוה נוספת, שמחה כללית בכל עת

שיש מצות .ג. ואין שום מצות שמחה כללית מדאורייתא כלל, רק דין קרבןהוא

, ובזמן ששייך שמחה פרטית דקרבן אין דין שמחה כללית דכל מיני שמחה, שמחה

א "ורק בזמן שא, י השמחה פרטית אם אפשר לקיימה"שמצות שמחה הוקבעה ע

.לאכול בשר קרבן שייך כל מיני שמחה

מצות שמחה הכתובה בתורה , ז הוי מדרבנן"מחה בזהק דש"במו' ל דלתוס"כ י"וא

ל דדין שמחה בעצם "בפסחים וקידושין ס' ותוס, היא רק שמחה פרטית דקרבן

, י בשר קרבן"שייך להיות כללית אלא שהחיוב קרבן קובע שתתקיים דוקא ע

י "א לקיימה ע"ק יש דין שמחה פרטית וא"ז שיש חיוב קרבן בזמן ביהמ"דהיינו שכ

ק שפיר הוי שמחה כללית ומתקיימת בכל מיני "ובזמן שאין ביהמ, שמחהכל מיני

.שמחה

' דהנה לפום ריהטא היה נראה לפרשה כמו שפי. ב"ד עדיין צ"אמנם דעת הראב

לא בקרבן אלא , ל"וז' שכ. אלא דכשנעיין בלשונו מבואר שזה אינו', בדעת תוס

רק דבזה , ם"בדיש חיוב על האשה עצמה וכדעת הרמ, ומשמע. ל"עכ, בשמחה

אמנם . ד הוא חיוב שמחה כללית"ולהראב, ם הוא חיוב קרבן"דלהרמב, חולק

שתשמח עם בעלה שתעלה עמו והוא , ל"וז' שכ, בהמשך דבריו נראה כסותר עצמו

גם . הרי מסיום דבריו משמע שהחיוב הוא על בעלה לשמחה. ל"עכ, ישמח אותה

ב הוא זה לשמוח דוקא עם דאיזו חיו, ב"כ שתשמח עם בעלה שתעלה עמו צ"מש

.וגם איזה חיוב הוא זה שתעלה עמו, בעלה

קידושין ' דמסוגית הגמ. והנה באמת מצינו מבוכה בחובת האשה במצות שמחה[ ו

, בזה' מצינו מחל:( דף ו)ה "ר' ואילו בגמ. ג"ע שהז"ט היא מ"דשמחת יו, מבואר

הא לא מיחייבא ' מי אמרי, זירא אשה מה היא בבל תאחר' בעי ר, שם' ל הגמ"דז

וכיון דלא מיחייבא למיסק לא , ל"י וז"ופרש]בראייה או דלמא הא איתא בשמחה

או דלמא מיחייבא למיסק משום שמחה דכתיב , שייך בה זמן רגלים לבל תאחר

', ק קיים אין שמחה אלא בבשר שלמים וכו"ושמחת בחגך ואמר מר בזמן שביהמ

ומי אמר אביי הכי והאמר אביי , שמחהל אביי ותיפוק ליה דהא איתא ב"א, [ל"עכ

.'ל הגמ"עכ, זירא קאמר' לדבריו דר, אשה בעלה משמחה

זירא ' דלר, שנויה' ט במחל"ומבואר דשאלה זו אם נשים חייבות בשמחת יו

ע "שהרי בקידושין מבואר דטעמא דנשים פטורות מפני דהוי מ, ז"ע לר"וצ. חייבות

ואי לא נימא הכי יש , על הבעל ואיברא שהקרא חייבן אבל זה קאי, ג"שהז

.ג"ע שהז"שם דנילף מיניה שנשים חייבות במ' הגמ' להקשות קושי

, ל"כתב וז( ף"בדפי הרי: דף טז)האיש מקדש ' ן ריש פ"דהנה הר, ואשר נראה בזה

', ורבי' ג דאשה אינה מצווה בפרי"דאע, דמצוה בה יותר מבשלוחה' אשמעינן מתני

הרי מבואר . ל"עכ, מסייעת לבעל לקיים מצותומ יש לה מצוה מפני שהיא "מ


כ "וא. חשובה כעושה מצוה, י שהיא מסייעת לבעל לקיים מצוותו"ן דאשה ע"מהר

אבל מצות בעלה , שאין על האשה חיוב קרבן, ד"ק הראב"ל דה"ה כאן י"ה

ולכן צריכה היא לעלות עמו והוא , מחייבתה לשמוח כדי שהוא יקיים מצוותו

.משמחה

דאין אשה , זירא מודה לאביי' ל דגם ר"די. ל"ה הנ"בר' לבאר דברי הגמ ובזה נבוא

, אלא דבזה פליגי, מחוייבת בשמחה מצד עצמה רק שיש חיוב על בעלה לשמחה

רק שיש חיוב על הבעל לעשות , ל דאין חיוב על האשה כלל מחמת בעלה"דאביי ס

בעי ליה אם מה ומי, ל דיש עליה חיוב לסייע לבעלה"זירא ס' ור, מעשים לשמחה

נותן , ד"והיינו שמחוייבת לעלות עם בעלה וכדברי הראב, שמחוייבת לסייע לבעלה

דהרי יש לה חיוב לאכול מהקרבן עצמו ולא , ז השיב אביי"וע. לה דין בל תאחר

פ זה ודאי "עכ, ואף שחיובה לאכול אינו מצד הקרבן אלא מדין סיוע, רק לעלות

או דלמא , ל"וז( 'ה מי אמרי"ד)י "כ רש"כמשו, חשוב ובאת שמה כמו אצל אנשים

ק קיים "מיחייבא למיסק משום שמחה דכתיב ושמחת בחגך ואמר מר בזמן שביהמ

ד אלא "ל כהראב"י לא ס"ואף דרש]ל "עכ', אין שמחה אלא בבשר שלמים וכו

פ דבריו שייכים לאביי "עכ, ז"י כאן אזיל בבעיא דר"ורש, לעיל' ם כדפרי"כהרמב

ז מיבעיא ליה אם החיוב לעלות הוא קיום דובאת "נמצא דר[. ק"ודוד "הראב' בשי

ואביי השיב לו דהוא חיוב אכילת קרבן וזה ודאי , כ הוי רק חיוב עלייה"דא, שמה

ל "אבל הוא עצמו ס, ז"אמנם אביי אמר כן רק אליבא דר. שייך לדין ובאת שמה

ז לא "פ גם לר"ועכ. וכדאמר בקידושין, דאין חיוב על האשה כלל לסייע לבעלה

ע רק דין "שאין לה חיוב בפנ, ג"ע שהזמ"ממצות שמחה שנשים חייבות במ' ילפי

.לסייע את בעלה

' ז איננו שוה לנו בשי"אמנם כ, ד"הראב' ה כשי"בר' ועד כה ביארנו הגמ[ ז

ואשה מחוייבת בדין קרבן רק , ל שיש דין שמחה ודין קרבן"ם דביארנו דס"הרמב

, ה נראה דקאי לענין חיוב קרבן"ר' ובגמ. יני שמחותלא בדין שמחה של כל מ

ל בקידושין דאשה "ומבואר דאביי דס, ל דאין דין זה נוהג באשה"דאביי ס' ואמרי

זירא ' ומאידך גיסא אביי לדבריו דר, ל שאין לאשה חיוב קרבן"בעלה משמחה ס

כ קשה טובא"וא, ז שייכת בדין קרבן וגם בדין שמחה כללית"קאמר דמשמע דלר

.ם שחילק בין דין שמחה כללית לדין קרבן"על הרמב

ם "שם להרמב' ל דברי הגמ"הרב שך זצ' פי( י"חגיגה ה' א מהל"פ)אבי עזרי ' ובס

לא קרינן כאן , זירא היא דכיון דאין חיוב קרבן ראיה על נשים' דספיקת ר. א"באופ

פ "עכ ואף שיש עליה חיוב קרבן, דכתיב ביה ובאת שמה והבאת שמה, ובאת שמה

ממילא , פ צריכה לבא להקריב שלמי שמחה"או כיון שעכ, אין עליה חיוב לבא שם

וסברה , ל דהא איתה בשמחה"תיפק, ז השיב אביי"וע. נכללת בקרא דובאת שמה

וזהו חיוב לבא , דבא אביי לומר שיש עליה מצות שמחה לאכול בשר קדשים' הגמ

דלדבריו ' ומתרצי, ם פטורות מזהל דנשי"דאביי ס' הגמ' ז הק"וע. 'ולשמוח לפני ה

ז דקאמר מצד החיוב הקרבה "אלא דלר, ז חולק על אביי"לא דר' פי. ז קאמר"דר


. בא אביי לומר דפשיטא דנכלל בובאת שמה, ומסופק אם זה נקרא ובאת שמה

שנשים חייבות בבל ( ד"מעשה הקרבנות הי' ד מהל"פי)ם "וסיים דלכן פסק הרמב

.ז"דפשיטא ליה מה דמספקא ליה לרהיינו דפסק כאביי , תאחר

ואחת , וכתב כמה השגות על זה, א שחולק"אבי עזרי הביא אגרת מהחזו' ובסוף ס

מן ' ז כא"ז דאביי פושט ספיקת ר"מהן הוא דלא יתכן לפרש לשון לדבריו דר

.ס מצינו לשון לדבריו לומר שחולק עליו"דבכל הש, הצדדים

ל "ז חולק על אביי וס"דלעולם ר, יפ דרכו של האבי עזר"ואפשר ליישב ע[ ח

' כ תקשי לך קוש"אמנם א. ל שחייבות רק בקרבן"ואביי ס, דנשים חייבות בשמחה

' ל כדפרי"ז ס"ל דר"וי. ג"ע שהז"בקידושין דנילף מיניה דנשים חייבות במ' הגמ

ז "ל לר"ומספק, דכיון דבעלה חייב לשמחה גם היא חייבת לעלות, ד"לעיל להראב

שיש עליהן חיוב לעלות , ז"ואביי השיב לדבריו דר. ובאת שמהאם זה נכלל ב

אבל , דזהו חיוב שמחה ממש עליהן מדין מסייע ופשוט שחייבות, מחמת בעליהן

ז קאמר "אלא דלדבריו דר, ל שחייבות לעלות מדין הקרבן"באמת אביי עצמו ס

תאחר ם פסק כאביי ויש בהן דין בל "והרמב, דיש להן חיוב שמחה מצד דין מסייע

.מצד החיוב קרבן

ז למה לא נקט החיוב קרבן שהוא עיקר חיוב לנשים "ס לר"אלא דעדיין קשה דסו

.ולא מצד בעליהן

ל דרק "די, ם שנשים חייבות בקרבן אינו דבר מוסכם"ל דדין זה של הרמב"ונדצ

ל דנשים "וס, ל דיש רק חיוב אחד והוא דין שמחה כללית"ז ס"ל כן אבל ר"אביי ס

ולאביי פשוט . ל דאין דין מסייע אבל יש דין קרבן"ואביי ס, ין מסייעחייבות מד

, ל מפני שיש רק דין מסייע"ז מספק"ור, דהך חיוב קרבן נכלל בקרא דובאת שמה

.'ואביי השיב דזהו חיוב שמחה וממילא פשוט דיש דין ובאת שמה וכדפרי

' בס' דיעוי. הבפסחים שהתחלנו ב' זירא נראה שיוצא מגמ' אביי ור' ומקור למחל

ק אור התורה "כעת רב בק, א"משה גולדברג שליט' ג ר"מהרה)מנחת משה

הברייתות המובאים ' בין ב' ורצה לחדש שיש מחלו, זו' שהאריך בסוגי, (בפיניקס

ילפא מקרא דושמחת בחגיך ולא הביא קרא דוזבחת , דברייתא ראשונה. שם

ל רק "והך ברייתא ס, חהאלקיך שהוא המקור לשלמי שמ' שלמים ושמחת לפני ד

', אבל ברייתא שני. י הבאת קרבן"דין שמחה כללית ולא שחייב לשמוח דוקא ע

. ל שיש דין קרבן דוקא"וזבחת שלמים ס' שהביאה קרא דהר עיבל דושמחת וכו

.זו' ש שכתב דרך אחרת בסוגי"וע

דיש , ל כברייתא קמייתא"זירא ס' דר. זירא' אביי ור' ז עולה כמין חומר מחל"ולפי

, פ מדין מסייע"ל שיש חיוב על הנשים עכ"ז ס"וביארנו דר, רק דין שמחה כללית

הברייתא שלא הזכירה שהבעל משמחה רק אנשים בראוי ' ונראה שדייק כן מל

דאביי שעל הבעל לשמח את ' ז מודה לתי"ובאמת ר', להם ונשים בראוי להם וכו


ן על האשה להיות בשמחה אבל מדהשמיטה הברייתא דין זה משמע שיש די, אשתו

, דהוא דין קרבן דוקא', ל כברייתא שני"אמנם אביי ס. 'והוא מדין מסייע וכדפרי

רק , שיש דין מסייע לנשים במצות שמחה כללית' מברייתא שני' אין ראי' ולדידי

י "ז יש ענין מיוחד של שמחה ע"ואיברא דגם לר. חיוב קרבן עליהם בעיקר המצוה

וכן . זו עיקר מצותה רק אופן פרטית לקיום המצוה כללית ל שאין"אלא דס, קרבן

ל דילפינן מהר עיבל שיש "רק דס, ם"הרמב' חלקים להמצוה וכדפי' לאביי יש ב

.זירא' ב במאי פליגי אביי ור"אלא דעדיין צ. 'דין מיוחד של קרבן וכדפרי

וא או שה, אם הוא דין להיות בשמחה, ל דהנה יש לחקור בהך דין בשמחה"ושמא י

הרי , אמנם להצד שעיקר הדין הוא עצם השמחה. דין לעשות פעולות של שמחה

', ב אנשים בראוי להם וכו"דחייב לשמח בניו וב' שהרי אמרי, כ יש גם פעולה"בע

ל שהפעולה הוא מעשה "די' ונר. הרי שיש פעולות מפורטות שצריך לעשות

בהא שאשה חייבת ובזה יש לנו הבנה אחרת . והשמחה הוא קיום המצוה, המצוה

ויש להוסיף שלענין נישואין שכתב . ]והוא שהמצוה נתקיימה על ידה, מדין מסייע

, ל בקובץ הערות"ר אלחנן ז"כתב הג, ן שהאשה שייכת להמצוה מדין מסייע"הר

כ האשה הוי חלק של "וא. שהביאה הוא מעשה המצוה ולידת הבנים הוא קיומה

.[ק"קיום המצוה ודו

ולכן מסתבר שהמצוה היא רק , ל שהעיקר הוא הפעולה"י סל דאבי"ז אפ"ולפי

פ התורה חייבתו "עכ, הגם שאין בזה שמחה בעצם עד שיאכלנה, להביא הקרבן

של המצוה שישמח הוא ' וחלק ב, בפעולות ששייכין לשמחה ולא בעצם השמחה

אין האשה חשובה , אמנם כיון שהיא רק הפעולה, כ הן פעולות שמשמחין"ג, ב"וב

הגם שהיא צריכה להיות עם בעלה כדי , ע שאין קיום המצוה נמצא בהכמסיי

אינה , י שהיא שמחה"פ כיון שאין קיום המצוה על ידה ממש ע"עכ, שישמח אותה

.חשובה כמסייע

ל דהמצוה היא רק הבאת "ס' וברייתא שני, הברייתות חולקים' ל דב"ז ס"אמנם ר

ולכן האשה חייבת ', ה וכדפריל שיש מצוה להיות בשמח"קרבן וברייתא ראשונה ס

.מדין מסייע

.ז"ז חולקים זע"ז ולר"הברייתות אינם חולקים זע' ויוצא שלאביי ב

'ענף ב

ימי החג עם ' ימי הפסח וח' ז, ל"וז( ח"י-ז"ט הי"יו' ו מהל"פ)ם "כתב הרמב[ א

וחייב אדם להיות בהן שמח וטוב , שאר ימים טובים כולם אסורים בהספד ותענית

פ שהשמחה "אע. 'ושמחת בחגך וגו' ב וכל הנלוים עליו שנ"ובניו ואשתו וב לב הוא

יש בכלל אותה , חגיגה' האמורה כאן היא קרבן שלמים כמו שאנו מבארין בהל

הקטנים נותן להם קליות , כיצד, א כראוי לו"ב כאו"שמחה לשמוח הוא ובניו וב


והאנשים , כפי ממונו והנשים קונה להם בגדים ותכשיטין נאים, ואגוזים ומגדנות

וכשהוא . אוכלין בשר ושותין יין שאין שמחה אלא בבשר ואין שמחה אלא ביין

', חייב להאכיל לגר ליתום ולאלמנה עם שאר העניים האומללים וכו, אוכל ושותה

.ל"עכ

מתוך דבריו נראה שיש לקנות בגדים ותכשיטים לנשים וקליות ואגוזים ומגדנות

או שיוצא אף בשאר דברים , אם צריך דוקא דברים אלואבל לא נתבאר , לקטנים

כ האנשים אוכלין בשר "אמנם ממש. רק שכתב עצות טובות מה שראוי להם

, משמע דוקא באלו, ושותין יין שאין שמחה אלא בבשר ואין שמחה אלא ביין

משמע דלנשים וקטנים אפשר בדברים ' ש אצל אנשים שאין שמחה וכו"וממ

.שם אינם אלא לעצה טובהאחרים והדברים שמנה

ר חייב "ת', ל דאמרי"הנ.( דף קט)פסחים ' ם כנראה בנויים על הגמ"ודברי הרמב

יהודה אומר ' ר, ביין, במה משמחם. ושמחת בחגך' ב ברגל שנ"אדם לשמח בניו וב

ונשים במאי תני , אנשים בראוי להם ביין, אנשים בראוי להם ונשים בראוי להם

בזמן , ב אומר"ריב' תני. י בבגדי פשתן מגוהצין"נין בארבינו בבבל בבגדי צבעו

וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני ' ק קיים אין שמחה אלא בבשר שנ"שביהמ

ויין ישמח לבב ' ק קיים אין שמחה אלא ביין שנ"ועכשיו שאין ביהמ, אלקיך' ד

.'ל הגמ"עכ, אנוש

יהודה ' נה וכשיטת רל כברייתא ראשו"דאי נימא דס, ע"ם צ"ולכאורה דברי הרמב

נ ליהוי יין לאנשים ובגדים "כ ממ"א, דאנשים בראוי להם ונשים בראוי להם

דאין ' ת דיליף מברייתא שני"וכ. לנשים או שניהם דוקא או שניהם לאו דוקא

כ גם נשים ליחייבו ביין שהרי לא חילק בין נשים "ב א"שמחה אלא ביין כדברי ריב

ז אין שמחה "משמע דבזה' ם כתב בשר ובגמ"ומה שיש לתמוה שהרמב. ]לאנשים

.[ע בסמוך"ע, בבשר

וכולל באמרו ושמחת , ל"וז, מבואר יותר מזה( ד"ע נ"מ)ם "המצוות להרמב' ובס

ומזה לאכול בשר בימים טובים , כ שמח בכל מיני שמחה"בחגך מה שאמרו ג

ולשתות יין וללבוש בגדים חדשים ולחלק פירות ומיני מתיקה לקטנים ולנשים

ולשון , ומה שיתחייב מהם יותר שתיית יין לבד כי הוא יותר מיוחד בשמחה', וכו

' ושם אמרו תני, ב ברגל במה משמחן ביין"גמרא פסחים חייב אדם לשמח בניו וב

כ אנשים בראוי להם ונשים "וכבר אמרו ג', ק קיים וכו"ב אומר בזמן שביהמ"ריב

', החלשים והעניים והגרים וכו ולשון התורה הוא שנכלול בשמחה זו. בראוי להן

.ל"עכ

ולא פירט שצריך בגדים דוקא לנשים , הרי שהביא כל הברייתות השנויות בפסחים

, אמנם הביא דין מיוחד ביותר. א בראוי להם"ויין דוקא לאנשים רק באופן כללי כ

וכן משמע ממה , א בראוי להם"ש דכ"ולכאורה זה נסתר ממ. ומשמע דדוקא יין

.ב מחוייבים ביין דוקא"תא שגם בשהביא הבריי


. ז"אף דפליגי זע' המצוות מביא כמה שיטות מהגמ' ם בס"ל שהרמב"ונדצ[ ב

ואפשר , ל כן להלכה"ט מוכח דלא ס"יו' דמדהשמיט דין יין אצל אשתו בהל

' בהל' וכדכ, נ דכך הוא אליבא דאמת"שהביאה להוכיח שיין מיוחד בשמחה ואה

, וביאור הענין נראה. לא שהוא במיוחד לאנשיםא, ט שאין שמחה אלא ביין"יו

אלא הוא חיוב , שהחיוב לשמח אשתו ובניו אינו דין לעשות פעולות לשמחם בלבד

ם וחייב אדם להיות שמח וטוב לב הוא ובניו ואשתו "וכלשון הרמב, שיהיו בשמחה

ולשון התורה הוא , ל"המצוות וז' ם בס"לזה מסוף דברי הרמב' ועוד ראי. ב"וב

הרי שאין החיוב לעשות . ל"עכ, לול בשמחה זו החלשים ועניים והגריםשנכ

והחיוב על האדם הוא לעשות , פעולות דוקא אלא שיהיו נכללים בהמצב של שמחה

וזהו גם מה שפתח . ב וגם העניים נכללים בו"ושיהיו כל ב, מצב של שמחה

שמח בכל כ "וכולל באמרו ושמחת בחגך מה שאמרו ג, ל"המצוות וז' ם בס"הרמב

אלא . היינו שיעשה מצב של שמחה והכל יהיו נכללים בו. ל"עכ', מיני שמחה וכו

הרי חסר בהשמחה , דכיון שמצינו דיין ישמח לבב אנוש, שבזה יש דין מיוחד ליין

.אם אין שם יין

או שאין , ב"א מבניו וב"ובזה יש לחקור אם עצם המצב של שמחה מחייב יין לכאו

ב שהחיוב שמחה מוטל עליו חייב גם "רק שבעה, של שמחה היין תנאי בקיום מצב

. כ נכלל בזה חיוב לשתות יין"דכיון שיש חיוב עליו להיות שמח בע, לשתות יין

רק , שאין החיוב עליהם להיות בשמחה, ב"אמנם אין חיוב זה נוגע לאשתו ובניו וב

, אורוביתר בי. הוא מחוייב לכלול אותם במצב של שמחה שהוא עושה ושמח בו

רק שחלק של אותו חיוב שמחה הוא , ב"שהחיוב לשמח בעצם מוטל על הבעה

, ולזאת צריך ששמחתו תהיה שמחה שכוללת את כולם, שיהיו הכל בשמחה עמו

ד "אמנם נראה דלמ. ב רק עליו"אבל אין שום פעולת שמחה מוטלת על שאר ב

ב של שמחה דמצ, ל"ל כצד הראשון דחקירה הנ"ב ביין ס"דמשמח אשתו ובניו וב

דכיון שנתגלה שאין שמחה אלא ביין , א"י יין ולא במה שראוי לכאו"אינו אלא ע

.כ שותה יין"זה אומר שאין האדם נכלל בהשמחה אא

ט כתב שאין שמחה אלא "יו' דבהל, ם"העצומה על הרמב' ובזה נבוא להקושי

ואר והא מב, כ בשר"ל מש"אבל מנ, ש"כ יין א"ומש, בבשר ואין שמחה אלא ביין

ש "ועיי, תמה עליו( ט"תקכ' סי)והבית יוסף . שבשר הוא דוקא בשר שלמים' בגמ

מועדים וזמנים שהאריך בביאור דברי ' ע בס"וע, ם"ח מה שיישב בדברי הרמב"בב

.ל"ואכמ, ח"ם והב"הרמב

, שכיון שחייבה התורה לאכול בשר של שלמי שמחה, ל"ל י"פ דברינו הנ"וע

הרי זו חשובה פעולה של שמחה שעל ידה , מחהואכילת בשר זה הוא עיקר הש

פ "עכ, ואף שעכשיו אין לנו בשר שלמים. ביין' וכדפרי, נעשה מצב של שמחה

ובלא בשר חסר בהמצב של , י בשר"גילתה לנו תורה שמצב של שמחה הוא ע

למה לא נקט , כ עדיין קשה"אלא דא. ב לאכול בשר"ולכן חייב בעה, שמחה

דינים ' ל דיש ב"ואפ. ונקט רק יין, מיוחד לשמחה המצוות שבשר' ם בס"הרמב


שיש דבר שגורם לקבוע עצם המצב של , במצב של שמחה זה שאנו עוסקים בו

והיינו דיין קובע שיש , ואז יש עוד פרטים שנכללים בהך מצב של שמחה, שמחה

ואז יש עוד דברים שחייב לכלול בתוכו כגון שמחת אשתו , כאן מצב של שמחה

כ "וא. י היין"אבל עצם המצב נקבע ע, שהוא חיוב לכוללם בתוך המצב ב"ובניו וב

בשר הוי פרט מחמת שהתורה גלתה לנו שיש , ז שאין לנו בשר קרבן"ל שבזה"י

.שמחה על ידו

. י בשר שלמים"אלא ע, י יין"ובזה יש ליישב למה בזמן המקדש לא היה שמחה ע

ואף , י בשר קרבן"עק קבעה תורה עיקר מצב של שמחה "ל שבזמן ביהמ"די

ם שאין שמחה בבשר ואין שמחה אלא "הרמב' וכדכ, מ לשתות יין"שבאמת יש נ

רק דזה שאין שמחה אלא בבשר היינו , ז"ק לזמה"ולא חילק בין בזמן ביהמ, ביין

פ "ועכ, ז"י יין בזמה"ק וע"י בשר קרבן בזמן ביהמ"שהמצב של שמחה הוקבע ע

.מוכרח ששניהם שייכים למצב של שמחה


החשת הגאולה בענין

הרב דניאל קראוס דענווער

הוא שהידוע בשכלינו יוחש ,מיסודי אמונת הבורא והכרת חסדדיו וטובו עמנו

. לגוף

ויצר , לוב נפש וגוף נשתנהיש, עצם האדםב היצרנשתרש הנה בחטא אדם הראשון

החומר נהיה חלק עיקרי –' מעפר אתה ואל עפר תשוב'. הגוף גברה עלינו

, ר"חטא אדה ומאז. חטאלאחר שיתוקן אותו ל"לעתת המתים מיתה ותחי והוכרחנו

וידעת היום והשבות אל ' –כדרשם .כמרחק שמים וארץ היא מרחק גוף ונשמה

ה ידיעהשבת ש .(ט"ל' דברים ד) 'בשמים ממעל ועל הארץ מתחת' וכו לבביך

עיין גור אריה )שהלב הוא יצר הגוף .עבודה עיקרי היאית עד שירגישנו לבו שכל

ייב האדם להחיש אצל לבו האמונה וח( 'ת את לבבו נאמן לפניךומצא'פ "עה

אינו טועם ומרגיש מעניני הרוח והיצר – גופועצם האדם הוא יצר כי ,השכלית

אהבתו –מציאות בוראו שירגישכדי להחיש ידיעת שכלו ועליו ,כמעט ולא כלום

.ויתקרב אליו -ויראתו

שאינו -('י' דברים ח) 'אלקיך' ואכלת ושבעת וברכת את ה' תורהונו הז צ"ומשו

כל 'חנינא בר פפא ' ואמר ר ,ל"שתיקנו חז( קודם האכילה)מענין ברכה ראשונה

ה"שהרי משו :(.ברכות לה) 'ה"ז בלא ברכה כאילו גוזל להקב"הנהנה מן עוה

אלא הוא ענין להחיש אצל גופו הכרת . שביעהואינו טעון ברך קודם אכילתומ

מדוע אינה אם בא להתיר אכילתו -ל קשה "כי יותר מהנ. הבורא הידוע לשכלו

אשר נתן על הארץ הטובה' תה הפסוק שיברך אףולמה צוו 'הזן'ברכת מספקת

בברכתו שוב כולל מזונותיו, כשבא לקיים צווי הפסוק לברך על הארץמדוע ו'? לך

'? הזן את הכל 'כבר בירך על מזונותיו בברכת הרי –' על המזוןעל הארץ ו'ברך ומ

גלגול 'עין כשמה שמברך על הארץ הוא ,מהפסוק ונוסח הברכה נראהאלא

.לפניו אינומה ש על אף האיכלול הוד סעודתו שלפניועל ודהשכיון שמ - 'שבועה

' חסדי הכל והולך לכלול מגלגלאלא ז אינה מוגבלת להודאה על הארץ"משוו

רוחניים יודה גם בחסדיו ה, המכלכל את גופו' חסד המרגיש ומתוך ש. שעשה עמו

כמו כי .שאינו מרגיש בהם בדרך כלל – החוקיםוהתורה ,הברית ,הארץ –

יםפחות נרגשה' ת הושגם פעוליבין , החסד הראשון שביעת גופו מחשת אצלוש

האדם הכרת זדמן אצלכי מעיקר עבודת האמונה שכשי .יציב ונכון םה אף ,לו

חיי הגוף והטבע להרגיש גם בהשגחת הבורא ונסיו שתמש בי וממה שלפני ובורא

.מה שידוע לו שהכל מאתו יתברך יוחש ויתאמת לו, וכשעושה כן. הנסתרים ממנו

ומודיע ומגלה מה שהיה מכוסה שמודה ומכיר אוה מ"בכ 'האהוד'כנויה מה שו

.האמת בבירור שמכיר - ההכרת הטובמענף הוא כי הודאה .ורחוק מן החוש


,בטובהו "ח לא שאינו מאמין - 'שלא תהא כפוי טובה'הוא הוהיפוך הכרת הטוב

מכוסה ומוגבלת בשכלו ורחוקה הטובה לא תהאש, 'כופה עליו כלי'אלא כמו

- 'וענית ואמרת' ('ו ה"דברים כ)המביא ביכוריו ל ק"ציוונו תוהו .מהחשת גופו

כמו כן ,המכלכלו' אלו מעידים על חסד הפירותיו כמו שש ודיעיבקול רם ו כריזשי

יציאת מצרים וישיבת –גרמו והשתלשלו להבאת הביכורים החסדים ש דעוו י

לכסות ' אין אנחנו עזי פנים' :בוודוי חטאדומה לזה ו .אינם בגלוי לפנינוש -הארץ

אלא מתוך שמוכרת לנו החטא שלפנינו ' צדיקים אנחנו ולא חטאנו'החטא ולומר

אבל אנחנו ' – וגרמה לנו אבותינו נשאנו וחרפת כי אף עוונות נודה ונגלה

שצריך –' אלקינו והנגלות לנו ולבנינו' הנסתרות לה'ש "וכמ '.ואבותינו חטאנו

קן כדי שנת וזה. עוונותינול שגרמה ונשתלשלהון אבות תוכר ותוחש אצלינו שע

שכשנטלה אמנו לאהאצל מצינו ןוכ .עוד ךהשורש ונקטע גזע החטא שלא תמש

בלי זכות כשנתברכה ש כי .''הפעם אודה את ה'דת יהודה אמרה יותר מחלקה בלי

נתהוה מזה חובה ו. מפעולת הבורא וחסדו בלבדהיתה ברכהשה חהיה מוכותביעה

שכמו שזה ברור ומוחש שאינה . והזדמנות להודות ולגלות מן הוודאי על המכוסה

,חלקימ לי מגיעהיה צד לדמות שה שמ אף, ורק מחסדו יתברךמן הטבע מגיע אלי

אמינה ה ודאיכי ו .ואודה על כלם' מפעולת האינם אלא איגלעי מילתא למפרע ש

היה ה זו אלא שידיעת. חד וחד על כל' רכה את היבמאתו יתברך ו באושבניה

וכשהגיע אצלה הזדמנות . אצלה כמציאותמוחשת לא היתהו טבעה בהעלם מכוסה

שאר חסדיו ויוחשו כלפי ה זו רשתפשוט הכ נתחייבה, של חסד גלוי ומוכרת לכל

. עתה שלפניההחסד אגב אצלה

כי מה שאכל ונהנה . על החסדים שאינם בגלוי הודאה הוא' נודה לך' מו כן ברכתוכ

שמה מגלגל ומגלה ו 'נודה לך'מברך כ"אחו' .הזן'מברך ברכת שלפניוממזון

– ושאינם בנמצא לפני –ואף הם ,'ה שלפניו נשתלשל מכמה וכמה חסדים מאת

,'על הארץ ועל המזון'וחותם . מפעולת הבורא שחייב להודות ולהודיע עליהם

הציווי על ענין בברכתו ומזכיר. שלפניו מזוןכרה בהשהכרת שאר חסדו נובע מה

כי הפסוק –' אלקיך על הארץ וכו' ככתוב ואכלת ושבעת וברכת את ה' –זה

ה מכלכלו"מ הוא שמשביעת גופו והחשת הגוף בזה שהקב"ברהן עניש ודעתמ

כי חסדו הנוחכי הוא . שהגיעתו לסעודה זו אתו' כל מערכת חסדו יתיתגלגל ויוכר

הודאת ביכוריםכמו בו. חסדיו מיציאת מצרים עד כלכלתו מן הארץ שאר המשך

אה הטנא ומה שאינו לפניו מתוך מה שררגיש ויכריז על כל חסדיו אתו שצווהו שי

גם נקרב אל עצמינוי מעשי הגוף "עש הם עבודת האמונה אלו ההודאותו. שלפניו

ידיעת השכל כמו שצוונו 'וידעת היום והשבת אל לבבך.'

על שבעיןממה גלגל כ ל"חייב להכיר בחסד שבעין ואח ז"מהוב וכמו שבביכורים

כן בסדר ליל פסח חייב , עם ישראל טובה' כל השתלשלות הדברים שעשה ה

ונראה. 'על שאר חסדי ה להודותגלגל ולכ "מה שהוא גאול ואח לעצמו להחיש

ניסן ו"מצוות ליל ט 'ונו המקוצאלא ,בליל הסדר אין הגאולה ידיעה בעלמאש


תה אז כמו שהי – מציאותכ לנו מוחשת א גאולת מצריםשתהכדי וסדר ההגדה

,(ד"יו "שמות ט) ''שמעו עמים ירגזון וכו'כ "כמשמציאות מורגשת בכל העולם

אם ו .כאילו הוא יצא ממצרים ע"אמראה בן חורין ו אוכל ושותה כמנהג ה"משוו

באצבע על מה צריך להראות ש – לא יצא מצות סיפורלא אמר שלשה דברים אלו

כי ענין סיפור הוא להחיש לדמיון כאילו הוא –' מצה זו וכו, מרור זו'שלפניו

שכמה שיותר יתאר - 'כל המרבה לספר הרי זה משובח'ו י מצרים ממשיוצאמ

דוקא ו. מראה הגאולה באצבעוש' בעבור זה' וכו והגדת לבנך'תר מקיים יוהגאולה

פסח גוף לאכולעושה מעשי ש –בשעה שמצה ומרור מונחים לפניו ' ביום ההוא'

יש אלא שטועם טעם החרות ומח מעשה אכילה בלבד כי אין מצוותם. ומרור מצות

וזהו .אפיקומן ל מצה לתיאבון ואין מפטירין אחרשהרי צריך שיאכ -אצלו האמונה

כדי הסדר הם מנהגי מו כן וכ .גוףלשאוכל ומכניס האמונה –א ותנהמא דמהימנ

וכשמקיים . יציאת מצרים סיפורוחש להם מה שלפניהם ויעל ישאלו התינוקות ש

הרי עתה יחוייב לקחת הכרה זו שהוא מן הנגאלים ממש לווברור מצוות הלילה

מפעולותיו ונסיו יתברך הנובע היא גםשמה שמכוסה על ולכלול בזה הודאה

אלא ליל שימורים הוא ,ולא רק שהוציאנו ממצרים אז. אותנו מחסדו ואהבתו

כי הוא וברכת הגאולה 'כל חי נשמת'ו לותתה עם הגדההגומר ה"משוו. לדורות

מצרים להודות על שאר חסדיו ומזה שזכינו לגאולת מגלגל מהכרתו בגאולת

.לגאולה העתידהבקרוב נזכה ש מצרים

סדר כן, להודות על הגאולה הנסתרת' ארמי אובד אבי'כמו שבביכורים מתחיל בו

מ "שמספר בנס יציכמגיד של ליל פסח מבוסס על פסוקים של הודאת ביכורים ו

כי ,'ה מצילנו מידם"ודור עומדים עלינו לחלותינו והקבבכל 'הנגלה מודה שאף

את מצרים יציומ ,מוחש אינונראה על מה שמזה עלינו להכיר ולהודות מן המוחש ו

כי .במקרא שום זכר ז"אין עשכמעט והארמי לבן תחבולות הנשמע לכל העולם ל

הוא גואלינו , ואף אם אינה ניכרת לנו .בכל דורעמנו ומקיימינו חסדו בכל עת

לולא מתחילה עד סוף שום קיום לנואין כי . ברורהוחסדו תואהבומושיענו תמיד ו

.'לבן בקש לעקר את הכל' ל"דרשת חזכ רצונו יתברך

ומינסק בסעודת שבע בנו בתיוסף מרמלשטיין ראש ישי 'ג ר"ובענין זה דרש הרה

ארמי אובד 'פ "רשת כי תבוא עההרב אהרן אולשין בשבת פ חתנובתו וברכות של

יעקב את כאילו האביד ז שנחשב ללבן"מורה ע 'אובד'י כי לשון "שפרש ,'אבי

ה מחשב מחשבת רשע כמעשה לענשו "הקבמשום ש, לעשות שבחיש לא רקממש ו

מה לנו מזה שכלפי לבן היה נחשב –ז"מה עות. על מחשבה כעל מעשה בפועל

ומה מעלה או מוריד – ז"בינו לבוראו שמרד בו וחייב ליענש עענין הרי זה ?כחטא

והסביר שמה שרשע נענש על מחשבתו ?ליעקב האם נחשב מחשבת לבן לעבירה

אינו אםשעלא זה שו ,אינו נמנע מלעשות תחבוליו הרשעיםמשום שא וה ,הרע

א אבל היה ולחטחישב ישראל שרק כ ב"משא .אלא משום אונס או מניעה חיצונית

ששונאו עומד לירות בו חץ דםאז משל ל"והמשיל ע .מעצמו מתנחם על מחשבתו


וודאי שיודה לו . ן ומנאו מלירות בזהיובא אחר וגבר על השונא ונטל ממנו כלי הזי

חץ ה אבל אם כבר ירה בו השונא את. על מה שהיה יכול לקרות לו ולא יצא לפועל

הלא יודה לו ביותר מזה שגבר על -במגן לקבל החץ ו לשונאובא חבירו ונכנס בינ

' מנא תבירא תבר' כמו דינו השונא כשירה בושהרי ! שיכל ליירותהיורה קודם

יודה ,ויהיוהח שנכנס ביניהםוזה .וודאי יבא החץ לפגוע בוכי –שכבר נחשב כמת

שלא יהא ' - החסד המכוסהומגלה המודה , ולכן! לו כמי שעשה עמו תחיית המתים

אין ש משוםשתחבולות הרשעים נענשים כמעשה ממש ויודיע יכריז – 'כפוי טובה

' ארמי אובד אבי'הו ענין וז .דבר עומד לעומת רצונם בלתי רצונו וחסדו יתברך

חייב לעיין ולהכיר שאף ,לכל ומרגיש בחושודע שמהגאולה שנ - לליל הסדר

כל קיומו של ישראל מרצונו ו' כלם ניסי ה-הם כל נראים לנו קטניםהחסדים ה

ינו משועבדים הרי אנו ובנינו ובני בנ' גאולת מצריםלכל שלולא ידועוכמו ש .בלבד

הוחשבנו כ"ג לעדהב ,גאולה שאיננו מרגישיםהאף – 'היינו לפרעה במצרים

ומדים עלינו ע'אנו ניצולים מתחבולות אלו שר ורור זה שבכל דוו .אבודיםכ

ואותה השגחת אותה אהבהמ -'והיא שעמדה לאבותינו',הוא משום 'לחלותינו

' מרחוק ה'כ "כמשקיום ההבטחה לאברהם אבינו הוא ו ,מ"שהראנו ביצ ת"השי

כי אין בין ,('א ב"ירמיהו ל) 'נראה לי ואהבת עולם אהבתיך על כן משכתיך חסד

והיו גם –אתנו תמיד הם האהבה וההשגחה והנסים שהיו בגאולת מצרים לאלו ש

ועלינו לגלגל .שגאולת מצרים מוחשת לנו ביותר זה אלא –קודם לכן ואחרי כן

אמונתינו שהכל מאתו יתברך שתהיה ם החרות שבפינו על שאר כל חסדיו מטע

.י מצוות היום"ע מוחשת לעצם גופינו כמו שהחירות של ליל פסח מוחשת לנו

גם יוחש מ"מתוך שמוחשת לו יצשליל פסח סדר מחיוב רק המבין יבין כי אינוו

גאולת ענין גופאאלא שזה .מכוסיםאמונתו בגאולה עתידה ובחסדו ופעולותיו ה

.באותה זמן נתגלה לכל, עד אזומה שהיה בהעלם .ידו החזקה' שהראה ה - מצרים

' ין הפיאו. לא הרגיש יחזקאל הנביאש ה"של הקבהחשה וראתה שפחה על הים

ת האמונהרק שאצלה היה השב ,ה אצל אותה שפחהתהייחזקאל שהבנת וידיעת

אולי יותר נבין מה ו .בנהההבלא אף היה מציאות אצל השפחה ה"קבשה, ללב

כי המשל הוא לסבר לאזן ולהחיש לנו האהבה -ין שיר השירים בפסח שקורא

כי .מ וקבלת התורה ונתעלמה בחטא העגל ובגלות"הכלולה שהיה בגלוי ביצי

במצוות ליל הסדר חייב אותנו בענין ברור ומוחשת ואמונתינו את ' במצרים יסד ה

ובגלויות עד בהעלם הטבעאף ז אמונתינו "שנחזק עי( מ"ובמצוות שהם זכר ליצ)

מציאותו מוחשת לנו כמו ' ויהישתלב הנפש עם הגוף לעתיד לבא תושיתגלה שוב

. ם החטאאדם הראשון קוד


בנים ארבעהבענין

דניקובריאל רגרב ה דענווער

פ "אבל המעיין בהם יראה שאינם ע, ורשים בתורהבנים המפ' בעל ההגדה מביא הד

. ע בטעמו"ויל, (י בסוף פרשת בא אל פרעה"רש' ע), הסדר שנמצאים בתורה

כ יקשה מה יתרון "דא, א לומר שסידר הבנים כפי מעלתם זו מזו"ולכאורה א

לא "פרעה , דאחר מכת דם, בפרשת וארא' פ מה דכ"ל ע"ואולי י? הרשע על התם

ירוחם הלוי דיש כח טבעי באדם כשהוא ' והסביר המשגיח ר". שת לבו גם לזאת

שהוא יכול להעצים עיניו ואינו , דמן הסתם היה לו להתפעל ממנו. רואה דבר נפלא

וכשהוא מתעלם מדברים אלו הוא מחזק את לבו שלא להתפעל , מתפעל כלל

ונשאר בלתי הרגש מדברים נפלאים , יותר נפלאים' מדברים אחרים אפי

. ת ועבודתו"תם לחזק אמונתו בהישביכול

נ יש מעלה להחכם ובמדה "דאה, ז יש להסביר סדר הבנים דבעל ההגדה"ועפי

דמעלת הרשע הוי במה . והשאינו יודע לשאול התםעל , כ"מסויימת להרשע ג

והגם שנכנע תחת יצרו , הוא רואה שיש ענינים בגו, שהוא רואה דבר ומתאבק בו

ה לרעיונותיו לדון ולשאול עד כדי כך שהוא מרגז עליהם זה שהוא נותן כניס, הרע

והשאינו יודע התםכ "משא. הוא לכל הפחות נותן לב על הענינים, הוי מעלה

שואל אבל לא מתוך אגמת נפש על התם. הם לא רואים ולא מתפעלים, לשאול

-אי מדה זו של. והשאינו יודע לשאול אינו רואה מאומה, דבר שהולך נגד עצמותו

הוי במדה , במה שהוא מתרגש, עד כדי כך שהרשע, ראיה הוי מדה גרועה עד מאד

!התםמסויימת טוב מ


טעימת קפילאבעניו

שווארצבערג דוד הרב .'דז. נ יקסעפאס

מא ואמר רבנן בקפילא ואמר רבנן אמור רבנן בטע"א "ז ע"חולין דף צ' גמ

ומין במינו ' דאיסורא בקפי, הלכך מין בשאינו מינו דהיתרא בטעמא, בששים

".דליכא למיקם אטעמא אי נמי מין בשאינו מינו דאיסורא דליכא קפילא בששים

טעימת )דבתערובות של איסור והיתר בשאינו מינו סומכים אקפילא ' מבואר מהגמ

.ירהדם הטעם של איסור ניכר בקאלברר ( ם"עכו

אם איירי , "סמכינן אקפילא"' הגמ' שיטות בראשונים לבאר מה שכ' והנה יש ד

בלי ששים או צריך גם שיהא ששים כדי שיתבטל ' אפי אשיוכל לסמוך על קפיל

.האיסור

האיסור דדווקא כשאין ניכר טעםשסבר 'ה בס"א ד"ח ע"בדף צ י"יטת רשש [א

והוא הדין בתרומה שאם . וגם יש ששים של היתר כנגד האיסור דשייך ביטול

' נתערב בחולין התרומה נתבטל רק אם טעם התרומה אינו ניכר וגם שיש שיעור א

.ומאה כנגד התרומה

. ל מחמת שני קושיות"י הנ"שחולק על שיטת רש (ט"באות כ)ש "שיטת הרא [ב

דלשון זה , "סמכינן אקפילא"ד' ן הגמדלא משמע כן מלשו, קשיא ראשון הוא

ולא צריך שיהא בו ששים , מהקולא דהיינו דרק צריך לבדוק בטעימשמע שיש כאן

.דחוץ מששים צריך גם לבדוק בטעימה, י יש חומרא"כ לפי רש"ומשא. של היתר

הלכך מין ' אמר רבא אמור רבנן כו"' ך הגמהמשדלא משמע כן מהוא הקשיא שני

,"בששים' נו דליכא למיקם אטעמא כוומין במי, דאיסורא בקפילאבשאינו מינו

י ששים "עשלא צריך ששים ויש אופן ביטול י קפילא"ביטול ע משמע שיש אופן

ביטול רק צריך קפילא או ש דכדי שיהא"כ סבר הרא"וע. ות אחריםשנוגע במקומ

.קפילא אז צריך דווקא השיעור ששיםב א"וכשא. לא שניהם רק ששים אבל

דאמר"' כ' וזה שהגמ.כדי שיהא ביטול צריך ששיםשסבר דלעולם ן "שיטת הר [ג

איירי רק ' הגמ ,דלכאורה משמע שלא צריך ששים" יוחנן סמיכינן אקפילא' ר

ון שלא נתערב האיסור אלא פליטתו לשער בששים כג שלא יוכל בהיכי תמצי

ולא משום שלא צריך ששים אלא שאם טעם , אקפילא ג סמכינן"ובכה ,בלבד

.שיש באמת שיעור ששים האיסור אינו ניכר אז זו הוכחה

ה "ח ד"צ' ד סי"בבית יוסף ביו' עי, ו"ת פרק טמאכלת אסורו' בהל)מ "שיטת הר [ד

דסבר ( מ"מלשון הרכן שמדייק שם ובספרו ראש יוסף ג "מוכן בפ, מ"ומדברי הר

י קפילא אז צריך דווקא "מן דשייך לשער תערובות של מין בשאינו מינו עזשכל

ך קפילא אז יוכל לסמוך על ורק במקום שלא שיי .ששים בלבדבולא סגי ,קפילא

אם היה אחד מששים "ל "וז, ב"מ בהלכה כ"הרלשון מדויק מו. יעור ששיםש

' הגמ' שכ מ שבמה"מבואר מהר". שהרי אי אפשר כאן לעמוד על הטעם, מותר


, בלי ששים' ינו דקפילא מהני אפיהקולא הי, הוי קולא וחומרא" סמכינן אקפילא"ד

' עד כאן הד. י הקפילא"עששים עדיין צריך לבדוק אם יש ' החומרא היינו דאפיו

.טותשי

ל דשייך "ש הנ"רי הראדב' בי (ט"ש באות קכ"על הרא)והנה הדברי חמודות

ומצא אין הביאור שאם נתן הקדירה לקפילאד, י ששים"י קפילא או ע"טול בין עבי

ואלא ודאי שאם יש , לבטל האיסור ששיםי "טעם איסור שעדיין שייך ביטול ע בו

רוצה ' לכאורה מבואר מכל זה שאם או. אסורהטעם איסור בקדירה אז לעולם

( ב, טעימה( א: ך לשער בשני אופניםדשיי ,לשער אם יש בתבשיל טעם של איסור

.כ מועט שאין בו עוד טעם"כ האיסור כ"היתר ע ששים של שאם יש ,שיעור ששים

, נקודה אחתעוד ורק צריך להוסיף , ל"ן הנ"על פי זה שייך להבין גם דברי הר

, ורק אם לא שייך לשער בששים, ששיםצריך שיעור ל תיקנו דלעולם "דהיינו שחז

דקפילא מברר משום והטעם. אז סגי בקפילאאז באמת יש ששים יש ספק אם ו

י "אינו מותר לשער ע, י ששים"נ במצב דשייך לשער ע"ואיה. באמת יש ששיםד

. ולא שייך לשער יש ששים אם פקוסמכש ,בדדקפילא הוא אופן של בדיע ,קפילא

י "ע דברי רש"צ נים לברר אם יש טעם איסור בקדרהשני אופדיש רינו לפי דב

י קפילא "הראשון לשער ע, דבריםל שסבר דכדי להוי דין ביטול צריך שני "הנ

רק לברר אם יש ובא הא אם שיעורים אלו ,והשני לשער אם יש ששים של היתר

מהם לברר ' הא סגי עם א ,לוכ למה צריך לשער בשני אופנים א"אאיסור טעם

הרב שכנא סאמערס ז מראש הכולל "עשמעתי תשובה ו .שאין בתבשיל טעם איסור

דבר אסור "א "ל בה"וז (ה"ד וה"הא "ו ה"ט פרק)מ "הרפ "ע ליישבא "שליט

ומין במינו שאי אפשר לעמוד .שנתערב בדבר מותר מין בשאינו מינו בנותן טעם

מ ממשיך לבאר הציור של מין במינו בין "הר' ובהלכה ד". על טעמו יבטל ברוב

נפל חלב כליות לחלב האליה ונמוח "ל "וזשם ' וכ, בדיני דאורייתא ובדיני רבנן

דבטל )האליה כשנים בחלב הכליות הרי הכל מותר מן התורה ם היה חלב א, הכל

אבל מדברי סופרים הכל אסור עד שיאבד ,'כו( בשיעור דאורייתא של חד בתרי

". האסור מעוצם מיעוטו ולא יהיה דבר חשוב שעינו עומדת כמו שיתבארדבר

כשיעור שנתו בו , רב דבר באסור ויאבד בעוצם מיעוטוובכמה יתע" 'כ' ובהלכה ה

ן מ דשיעור ששים מועיל לדי"מדברי הרמבואר ".'ששיעורו בששים וכו' חכמים כו

של " טעם"ולא משום שאז ברור שאין בו , "אינו חשוב"ביטול משום שאז האיסור

, מ שני אופנים לשער אם האיסור אינו דבר חשוב"ז מבואר דיש להר"ולפי. איסור

טעם דאם מכיר, האיסור נותן טעם בתערובת לראות אםהוא האופן לכתחילה (א

במצב דלא שייך לשער בטעם כגון מין ( ב . ואינו בטל אז הוא דבר חשובאיסור

במינו או כגון שאין שם גוי לקפילא שאז חכמים נתנו השיעור של ששים כדי

ל"פ הנ"וע .(ש"עשם ו "מ בה"וזהו כוונת הר)לראות אם האיסור הוא די חשוב

הראשון , צריך לדין ביטול שני מיני שיעוריםי שסבר ד"שיטת רששייך להבין

נ שניהם בא "דאיה. והשני שיש ששים כנגד האיסור, האיסורמרגיש טעם שאינו

דע אם אין חשיבותמהם שייך לי' מא' כ אפי"וע, יסורלשער אם אין חשיבות להא

ו שאין מהם כגון אם יש טעם מהאיסור א' י שאם חסר א"אבל סבר רש, להאיסור


י "כ סבר רש"וע, אז זו נעשה חשיבות להאיסור ואינו בטלהאיסור דששים כנגד

.שצריך אלו שני מיני שיעורים

,תן טעםסבר שכל הנידון הוא אם האיסור נוי "ש שחולק על רש"ל שהרא"צ ז"לפי

כ סבר "ע, האיסור כמבואר לעילטעם אם יש יון שיש שני אופנים לשער וכ

מ "ש והר"בנקודה זה הרא. )יסוראמהם לברר שאין טעם ' ש שסגי עם א"הרא

.(שווים

ל פי טעמא וצריך שיעור של ששים הלך עי שסבר דצריך שלא יהיב "מבואר דרש

דתכלית של השיעורים של קפילא וששים הוא כדי לראות אם יש , מ"מהלך של הר

הדברי חמודות פ"ע) ש סבר כמו שביארנו"כ הרא"משאו. חשיבות לדבר האסור

כ "עו ,דשיעור קפילא וששים הוא כדי לראות אם יש טעם של איסור (ש"על הרא

וצריך לפרשו על פי המהלך ,כןאינו מוכח ן "לשיטת הר. )מהשיעורים' סגי עם א

.(ש"שביארנו בהרא

אתי לברר אם יש מ דבמין במינו השיעור ששים לא "רינו בשיטת הרלפי דב, אגב

דבמין ' כ' ע שהמתני"צ, לדבר האסור חשיבותאם יש לברר ואלא איסור טעם

ך שהעיקר הוא לשער אם יש ומשמע להפ, "בה בנותן טעםאם יש "במינו משערין

שייך (א, "נותן טעם"ת למשמעות בלשון יול דיש שני אפשרו"א .איסור טעם

או שייך שהלשון משמע דיש ( ב, שהלשון משמע במציאות שיש בליעמת של טעם

" ן טעםנות"אפשר לומר דלשון המשנה ז "ולפי. י זה שיש טעם"חשיבות שנראה ע

ג אי שייך "ובכהמין במינו איירי ב' ובגוונא של מתני, ש חשיבותמשמע לשער אם י

י "דהיינו אם יש חשיבות הוא ע" נותן טעם"האופן לשער אם כ "לברר הטעם וע

.שיעור של ששים

שאין אדם יוכל "' שכ (םה בנותן טע"ד)' י במתני"רשן מובן לשו ל"פ הנ"וע

ת י סבר שיש שני אופנים לשער חשיבו"דהיינו שרש, "רוהו בששיםלהבחינו שיע

שאין "גון מין במינו שלא שייך לשער בטעם כ ובהיכי תמצי, י ששים"י טעם וע"ע

י לקמן "הלשון של רשכ "גוכן מובן ".שיערוהו בששים"אז " אדם יוכל להבחינו

, ב"דלכאורה צ". דמותר לסמוך עליו"' שכ (ה ליטעמיה קפילא"א ד"א ע"דף צ)

דמותר לסמוך י כאן "רש' כ איך כ"וא, י הוא שצריך קפילא וששים"דהא שיטת רש

בר שלעולם י ס"שרשפ "עאדמשום , י"אבל לפי דברינו שפיר לשון רש. על קפילא

ייך ששים שאז מותר לסמוך י יסכים שבמצב דלא ש"צריך קפילא וששים אבל רש

ן בקדירה נשאר שום בעין כאן כגון שלא "נמצא בדברי הר והיכי תמצי. על קפילא

י הוא אדו ,סילפס באלעיל בכילכי' מלפרש שזו הגוונא בג ושייך)ורק הפליטות

ל "ז לכאורה צ"ולפי(. כאן בנתבשל תערובת של בשר וחלב' הציור של הגמ

שהוא ציור )ך כגון בציור של מין במינו שלא שייך קפילא י מסכים גם להפ"שרש

.ששיםהשיעור י "ע דמשערין( לקמן' של הגמ

כיון שבאמת גם ,י שהובא לעיל"ן על רש"ש והר"מיושב קושיות הראז "ולפי

י קפילא "י השיעור ששים שאז סגי ע"י מסכים דבגוונא שלא שייך לשער ע"רש

" סמכינן אקפילא"לשון ' הגמ' כ שפיר כ"וע, כאן' גופא הציור של הגמוזהו , בלבד

. פילא בלבד ולא צריך לשער הטעםקדשייך לסמוך על כיון דבאמת יש כאן קולא


י קפילא דאז "במצב שלא שייך לשער ע, י בציור הפוך"ולכאורה כן הוא דעת רש

אמור " מרבא' הגמ' מה שכז מובן היטב "ולפי. י השיעור ששים בלבד"משערין ע

.בקפילא ואמור רבנן בששים רבנן בטעמא ואמור רבנן


בענין כל ערל לא יאכל בו

יששכר שטיינהרטררב ה דענווער

,ם שהיא פסולה"מנין למילה בעכו ,איתמר (א"ז ע"כדף )ז "ע' גמאיתא ב

.המול ימול אמר חנןיו ורבי ,דרו בר פפא משמיה דרב אמר ואתה את בריתי תשמר

ד את "ל איכא ומד המול ימו"מ, איכא בינייהו מאי בינייהו ערבי מהול וגבנוני מהול

והתנן קונם שאני נהנה מן ,ולמאן דאמר המול ימול איכא .בריתי תשמר ליכא

ג דמהילי כמאן דלא "אלמא אע ,ם"מותר בערלי ישראל ואסור במולי עכו ,הערלים

ד "למ ,אלא איכא בינייהו ישראל שמתו אחיו מחמת מילה ולא מלוהו .מהילי דמו

והתנן קונם שאני ,ל ליכאור המול ימלמאן דאמ ,ואתה את בריתי תשמר איכא

ג דלא מהילי "אלא אע ,ם"נהנה ממולים אסור בערלי ישראל ומותר במולי עכו

.כמאן דמהילי דמו

בראשית נתחיל , הערות' ונתחיל בד. כמה נקודות בהסוגיא ויש לבאר

ב מומר לערלות "תימא אמאי לא אמר אל "שכתב וז ב אשה"ה א"ד' בשיטת תוס

ג "אע, כדאמרי לעיל ,ד המול ימול איכא"ולמ ,בריתי תשמר ליכא אתד ואתה "דלמ

דבריו שישראל מומר לערלות דינו מ משמע .ל"עכ דלא מהילי כמאן דמהילי דמו

כתב ן ש"הר' חיוזהו דלא כשיטת ה. שוה למי שמתו אחיו מחמת מילה ונחשב מהול

.'תוסויש לבאר מהו סברת ה .נחשב מהולערל שמתו אחיו מחמת מילה שרק

ואהך דמייתי ל"שכתב וז ה קונם"א ד"המהרששנית יש לבאר כוונת

לעיל קונם שאני נהנה מן הערלים מותר בערלי ישראל לא הוה מצי לאקשויי נמי

מיהו מהול נמי לא מיקרי כיון , דדלמא ערל לא מקרי משום דישראל הוא ,הכי

.ל"ק עכ"שאינו מהול ודו

בי הכא משמע דלרל "וז ה וכי היכן"ד' וסתשלישית יש לפרש מה שכתב

ש מגט "ותימא מ .ם"ג דבעי מילה לשמה מסקינן דמכשר לה בעכו"אע הודהי

,ם סתמא קעביד"ל דלא דמי דלעולם עכו"וי ?ם"דבעינן לשמה דפסלינן כתיבת עכו

ם"כ בעכו"גבי מילה סתמא לשמה קאי כל זמן שאינו עושה לשם הר גריזים א

אשה סתמא לאו לשמה דסתם אשה לאו לגירושין ל גטאב .כשרהדסתמא קעביד

והלכך צריך שיפרש כותב הגט בתחילת . עומדת הלכך גט בעובד כוכבים פסול

ת צריך שיאמר בפירוש בתחילת "בסה "וה. הכתיבה אני כותב לשם פלונית

והאזכרות לשם קדושה דסתמא לאו לשמה אני כותב לשם תורת ישראל הכתיבה

ריך שתהא ת צ"גט וכתיבת ס מהו החילוק שכתיבת וצריך ביאור. ל"קאי עכ

.אינו צריך רק שלא יהא כונה אחרת כמו להר גרזים וכדומה מילהאילו בו, לשמה


שכתב א"א ע"עדף יבמות בש "הרא' התוסרביעית יש לבאר כוונת

ל דההוא "י? ת והא ישראל נמי ערל מיקרי דכתיב וכל ערל לא יאכל בו"וא ל"וז

סח מי שאינו נמול לא משום דאיקרי ערל אלא כאילו היה כתוב איצריך לאסור בפ

שהבאנו ' ולכאורה דבריו סותרים לדברי הגמ .ל"עכ כל מי שאינו נמול לא יאכל בו

.פ שאינם נמולים"ערלי ישראל נקראים מולים אעשאיתא ד

פרש שכתב לנהוראי ' ראיתי בסוכדי לבאר הסוגיא יש להתחיל במה ש

' פ חקירת ר"י שמתי אחיו מחמת מילה ומומר לערלות עמ ההשווש' שיטת התוס

הוא דין המול ימול אם חיים חקר ביסוד הדין של' שר. ז"בסטינסל אות פ חיים

עליו שם לחול שלילי שיש תנאי שלא יהא ערל או דילמא הוא דין חיובי שצריך

ה אלא איכא בנייהו אשל שמסיק "הנ' הגמקנת סממ ל להוכיח כהצד השני"ונ .מהול

ד המול ימול "י תשמור ליכא דאשה לאו בת מילה היא ולמתד ואתה את ברי"למ

חיים שהוא דין ' ואם נימא כצד הראשון של ר .ודמ יאיכא דאשה כמאן דמהיל

' מוכח כצד הב כ "אלא ע. לכאורה זהו פשוט שאשה אינה בתורת ערל, שלילי

שה כמאן דמהילי דא' וזהו החידוש של הגמ, להונקרא מדין חיובי שתהא צריך ש

.אמנם צריך לבאר מהו ההסבר בזה .דמו

' וב, הוא בעצם פנימיות של האדם' מיני ערלות א' ביאר שיש ב חיים' ר

בנוגע ' וכתב שהמדובר בהסוגיא הוא בדין הא. הוא בגילוי על איבריו של האדם

םעצמותהוא מצד ערליםנחשבים גוים שה דיןובזה ביאר שה. הפנימיות של האדם

.קדושת ישראלובישראל לא שייך ערלות כיון שיש לנו . הוה ערלות םיותגש

ממילא כיון שאין המדובר מצד ערלות הגוף שהוא בגלוי אלא מצד הערלות שהוא

מ "יש לומר שישראלים אף שאין איבריהם נימולים מ, בפנימיות של האדם

שמתו אחיו וזהו ההסבר שמי . נחשבים מהולים מצד שיש להם מילה מצד פנימותו

.מחמת מילה ואשה גם כן נחשבים כמהולים

בראשית יש לבאר שיטת , על פי זה יש לתרץ כל ההערות שהתחלנו בו

וזהו גם .שמומר לערלות נמי חשוב מהול כיון שהמדובר הוא מצד פנימותו' התוס

שאפשר ערל הוא דלא הוי משום מהרישא 'אין ראיש תבא שכ"המהרשכן כוונת

.נחשב מהולאף לכן הביא מהסיפא ש מהולשחשוב ' אין ראיבל א ,דישראל הוא

דאינו צריך לשמה בברית מילה ' ז מה שכתוב בתוס"וגם יש לפרש לפ

והביאור שברית מילה אינו עושה שום .ת"כמו שצריכים בכתיבת גט וכתיבת ס

חלות בנו שאנו כבר מהולים רק שבא לקיים מצוה הלכך צריך שלא תהא כוונה

ת "כ בגט וס"משא. ם כשר דסתמא קעביד"ולכן עכו, אלא לשם המצוהלדבר אחר

ממילא יש לבאר . שבא לעשות חלות מחדש צריך כונה לשמה ולא סגי בסתם דעת

שגבי קרבן פסח אין המדובר כמו בסוגיתנו אלא ששם ל "ש הנ"הרא' תוסכונת ה

. בערלות הגוף' תלוי

Documents

ןויצ ןב נ”על - Denver Kolleldenverkollel.org/wp-content/uploads/2018/03/kuntres5778.pdf · Dedicated by Joshua and Melissa Close in honor of their chavrusos at the Kollel